טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
נזיר 48b — תלמוד אויף ייִדיש
נזיר 48b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — נזיר 48b
ובהכרח
הא מה תלמוד לומר
: "
לאביו ולאמו
לא יטמא", כדי ללמד:
לאביו ולאמו הוא דלא מיטמא, אבל מיטמא הוא
הנזיר
למת מצוה
.
וממשיך רבי ישמעאל לפרש: ומנין אני אומר ש"לאביו ולאמו לא יטמא", מיותר הוא ללמד למת מצוה? והרי שמא "על כל נפשות מת לא יבא" ברחוקים הכתוב מדבר, והוצרך הכתוב "לאביו ולאמו" לגופיה?
ומפרש רבי ישמעאל: אכן מיותר הוא: כי
עד שלא יאמר
הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" ללמד שאינו מיטמא לקרובים,
יש לי
ללמוד דין זה
בדין
[במידת "בנין אב"] המפרש את מה שאמרה תורה: "על נפש מת לא יבוא".
וכך אלמדנו:
נאמרו כללות
, "על כל נפשות מת לא יבא" -
בכהן גדול
.
ונאמרו כללות
, "על נפש מת לא יבא" -
בנזיר
.
מה כללות האמורות בכהן גדול
היינו אפילו קרובים, ואילו מה שאמר בו הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא", הוא כדי ללמד:
לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה
, וכפי שנתבאר לעיל.
אף כללות האמורות בנזיר
היינו בין לרחוקים ובין לקרובים, ואילו מה שאמר בו הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" הוא כדי ללמד:
לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה
.
ממשיך רבי ישמעאל לבאר:
או כלך לדרך זו!?
כלומר: מנין ללמוד "כללות" האמורות בנזיר מכללות האמורות בכהן גדול ולאסור את הקרובים, הרי יש לומר באופן אחר:
נאמרו כללות
, "לנפש לא יטמא בעמיו" -
בכהן הדיוט
.
ונאמרו כללות
, "על נפש מת לא יבוא" -
בנזיר
.
מה כללות האמורות בכהן הדיוט מיטמא לאביו, אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו
, ואם כן אין "לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" מיותר ללמד למת מצוה, שהרי הוא נצרך לאסור על הנזיר את הקרובים!?
לפיכך
תלמוד לומר
: "לאביו ולאמו לא יטמא" כדי ללמד:
לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה
.
והרי היות ויש לנו ללמוד מכהן הדיוט ולא מכהן גדול, אם כן
הא מיבעי ליה
ל"לאביו ולאמו וגו' לא יטמא"
לומר שאין מיטמא לאביו!?
והאיך נלמד מזה למת מצוה.
אלא
"
לאביו
" אכן בא
לומר: שאין מיטמא לאביו
.
ו"לאחיו" הוא שבא לומר:
לאחיו אינו מיטמא, הא למת מצוה מיטמא
, כי "לאחיו" ודאי מיותר הוא, כי מאחר שלימדנו הכתוב שלאביו אינו מיטמא כמו בכהן גדול, אם כן נדע מעצמנו ללמוד כללות מכהן גדול ולא מכהן הדיוט, ונדע שאין הנזיר מיטמא לאחיו.
וממשיכה הגמרא לבאר את הפסוק לפי שיטתו של רבי ישמעאל:
"
ולאמו
" שנאמר בנזיר בא
לגזירה שוה, לכדרבי
ללמד על כהן גדול שהוא מיטמא למצורע.
"
ולאחותו
" האמור בנזיר בא
לכדתניא
:
דתניא
: "
לאחותו
" האמור בנזיר
מה תלמוד לומר?
אם אינו ענין לנזיר, תנהו לענין אחר:
הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו
, שהן מצוות שיש עליהן כרת,
ושמע שמת לו
מת [אחד מקרוביו מת], והוא חייב ליטמא לקרובים, שהרי אמרה תורה בפרשת טומאת כהנים: "ולאחותו הבתולה לה יטמא",
יכול יטמא
להם -
אמרת
[אמור מעצמך]: ודאי ש
לא יטמא
, כי אין העשה של טומאת קרובים דוחה את העשה של פסח ומילה שיש בהם כרת.
יכול לא יטמא
ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו - אף
למת מצוה, תלמוד לומר
"
לאחותו
" -
לאחותו הוא דאינו מיטמא
עושה פסח והמל את בנו ואף שנצטוה עליה "לה יטמא",
הא למת מצוה מיטמא
ואף שתתבטל על ידי כך מצות פסח או מצות מילה.
רבי עקיבא
נחלק על רבי ישמעאל ו
אומר
בפירוש הפסוק בנזיר "על נפש מת לא יבוא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם": זה שנאמר: "
על נפש
וגו' לא יבוא"
אלו הרחוקין
, כלומר: אם לא היה הכתוב אומר אלא על "על נפש לא יבוא" לבד הייתי אומר שלא הזהירה התורה את הנזיר אלא על הרחוקים.
ולכן הוסיף ואמר הכתוב: "על נפש
מת
לא יבוא"
אלו הקרובין
, כלומר: כדי לרבות את הקרובים.
ואם כן כל הפסוק העוסק בקרובים מיותר הוא; אלא:
"לאביו ולאמו" נכתב כדי ללמד:
לאביו ולאמו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה
. ואין די שיפרט הכתוב את אביו לבד או את אמו לבד, כיון שאז הייתי אומר: לכן כתבה התורה אביו או אמו, כדי לומר שדוקא לאביו אינו מיטמא אבל לאמו מיטמא, או דוקא לאמו אינו מיטמא אבל לאביו מיטמא, וכפי שהגמרא מסבירה את החילוק ביניהם בהמשך.
"
לאחיו
" בא ללמד:
שאם היה
גם
כהן גדול והוא נזיר
, אפילו הכי
לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה
.
"
לאחותו
" בא ללמד:
כדתניא: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו
וכו' יכול לא יטמא למת מצוה, תלמוד לומר: "ולאחותו".
מקשה הגמרא:
ולרבי עקיבא
שאין די לו באביו לבד או באמו לבד בנזיר, אם כן אף בכהן גדול אם לא שאמרה התורה "לאביו ולאמו" לא היינו יודעים את האחד מהשני, ונמצא שאין "לאמו" האמור בכהן גדול מופנה, ואם כן:
גזירה שוה דרבי מנליה
[מנין לו] לרבי עקיבא, והרי אין כאן תיבה מופנית - לא בכהן גדול ולא בנזיר - כדי שנוכל ללמוד גזירה שוה זה מזה, וללמד שכהן גדול מיטמא למצורע!? ומשנינן:
כיון דאמר מר
כלומר: רבי עקיבא - ממה שאמרה תורה "ולאחיו":
אם היה כהן גדול ונזיר, לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה
-
אם כן:
מה לי כהן גדול לחודיה, מה לי נזיר וכהן גדול
, כלומר: כל שכן שכהן גדול לבד מיטמא למת מצוה; ואם כן אין התורה צריכה לכתוב בכהן גדול "לאביו ולאמו" כדי ללמד שמיטמא הוא למת מצוה, ואם כן מופנה הוא ללמוד גזירה שוה כהן גדול מנזיר שהוא מיטמא למצורע.
וכאן שבה הגמרא לשיטת רבי ישמעאל הסובר: "ולאחיו" בא ללמד על היתר מת מצוה לנזיר לבד; ומקשה:
ולרבי ישמעאל
-
כהן גדול והוא
גם
נזיר
שהוא מיטמא למת מצוה -
מנליה
[מנין לו]!? ומשנינן: סבר רבי ישמעאל: אין צריך מקרא מיוחד להתיר לנזיר וכהן גדול כאחד מאחר שכבר ידענו שהנזיר מותר במת מצוה וכן כהן גדול, כי לדעתו:
כיון דשרא רחמנא חד לאו
[היות והתירה התורה לאו אחד]
גבי מת מצוה, מה לי חד לאו
דנזיר או כהן גדול,
מה לי תרי לאוין
דנזיר וכהן גדול כאחד.
ומקשינן: אם כן "
אחותו
" - שבא ללמד על הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו -
למה לי
, והרי כיון שאף שני לאוין נדחין מפני מת מצוה, אם כן הוא הדין עשה שיש בו כרת?!
ומשנינן: אם לא שאמר הכתוב "ולאחותו",
סלקא דעתך אמינא: כי שרא רחמנא למת מצוה
רק
נזיר וכהן, דאיסור לאוי
שאין בהם כרת
הוא
[לא התירה תורה אלא איסורי לאו שאין בהם כרת].
אבל מילה ופסח ד
עשה שיש בו
כרת
הם, אימא
לא יטמא למת מצוה
. לפיכך
קא משמע לן
"ולאחותו", שאף אלו נדחים מפני מת מצוה.