נזיר 18a — תלמוד אויף ייִדיש

דאי סלקא דעתך

שב

תגלחת טומאה

עוסקת הברייתא, ומחלקת בין ימי טומאתו שהם צריכים תגלחת, לבין ימי חלוטו שהם אינם צריכים תגלחת, הרי תיקשי:

ו

ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת

בסוף ימי חלוטו, והרי כך הוא דינו של מצורע שהוא מגלח בסוף ימי חלוטו!?

דוחה הגמרא את ההכרח:

לא

תוכיח מכאן שבתגלחת טהרה אנו עוסקים, כי זו שאמרנו שבימי חלוטו אינו צריך תגלחת:

תגלחת דנזירות קתני

, שאין הוא חייב בתגלחת משום דין הנזירות, אלא משום שלא עדיף הוא משאר מצורע הצריך תגלחת.

וזה הוא שמחלקת הברייתא בין נזיר טמא מת שהוא צריך תגלחת טומאה משום דין הנזירות, לבין נזיר מצורע שאינו צריך תגלחת אלא כשאר מצורע ולא משום דין הנזירות.

תא שמע

לפשוט שאין הנוזר בבית הקברות טעון תגלחת:

כתיב: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם

וטמא ראש נזרו

, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה וגו'" -

ולכך אמר הכתוב "וטמא ראש נזרו", שלא היה לו לומר אלא: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וגלח ראשו ביום טהרתו, כדי ללמד: רק

ב

נזיר

טהור שנטמא הכתוב מדבר

וכמו שנאמר: "והימים הראשונים יפלו", הרי שנזר קודם לטומאתו -

שהוא טעון העברת שער והבאת צפרין

[תגלחת וצפרים לקרבן טומאה; וכן אשם] -

ולפטור

בא הכתוב

את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער והבאת צפרין

[ולא אשם]. ואם לא שמיעטו הכתוב הייתי אומר:

והלא דברים קל וחומר

שהוא חייב בקרבן טומאה:

ומה טהור שנטמא, טעון העברת שער והבאת צפרין, מי שהיה טמא מתחילה, אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין

.

לפיכך

תלמוד לומר

: "

וטמא ראש נזרו

",

במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר, שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין, ולפטור

מאלו

את הנזיר בקבר

.

ומסקינן:

שמע מינה

שאין הנזיר בקבר טעון תגלחת.

מאן תנא

ל

הא דתנו רבנן

[מי הוא ששנה את הברייתא שהובאה לעיל]:

אין בין טמא שנזר, לנזיר טהור שנטמא, אלא

:

ש

ה

טמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין

של נזירות הטהרה, משום שאינו חייב בקרבן טומאה -

ו

אילו

נזיר טהור שנטמא, אין שביעי שלו עולה לו מן המנין

משום שהוא חייב בקרבן טומאה ביום השמיני.

ונמצינו למדים לדעת התנא של הברייתא, שאין הנזיר מתחיל למנות "נזירות טהרה" לפני יום השמיני שבו מביא הוא את קרבנותיו, ומי הוא התנא הסובר כן?

אמר רב חסדא: רבי היא, דאמר

בברייתא המובאת בסמוך:

נזיר טמא שהיזה בשלישי ובשביעי וטבל בשביעי,

אין

"

נזירות טהרה

"

חלה אלא עד

יום ה

שמיני

.

דאי תימא רבי יוסי ברבי יהודה היא

החולק עליו באותה ברייתא,

האמר: נזירות דטהרה משביעי

אחר הזאה וטבילה -

הוא דחיילא

ועולה לו יום השביעי מן המנין, ובמשנתנו הרי שנינו שאין שביעי עולה לו מן המנין.

ומפרשת הגמרא:

מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה

, כלומר: במה נחלקו והיכן מובאת מחלוקתם?

דתניא

:

כתוב בפרשת נזיר [ה ח ואילך]: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא [לחזור ולהתחיל מנין נזירותו, רש"י]. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו".

כתיב: "

וקדש את ראשו ביום ההוא

" לחזור ולהתחיל מנין נזירות טהרה, ובאיזה יום הכתוב מדבר:

ביום הבאת קרבנותיו

בשמיני, ואף קודם שהביא קרבנותיו,

דברי רבי

.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו

דהיינו ביום השביעי, ולאחר ההזאה השניה והטבילה.

עוד מפרש רב חסדא משנה במסכת כריתות, שאף היא אינה מתפרשת אלא כדעת אחד התנאים שנזכרו לעיל:

והא דתנן

במסכת כריתות ט א:

נזיר שנטמא טומאות הרבה

, כלומר: שנטמא ונטהר והחל למנות נזירות טהרה ונטמא שוב, ושוב החל למנות נזירות טהרה ונטמא שוב,

אינו מביא אלא קרבן

טומאה

אחד

על כל הטומאות, אם לא התחייב בקרבן על הטומאות הקודמות כאשר חזר ונטמא, וכדמפרש ואזיל.

מאן תנא

, מי הוא התנא ששנה משנה זו, שעל "טומאות הרבה" - דהיינו, שכל אחת מהן אירעה לאחר תחילת מנין נזירות הטהרה שלאחר הטומאה הקודמת - אינו מביא אלא קרבן אחד?

אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: נזירות טהרה משביעי

קודם הזמן שהוא מתחייב בקרבן -

חיילא

.

ו

לשיטתו

משכחת לה

[הרי אתה מוצא] טומאות הרבה שאין מביא עליהם אלא קרבן אחד:

כגון שנטמא

טומאה שניה

בשביעי

לטומאה הראשונה לאחר שנטהר בהזאה וטבילה והחלה נזירות הטהרה,

וחזר ונטמא

בשלישית

בשביעי

לטומאה השניה אחר הזאה וטבילה ותחילת נזירות הטהרה, הרי שנטמא "טומאות הרבה" -

ו

כיון דלא יצא

לכל טומאה

שעה הראויה להביא קרבן

[כלומר: לא נתחייב בקרבן] קודם שאירעה הטומאה שלאחריה המחייבת בקרבן נוסף, שהרי חיוב הקרבן הוא ביום השמיני ואילו הטומאה אירעה כבר בשביעי -

לכן

אינו חייב אלא קרבן אחד

על שלושת הטומאות.

דאי תימא רבי היא

, הסובר: נזירות חלה עליו רק ביום השמיני, הרי לא תמצא אופן שייטמא "טומאות הרבה" דהיינו שהיתה כל טומאה אחר שכבר החלה נזירות הטהרה מחד, ועדיין לא נתחייב בקרבן על האחת עד שאירעה הטומאה שלאחריה - מאידך.

ד

אי דנטמא

טומאה שניה

בשביעי

לטומאתו הראשונה,

וחזר ונטמא

בשלישית

בשביעי

לטומאתו השניה -

הרי

כולהו

שלשת הטומאות -

טומאה אריכתא היא

, כלומר: כיון שעדיין לא החלה נזירות הטהרה קודם שנטמא בשנית ובשלישית, אין טומאותיו הרבות אלא כטומאה אחת ארוכה, ואין אלו "טומאות הרבה" שנזכרו בברייתא.

ואי דנטמא

טומאה שניה

בשמיני

קודם שהביא קרבן טומאה - שכבר החלה נזירות הטהרה,

וחזר ונטמא

טומאה שלישית

בשמיני

קודם שהביא קרבן טומאה,

הרי יצתה

לטומאה הראשונה והשניה

שעה שראויה להביא קרבן

קודם שנטמא את הטומאה שלאחריה, ולא ייפטר בקרבן אחד על כמה טומאות.

כאן שבה הגמרא לפרש את טעם מחלוקתם של רבי ורבי יוסי ברבי יהודה, אם נזירות טהרה חלה בשביעי או בשמיני:

מאי טעמא דרבי

, הסובר: נזירות טהרה משמיני הוא דחיילא?

כי

אמר קרא

: "

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש

" דהיינו קרבן טומאה,

והדר

[ואחר כך] "

וקדש את ראשו

" דהיינו שיתחיל למנות נזירות טהרה.

ורבי יוסי ברבי יהודה

הסובר: מיום השביעי אחר הזאה וטבילה מתחיל הוא למנות נזירות טהרה - מה הוא טעמו?

אם כן

שאינו מתחיל למנות אלא ביום השמיני -

לימא קרא

: "

וקדש את ראשו

" בלבד, ואנו נדע שאחר הכפרה על הנפש מתחיל הוא למנות, שהרי כן הוא סדר הכתובים -