נזיר 40a — תלמוד אויף ייִדיש

ו

הרי

ללמדו

לתגלחת מצוה שתהא בתער -

ממצורע

, שהוא מגלח שתי תגלחות בתער,

אי אפשר

היות

שאין דנין קל

[תגלחת הנזיר שהיא קלה, היות ואינה אלא בראש בלבד]

מחמור

[תגלחת המצורע שהיא חמורה, שהרי הוא מגלח את כל גופו],

להחמיר עליו

[על תגלחת הנזיר שתהא התגלחת רק בתער].

רבי אומר: אינו צריך

, כלומר: אין הדבר מוכרח שלכן כתבה התורה "תער" כדי ללמד על תגלחת אחרונה של נזיר שתהא בתער, אלא יכולים אנו לומר ש"תער" נכתב כדי ללמד על איסור התגלחת שתהא בתער דוקא, [ולקמן מפרש לה הגמרא].

ומפני מה אני אומר שאין מוכרח כן?

כי דין זה שהתגלחת אינה אלא בתער יכולים אנו ללמוד ממקום אחר, ש

הרי הוא אומר

"

תער לא יעבור על ראשו עד מלאת

", ולכך סמכה התורה "עד מלאת" ל"תער", מפני ש

התורה אמרה

בכך:

אחר מלאת

דהיינו כשהוא מגלח תגלחת מצוה -

לא תהא תגלחת אלא בתער

. ומקשינן לרבי:

והכתיב

"

תער לא יעבור על ראשו

", ובכלל זה כל המעבירין וכמו שאמר תנא קמא, ואם כן האיך אמר רבי ש"תער" בא ללמד על איסור התגלחת? והרי הוא חייב אף בכל המעבירין!?

ומשנינן: מכל מקום נכתב "תער" לענין איסור התגלחת, כדי

לעבור עליו

הנזיר שגילח בתער ממש -

בשני לאוין

-

כי מה שאמרה תורה: תער "לא" יעבור על ראשו, נדרש לפניו ולאחריו, וכאילו אמרה תורה: תער לא, לא יעבור על ראשו, והלאו הראשון הוא על תער בלבד, והשני על כל המעבירין ותער בכללן.

אמר רב חסדא

, הלכה למשה מסיני היא:

ללקות

על התגלחת, לוקה הנזיר אפילו

ב

שערה

אחת

בלבד.

לעכב

את תגלחת המצוה במלאת ימי נזירותו,

בשתים

, אם הניח שתי שערות לא עלתה לו תגלחת.

לסתור

את ימי נזירותו משום התגלחת,

אינו סותר אלא ב

גילוח

רוב ראשו

.

ובתער

, כלומר: זו שאמרנו בתחילה שהוא לוקה, אין מלקות אלא כשגילח בתער, ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ומקשינן: וכי רק

בתער, אין

, אכן הוא לוקה, אבל

במידי אחרינא

בשאר המעבירין -

לא

לוקה!?

וה

תנן

במשנתנו:

נזיר שגילח, בין בזוג, בין בתער, או שסיפסף כל שהוא, חייב!?

ומשנינן:

אימא

[כך תאמר] בדברי רב חסדא "ו

כעין תער

", והיינו שיגלח את השיער מעיקרו.

תניא נמי הכי

כדברי רב חסדא, שהוא לוקה אפילו בשערה אחת, ואינו סותר אלא ברוב ראשו:

נזיר שתלש, מירט, סיפסף כל שהוא

כלומר: אפילו שערה אחת, הרי זה

חייב

.

ו

אינו סותר אלא ברוב ראשו

.

ו

זו שאמרנו שהוא לוקה, אינו אלא

בתער

, דהיינו כעין תער.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון

:

כשם ששתי שערות מעכבות בו

לקיום מצות תגלחת,

כך

אפילו

שתי שערות

בלבד שנתגלחו הרי הן ש

סותרות בו

, ואף שלא נתגלח רוב הראש.

תנן התם

במסכת נגעים:

שלשה מגלחין, ותגלחתן מצוה

:

א.

נזיר

המגלח את ראשו בתגלחת הטהרה.

ב.

ומצורע

המגלח את כל גופו בסוף ימי חלוטו כשנטהר מצרעתו, ובסוף ימי ספרו, וכמו שנאמר [ויקרא יד ח]: "וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו, ורחץ במים וטהר, ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. והיה ביום השביעי, יגלח [שוב] את כל שערו, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח. וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים [לאשם ועולה], וכבשה אחת בת שנתה תמימה [לחטאת], ולוג אחד שמן. ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני ה'. ואם דל הוא ואין ידו משגת, ולקח כבש אחד אשם לתנופה. ושתי תורים או שני בני יונה אשר תשיג ידו והיה האחד חטאת והאחד עולה".

ג.

ולויים

במדבר, וכמו שנאמר למשה: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם. וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאת, והעבירו תער על כל בשרם, וכבסו בגדיהם והטהרו. ולקחו פר בן בקר, ומנחתו סולת בלולה בשמן, ופר שני בן בקר תקח לחטאת. והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' מאת בני ישראל, והיו לעבוד את עבודת ה'".

וכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות

שלא נתגלחו,

לא עשו ולא כלום

.

אמר מר: שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה

:

ומקשינן: והרי

פשיטא

, כי כולן מקראות מפורשים הם!? ומשנינן:

מהו דתימא

: התגלחת אינה מצוה בפני עצמה אלא

משום עבורי שיער הוא

[אינה אלא כדי להעביר את השער],

ו

אם כן תער אינו מעכב בהן, אלא

אפילו סך נשא

[סך בסם המשיר את השיער], שהרי סוף סוף עבר השיער.

קא משמע לן

המשנה

דלא

, אלא תגלחתם מצוה בפני עצמה, ואינו מגלח אלא בתער.

קתני

במשנה [אמר מר]:

וכולן שגילחו שלא בתער

וכו' לא עשו ולא כלום: ומקשינן:

בשלמא גבי נזיר

אינו מגלח תגלחת מצוה אלא בתער, משום ד

כתיב

: "

תער לא יעבור על ראשו

", וכמבואר לעיל [בתחלת העמוד], שמפסוק זה נלמד שתגלחת מצוה היא רק בתער.

ו

בשלמא נמי

גבי לויים

אינם מגלחים אלא בתער, משום ד

כתיב: "והעבירו תער על כל בשרם

".

אלא מצורע

שהוא מגלח

בתער

,

מנלן

, והרי בתורה לא נאמר אלא "וגלח את כל שערו", וביום השביעי יגלח את כל שערו", אבל בתער - לא!?

ומוסיפה הגמרא על שאלתה:

וכי תימא תיתי מלויים

, שמא תאמר: נביא את תגלחת המצורע שהיא בתער מתגלחת הלויים, וכך נלמד:

מה לויים שכן

[שהן]

טעונין תגלחת, ואין תגלחתן אלא בתער, אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת, ואין תגלחתו אלא בתער

.

והרי

איכא למיפרך: מה ללויים, שכן טעונין תנופה בגופם

, וכמו שנאמר: "והניף אהרן את הלויים תנופה לפני ה'".

תאמר במצורע דלא

טעון תנופה בגופו, אלא בקרבנו, וכמו שנאמר: "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, והניף אותם תנופה לפני ה'".

אלא תיתי מנזיר

, שמא תאמר להביא את המצורע שהוא מגלח בתער מנזיר, הרי יש לפרוך:

מה לנזיר, שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע, דלא

מביא לחם עם קרבנו.

ואם כן מנין לנו במצורע שתגלחתו בתער!?

ומשנינן:

אלא

אכן תגלחת המצורע

מחדא לא אתיא

[מבנין אב מכתוב אחד, מלויים או מנזיר לבד אי אפשר להביאו] -

אבל

תיתי מתרויהון

[נביא את דין המצורע שהוא טעון תגלחת בתער, בבנין אב משני הכתובים כאחד].

מהי תיתי

, כלומר: כיצד נלמד מהם?

ומפרשת הגמרא איך הוא נלמד מבין שניהם:

אם תאמר:

תיתי

למצורע

מלויים

לבד,

הרי יש לפרוך:

מה ללויים שכן טעונין תנופה בגופן

, תאמר במצורע שאינו טעון תנופה בגופו -

ואם תאמר:

נזיר יוכיח

שאינו טעון תנופה בגופו, ובכל זאת תגלחתו בתער.

יש לפרוך:

מה לנזיר, שכן קרבנו טעון לחם

.

אלא יש לך לשוב ולומר כבתחילה:

לויים יוכיחו

, שאין קרבנם טעון לחם, ובכל זאת תגלחתם היא רק בתער.

ו

נמצא ש

חזר הדין

.

לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה

[אין חומרתו ופירכתו של זה כחומרתו ופירכתו של זה].

ולכן יש ללמוד מ

הצד השוה שבהם

-

שהן טעונים תגלחת, ותגלחתן בתער

-

אף אני אביא את המצורע, שהוא טעון תגלחת, ותגלחתו בתער!

אמר

הקשה

ליה רבא מברניש לרב אשי

: