נזיר 54b — תלמוד אויף ייִדיש

ואינו סותר את הקודמים

שכבר מנה.

ומתחיל

הנזיר

ומונה מיד

ביום השביעי אחר שנטהר ואף קודם שהעריב שמשו - את הימים שנותרו לו למנות מימי נזירותו, אבל אותם הימים אין עולים לו מן המנין.

וקרבן

טומאה

אין לו

.

באמת אמרו

, כלומר: הלכה למשה מסיני:

ימי הזב והזבה

של נזיר ונזירה -

ו

כן

ימי הסגרו של מצורע

[קודם שהוחלט על ידי הכהן לטמא] שהיה נזיר -

הרי אלו עולין לו

.

גמרא:

שנינו במשנה: אבל הסככות והפרעות:

ומביאה הגמרא מה ששנינו [ראה אהלות ח ב] לפרש מה הן סככות ומה הן פרעות:

ואלו הן הסככות: אילן המיסך

[המסוכך]

על הארץ

וידוע שיש תחת אחד הענפים כזית מן המת, ואם נכנס אדם תחת האילן הרי הוא טמא מדרבנן.

ופרעות

: אבנים

היוצאות

[בולטות, וזה הוא לשון "פרעות" מלשון "גדל פרע שער ראשו"]

מן הגדר

של בית הקברות לרשות הרבים, ופעמים שהנשים קוברות שם את נפליהן, וידוע שאכן אחד האבנים מאהילה על נפל אך אין ידוע איזו היא, והלך אדם ברשות הרבים תחת אחד האבנים, הרי הוא טמא מדרבנן.

שנינו במשנה:

וארץ העמים

: שתי גזירות - האחת מאוחרת מחברתה - גזרו חכמים על ארץ העמים :

בתחילה גזרו חכמים טומאה רק על הנוגע או הנושא את עפרה, ואחר כך הוסיפו לגזור אף על אויר ארץ העמים, ובגזירה שניה זו שגזרו על אוירה

איבעיא להו

לבני הישיבה:

האם

ארץ העמים משום אוירא

[אויר ארץ העמים]

גזרו עליה

, כלומר: האם כל הנכנס באויר ארץ העמים טמא הוא ואין צורך שיאהיל על הקרקע, כי טעם הטומאה הוא כדי שלא יצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולפיכך כל שנכנס באוירה הרי הוא טמא.

או דילמא משום גושא

[גושי העפר שבארץ העמים]

גזרו עליה

, כלומר: אין אדם נטמא בטומאת ארץ העמים - כשלא נגע או נשא את עפרה - אלא אם האהיל על קרקע ארץ העמים, כי טעם הטומאה הוא משום מתים שבארץ העמים, ולפיכך אינו טמא אלא כשהאהיל עליהם בלא חציצה, וכשאר טומאת מת.

תא שמע

ממשנתנו:

"אבל הסככות וכו' וארץ העמים וכו' על אלו אין הנזיר מגלח

ומזה בשלישי ובשביעי

" ממי חטאת.

ואי אמרת

"

משום אוירא

גזרו עליה" ואף הנכנס באוירה מבלי שיאהיל על המת הרי הוא טמא, אם כן

הזאה למה לי!?

כלומר: כיון שטומאה דרבנן היא, ודאי שאין מקום להחמיר בטומאה זו להצריכו הזאת שלישי ושביעי -

ואף אין לך לומר: משום הטועים שיאמרו: טומאה זו טומאת מת דאורייתא היא, ויבואו להקל אף בטומאת מת דאורייתא, לכן נחמיר עליו להצריכו הזאת שלישי ושביעי, אף זה אינו אם תמצי לומר "משום אוירא גזרו עליה", כי היות ונטמא הוא אף כשאינו מאהיל או נוגע בכלום, הרי ידעו הכל שאין זו טומאת מת דאורייתא אלא טומאה דרבנן בעלמא היא, ושוב אין להצריכו הזאת שלישי ושביעי בין כשנגע בגושה בין שנכנס באוירה.

אלא לאו

, בהכרח ש

משום גושא

גזרו עליה ואינו טמא אלא כשמאהיל על הקרקע, ויבואו האנשים לטעות שטומאת מת דאורייתא היא, ויבואו להקל אף בטומאות דאורייתא של מת שלא להצריכם שלישי ושביעי, ולכן החמירו להצריך הזאת שלישי ושביעי.

ודחינן:

לא

תוכיח ממשנתנו ש"משום גושא גזרו עליה",

לעולם אימא לך

"

משום אוירא

גזרו עליה",

וכי קתני

במשנתנו "ומזה בשלישי ובשביעי", אין זה עולה על טומאת ארץ העמים - ואף ששנויה היא במשנתנו בין שאר הטומאות - אלא

אשארא

על שאר] הטומאות שנזכרו במשנתנו.

ומוכיחה הגמרא כדחייה זו:

הכי נמי מסתברא

שלא שנינו "ומזה בשלישי ובשביעי" על כל הטומאות שנשנו במשנתנו אלא על חלקם:

מדקתני

במשנתנו בין שאר הטומאות שנטמא הנזיר בהם: "

וכלים

של עץ -

הנוגעים במת

" -

וכי

הני כלים בני הזאה אינון

למי שנגע בהם, כלומר: וכי אדם הנוגע בכלי עץ שנגעו במת, טעון הזאת שלישי ושביעי!?

אלא

בהכרח

שמע מינה

שלא שנינו "ומזה בשלישי ובשביעי" על כלים הנוגעים במת אלא

אשארא

, ואם כן יכולים אנו להוציא מכלל מה ששנינו "ומזה בשלישי ובשביעי", גם את הנכנס לארץ העמים.