נזיר 47b — תלמוד אויף ייִדיש

ואילו כהן גדול שנתכהן על ידי שהוא "מרובה בגדים", מביא על שגגתו כשבה או שעירה לחטאת, ככל אדם שחטא בשוגג וכן פשוט הוא, שכהן גדול

משוח בשמן המשחה

ו

כהן גדול

מרובה בגדים

, שהיו מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה:

כהן גדול

משוח בשמן המשחה עדיף

שלא להיטמא, אלא ייטמא מרובה הבגדים, ומשום:

דאילו

כהן גדול

משוח בשמן המשחה, מביא

"

פר הבא על כל המצוות

", כשהורה לעצמו באחת מכל המצוות ששגגתם חטאת, ועשה על פי הוראתו.

ואילו

כהן גדול

מרובה בגדים, אין מביא

פר, אלא כשבה או שעירה כשאר כל אדם.

וכן פשוט הוא: כהן גדול

משוח שעבר

מן הכהונה הגדולה,

ומרובה בגדים

המכהן בכהונה גדולה, שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה:

כהן גדול

מרובה בגדים עדיף

וייטמא ה"משוח שעבר".

ד

כהן גדול

מרובה בגדים עביד עבודה

[עובד עבודה ככהן גדול בבית המקדש].

ואילו

כהן גדול

משוח שעבר, לאו בר עבודה הוא

כלל.

וכן פשוט הוא: כהן גדול ש

עבר

מכהונתו

מחמת

טומאת

קירויו, ו

כהן גדול ש

עבר מחמת מומו

, שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה:

כהן גדול ש

עבר מחמת קירויו עדיף

, וייטמא זה שעבר מחמת מומו ואפילו היה זה מום עובר.

דאילו האי

שעבר מחמת קירויו - הרי

חזי לעבודה למחר

לכשייטהר מקירויו.

ואילו עבר מחמת מומו, לא חזי לעבודה

עד שיתרפא מומו. כל הדינים שנמנו עד כאן הרי הם פשוטים.

ואולם

איבעיא להו

, הסתפקו בני הישיבה:

כהן גדול

משוח מלחמה

וסגן

של כהן גדול שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה,

הי מינייהו עדיף

[איזה מהם עדיף] שלא ייטמא הוא אלא חבירו?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם כהן גדול

משוח מלחמה עדיף

, ולא ייטמא, משום

דחזי למלחמה

, כי היות שנתמנה לצורך המלחמה הרבים תלויים בו -

או דילמא סגן עדיף, דחזי לעבודה

, שנתמנה לעבודת כהן גדול ביום הכפורים באם יארע פסול בכהן גדול.

מה שאין כן משוח המלחמה, שלא נתמנה לעבודה כלל.

תא שמע

מהא

דתניא

בהדיא, שהסגן עדיף:

אין בין משוח מלחמה לסגן

, אין קולא שנוהגת במשוח מלחמה ואינה נוהגת בסגן,

אלא

קולא זו יש במשוח מלחמה יותר מבסגן:

שאם היו מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה, יטמא משוח מלחמה, ואל יטמא הסגן!

ומקשינן:

והתניא: משוח מלחמה קודם לסגן

להחיותו.

שאם נפל הגל על שניהם, יש לפקח את הגל תחילה על המשוח מלחמה, ואם כן, יש לנו לומר שגם לענין טומאה למת מצוה משוח מלחמה עדיף, וייטמא הסגן!?

אמר

תירץ

מר זוטרא

:

לענין

ל

החיותו

, אכן

משוח מלחמה עדיף

.

מאי טעמא?

משום

דתלו ביה רבים

[הרבים תלויים בו במלחמה] -

ו

אולם

לענין טומאה, סגן עדיף

כיון שהוא נתמנה לעבודה.

דתניא: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: למה תקנו סגן לכהן גדול?

שאם אירע בו

בכהן הגדול -

פסול, הרי

הסגן

נכנס ומשמש תחתיו

.

וכאן שבה הגמרא לדון בעיקר ההיתר של טומאה למת מצוה בנזיר ובכהן גדול:

עד כאן לא פליגי

חכמים ורבי אליעזר במשנתנו,

אלא בכהן גדול ונזיר כי קא אזלי בהדי הדדי

[כשהולכים הם ביחד] מי קודם למי ליטמא למת מצוה -

אבל

כשהולכים נזיר וכהן גדול

חד חד לחודיה

[כל אחד לבדו],

בר איטמויי אינון

[מיטמאין כל אחד מהם למת מצוה].

ו

מנא הני מילי

שמותרין הם ליטמא למת מצוה?

ומבארת הגמרא שהוא נלמד מהא

דתנו רבנן

:

נאמר בפרשת טומאת כהנים [ויקרא כא]:

"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו, ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו להחלו".

"והכהן הגדול מאחיו, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, וגומר.

ועל כל נפשות מת לא יבוא. לאביו ולאמו, לא יטמא".

ונאמר בפרשת טומאת הנזיר:

"כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. כי נזר אלהיו על ראשו".

נאמר בכהן גדול: "

על כל נפשות מת לא יבוא

" -

במה הכתוב מדבר?

אי

נאמר

ברחוקים

הוא מדבר, ומזהירה התורה את הכהן הגדול שלא ייטמא להם -

כך הרי אי אפשר לומר.

שהרי

קל וחומר הוא

שאינו מיטמא להם, ולא היתה התורה צריכה להזהיר אותו על טומאה למתים רחוקים.

שהרי,

ומה כהן הדיוט, שהוא מיטמא לקרובים

, בכל זאת

אינו מיטמא לרחוקים

.

כהן גדול, שאינו מיטמא לקרובים, אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים!?

אלא

בהכרח ש

בקרובים הכתוב

"על כל נפשות מת לא יבוא,

מדבר

.

והיות וכבר הזהירה התורה על הקרובים בפסוק "על כל נפשות מת לא יבוא", שוב לא היתה התורה צריכה להוסיף ולומר: "לאביו ולאמו לא יטמא", שהרי כבר הזהירתו התורה על הקרובים -

ו

לכך אמר הכתוב: "ולאביו לא יטמא", כדי ללמד: דוקא

לאביו הוא דאינו מיטמא

.

הא מיטמא הוא למת מצוה

.