נדרים 2b — תלמוד אויף ייִדיש

גמרא:

שנינו במשנה:

כל כינויי נדרים, כנדרים

, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות.

והוינן בה:

מאי שנא

, מדוע שונה הדבר, של

גבי נזיר

, בתחילת מסכת נזיר, שגם בה שנינו "כל כינויי נזירות כנזירות",

דלא קתני להו לכולהו

. לא שנה שם התנא בנוסף לכינויי הנזירות, גם את כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות.

ומאי שנא

כאן,

גבי נדרים, דקתני לכולהו?

ומשנינן:

משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי

, כתובים הם ביחד בפרשת מטות "כי ידור נדר או השבע שבועה", לכן

תני

כאן

תרתין,

שנה התנא את שניהם יחד, גם את כינויי נדרים כנדרים וגם את כינויי שבועות כשבועות.

וכיון דתני תרתין

, והיות וכבר שנה התנה שני ענינים שבהם הכינוי הוא כלשון עצמו,

תני

, שנה כבר התנא

לכולהו

, לכל ארבעת הענינים שבהם הכינוי הוא כלשון עצמו. אך נזיר הוא נדר בפני עצמו, ולכן לא שנה התנא במסכת נזיר לכולהו.

אך מקשה הגמרא, כיון שאמרת ששנה התנא את כינויי השבועות יחד עם כינויי הנדרים היות והם כתובים יחד בפסוק, אם כן, תיקשי:

וליתני

"

כינוי

י

שבועות

כשבועות",

בתר

, מיד אחר כל "כינויי

נדרים

כנדרים", ומדוע הפסיק התנא ביניהם, ושנה אחר כינויי הנדרים את כינויי החרמים!?

ומשנינן:

איידי

כיון

דתנא נדרים, דמיתסר חפצא עליה,

שמהות הנדר היא החלת איסור נדר על החפץ, ומכח איסור החפצא אסור לו לאדם לעבור על נדרו,

תנא נמי חרמים, דמיתסר חפצא עליה,

שהמחרים דבר מחיל עליו איסור חפצא של חרם, ומכח איסור החפצא של "חרם", שחל על החפץ, אסור לו לאדם לעבור על איסור החרם.

והיינו, שהסמיך התנא את שני איסורי החפצא זה לזה -

לאפוקי

, להוציא מהגדר הזה

שבועה

, שלא החפץ נאסר בשבועה, אלא האדם הוא זה

דקאסר נפשיה מן חפצא.

והיינו, כאשר נשבע האדם שלא לאכול חפץ, אין הוא אוסר את החפץ עליו, אלא הוא אוסר את עצמו שלא לאכול את החפץ, ואיסור זה נחשב ל"איסור גברא", כנגד איסור נדר הנחשב ל"איסור חפצא".

וכדי להצביע על השינוי המהותי הזה בין נדר לשבועה, הקדים התנא לשנות את דין החרמים בסמוך לדין הנדרים, להראות ששניהם איסור חפצא הם, ואילו את דין השבועות שהוא איסור גברא, הוא שנה לאחר מכן. ועתה מבארת הגמרא את מהלך התנא במשנה:

והוינן בה:

פתח

התנא

בכינויין

, וכמו שאמר "

כל כנויי נדרים

כנדרים", אך לא ביאר התנא מה הם הכינויים,

ו

במקום זאת הוא

מפרש

את ענין ה

ידות

: "

האומר לחבירו מודר אני ממך

"!?

ותו,

ועוד יש להקשות: וכי את הכלל ש"כל

ידות

נדרים הם כנדרים",

אינשי

, שכח התנא מלהזכיר, אלא הוא עובר מיד להסביר כיצד הוא לשון הידות, מבלי להקדים את הכלל שהידות הינן כנדרים!?

ועונה הגמרא תחילה על השאלה השניה:

ידות -

איירי בהון,

אכן עוסק בהן התנא, ואומר את הכלל שידות נדרים הרי הם כנדרים.

וחסורי מיחסרא

במשנתנו,

והכי קתני

בה התנא:

א.

כל כינויי נדרים

-

כנדרים

.

ב.

וידות נדרים

-

כנדרים.

אך עדיין נשארת בעינה הקושיה הראשונה:

וליפרוש

, שיפרש התנא מהם

כינויין ברישא

, תחילה, לפני שהוא מפרש את דין הידות, שהרי פתח בתנא את דבריו בדין הכינויים, ויש לו לבארם לפני שיבאר את דין הידות!

ומשנינן:

ההוא

ענין

דסליק מיניה

התנא [ענין ידות, לאחר שתקנו את לשון המשנה, ושנינו בה "כל כינויי נדרים כנדרים, וידות נדרים כנדרים"] -

ההוא

ענין

מפרש

התנא

ברישא!

שדרך התנא לפרש תחילה את הענין שהזכיר בסוף דבריו, לפני שהוא מפרש את תחילת דבריו.

כ

גון הא

דתנן

במסכת שבת [כ ב]:

במה מדליקין

את נרות השבת,

ובמה אין מדליקין?

וממשיך ומסביר התנא תחילה את סוף דבריו:

אין מדליקין

, ו

כולי

.

וכמו כן שנינו שם [מז ב]:

במה טומנין

בשבת,

ובמה אין טומנין?

וכשבא התנא להסביר דבריו, הוא מתחיל לפרש את סוף דבריו:

אין טומנין

, ו

כולי

.

וכן שנינו שם [נז א]:

במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה?

-

לא תצא אשה.

ותמהה הגמרא:

ו

כי כך הוא דרכו של התנא, ש

כל היכא דפתח

דבריו בענין אחד, ומסיים אותם בענין נוסף,

לא מפרש

התנא

ברישא

את פתח דבריו אלא מקדים ומפרש את סוף דבריו?

והתנן

במסכת בבא בתרא [קח א]:

יש נוחלין ומנחילין,

ויש

נוחלין ולא מנחילין

.

ומפרש התנא תחילה את פתח דבריו:

ואלו נוחלין ומנחילין!?

וכן שנינו במסכת יבמות [פד א]:

יש

נשים שהן

מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן

. ויש נשים שהן

מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן

.

ומקדים התנא לפרש את תחילת דבריו:

ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן

.

ובדומה לזה שנינו במסכת מנחות נט א]:

יש

מנחות שהן

טעונות שמן ולבונה,

ויש שטעונות

שמן ולא לבונה

.

ומפרש התנא את תחילת דבריו:

ואלו טעונות שמן ולבונה!

וכן שנינו שם [ס א]:

יש

מנחות ה

טעונות הגשה

לקרן המזבח,

ואין טעונות תנופה,

ויש מנחות שטעונות

תנופה ולא הגשה

.

ואלו טעונות הגשה!

וכן שנינו במסכת בכורות [מו א]:

יש בכור

לנחלה ואין בכור לכהן,

וכגון שהוא בכור לאביו, ובנחלה נאמר "כי הוא ראשית אונו", אך אינו בכור לאמו, ובפדיון הבן נאמר "פטר רחם", שפטר [פתח לראשונה] את רחם אמו בשעת לידתו.

ויש

בכור לכהן, ואין בכור לנחלה

, כשהוא בכור לאמו ולא לאביו.

ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן?

ומשנינן:

הלין

, אלו המשניות שמפרש בהן התנא תחילה את הרישא, הוא

משום דאוושו ליה,

שיש בסיפא יותר פרטים מאשר ברישא [או שיש בהן הרבה ענינים], ולכן, בהן

מפרש

התנא תחילה את

ההוא

ענין

דפתח

בו

ברישא.

ופרכינן:

והא

במשנת "

במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה

",

דלא אוושא,

שאין שם הרבה ענינים בסיפא,

ו

בכל זאת מבאר תחילה התנא את דבריו ברישא, ד

קתני: יוצא גמל!

ולכן מתרצת הגמרא באופן אחר: