טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
נזיר 63b — תלמוד אויף ייִדיש
נזיר 63b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — נזיר 63b
אמר
פשט
רבה
את ספיקו של רמי בר חמא ממשנתנו:
אם עד שלא גילח
נודע לו שהוא טמא -
בין כך ובין כך
בין טומאה ידועה ובין טומאת התהום - הרי זה
סותר
את כל ימי נזירותו.
והרי
היכי דמי
, מתי נודעה לו הטומאה שבגינה סותר הוא את כל ימי נזירותו?
אי דאיתידע ליה בתוך מלאת
[אם המשנה עוסקת כשנודע לו על הטומאה בתוך ימי נזרו] - וכי
צריכא למימר
שהוא סותר? והרי כבר שמענו כן מן הרישא ששנינו: נזיר שגילח וכו' ואם טומאת תהום אינו סותר, הרי משמע שאם נודע לו קודם שגילח הרי זה סותר!?
אלא לאו לאחר מלאת
נודע לו,
שמע מינה
שלאחר מלאת נודע לו -
וממשיכה הגמרא לבאר את פשיטותו של רבה בדרך של קושיא ותירוץ:
ועדיין תיבעי לך: כולו סותר או שבעה סותר
.
כלומר: אכן ודאי שהמשנה עוסקת במי שנודע לו לאחר מלאת, אבל איך נדע לפשוט ממשנתנו את ספיקו של רמי בר חמא, אם סותר הוא את כל הנזירות, או שאינו סותר אלא שבעה ימים?
ומבארת הגמרא תחילה את בעייתו של רמי בר חמא:
למאן
לדעת מי נסתפק רמי בר חמא?
אילימא לרבנן
הסוברים שאפילו אם נטמא אחר מלאת [קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים] הרי הוא סותר את כל הימים, הרי
פשיטא דכולו סותר!?
ואי לרבי אליעזר
, הרי סובר הוא:
כל אחר מלאת שבעה סותר
, ואף זה יסתור שבעה בלבד!? ומבארת הגמרא את בעייתו של רמי בר חמא:
אמר לך
רמי בר חמא:
הני מילי
שאינו סותר לרבי אליעזר אלא שבעה ימים,
כי נטמא אחר מלאת, והאי
הרי
לפני מלאת הוא
שנטמא.
או דילמא, שאני הכא דידיעה אחר מלאת היא
, כלומר: היות ונודע לו לאחר מלאת, הרי זה כמי שנטמא אחר מלאת.
ומאחר שנתבארה בעייתו של רמי בר חמא, שבה הגמרא לפרש את פשיטותו של רבה:
ומינה
מן המשנה שהביא רבה יש לך לפשוט את הספק:
שהרי
קתני
במשנתנו "
בין כך ובין כך סותר
", וכבר נתבאר שהמשנה בהכרח עוסקת באופן שנודע לו לאחר מלאת -
ו
מכל מקום
לא קמיפלגי
[אין המשנה מחלקת] בין אם היתה אף הטומאה לאחר מלאת, לבין אם היתה הטומאה בתוך מלאת, ומשמע שבשני האופנים דין סתירה אחד להם, וכשם שאם נטמא לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה, כך אם נטמא בתוך מלאת, כיון שנודע לו לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה.
תנו רבנן
בדין "טומאת התהום":
המוצא מת
מכוסה בתבן או בצרורות, והיתה הטומאה "טומאת התהום" [כדמפרש בסוף הברייתא] -
והיה המת
מוטל לרחבה של דרך
שעבר בה, ואי אפשר שלא נגע העובר שם או הסיט את המת או האהיל עליו -
אם העובר באותה דרך כהן הוא, ו
ל
ענין אכילת
תרומה
הרי זה
טמא
, שהרי ודאי נטמא בו, ולא הותרה טומאת התהום לענין תרומה.
ו
אילו
בנזיר
שעבר בה, או
ל
"
עושה פסח
", הרי הוא
טהור
, ומשום שהותרה להם טומאת התהום.
אבל אם היה המת מושכב לאורכו של הדרך, הרי זה טהור אף לתרומה, כי ספק טומאה ברשות הרבים היא שספיקה טהור.
ומסייגת הברייתא את הדין המבואר במת שהיה מוטל לרחבה של דרך, שהכהן העובר בה טמא לענין תרומה, בשני סייגים:
א.
במה דברים אמורים
שלענין תרומה הרי הוא טמא: כ
שאין לו מקום לעבור
באותה דרך מבלי שייטמא, כי המת ממלא את כל רוחב הדרך.
אבל יש לו מקום לעבור
באותה דרך מבלי שייטמא שאין כאן אלא ספק טומאה,
אף לתרומה
הרי הוא
טהור
, דקיימא לן: ספק טומאה ברשות הרבים הרי זה טהור.
ב.
במה דברים אמורים
שלתרומה הרי הוא טמא:
כשמצאו
למת כשהוא
שלם
.
אבל
אם היה המת שמצא
משובר
לחתיכות
או מפורק
לאיברים,
אפילו אין מקום לעבור
, מכל מקום טהור הוא מספק, כי
חיישינן
שמא בין פירקין עבר
, בין האברים המפורקים של המת עבר ולא נגע ולא הסיט ולא האהיל.
ו
אם היה המת שמצא מונח
בקבר
סתום,
אפילו
שהיה המת בתוכו
משובר או מפורק
, הרי הכהן
טמא
לתרומה,
מפני שקבר מצרפו
למת, כלומר: כל הקבר מטמא באוהל אפילו מקום הריקן שבו, כדכתיב: "וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר יטמא שבעת ימים".
במה דברים אמורים
שכשיש לו מקום לעבור או שהוא משובר ומפורק הרי הוא טהור לתרומה:
במהלך ברגליו
.
אבל
אם זה שעבר שם היה
טעון
משא על כתיפו
או
שהיה
רכוב
על גבי בהמה, הרי זה
טמא
אף לתרומה, ואף שהיה לו מקום לעבור או שהיה המת משובר ומפורק.
לפי ש
רק ה
מהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל
.
אבל כשהוא
טעון
משא
או רכוב, אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט
ושלא יאהיל
מפני שהוא הולך נע ונד לכאן ולכאן, ומאהיל אף על צידיו.
במה דברים אמורים
שלנזיר ועושה פסח הרי הוא טהור:
בטומאת התהום
.
אבל
ב
טומאה ידועה
שידעו שאדם מושכב שם
שלשתן טמאים
, כלומר: באותו אופן שהוא טמא לתרומה, הרי הוא טמא גם לנזיר ועושה פסח.
ואיזו היא טומאת התהום: כל שאינו מכירה אחד בסוף העולם
בשעה שנטמא בה זה.
אבל אם היה
מכירה
אפילו
אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום
.
היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זה טומאת התהום
.
אבל אם מצאו טמון
בימים, ובאפילה
[מקום אפל תמיד]
ובנקיקי הסלעים
ולא היה מכוסה,
אין זו טומאת התהום
, שהרי בכל אלו המציץ שם יכול לראותו.
ולא אמרו
שהותרה "
טומאת התהום
"
אלא למת בלבד
, אבל שאר טומאות ואפילו שאינה טומאה ידועה, לא הותרה בהן טומאת התהום.
שנינו במשנה:
כיצד: ירד
לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא:
קיימא לן: ספק טומאה
צפה
על פני המים,
אינה מטמאה לענין שרץ
, כלומר: אף שספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, מכל מקום אם היה השרץ צף על פני המים, וספק נגע בו ספק לא נגע בו, אינו טמא -
כ
דתניא
:
ספק טומאה צפה
, כלומר: ספק נגע בטומאה צפה,
בין
שהיתה צפה במים ש
בכלים
, ו
בין
שהיתה צפה במים ש
בקרקע
, הרי היא
טהורה
.
רבי שמעון אומר
: אם היתה צפה במים ש
בכלים
הרי היא
טמאה
שספק טומאה ברשות היחיד טמא, ורק כשהיתה צפה במים ש
בקרקע
הרי היא
טהורה
.