נזיר 16b — תלמוד אויף ייִדיש

ומפרשת הגמרא: כי

קסבר רבי אליעזר

"

כל אחר מלאת

"

שבעה

הוא

סותר

בלבד.

כלומר: לרב מתנא הסובר: סתם נזירות שלשים יום, הרי הוא סותר שבעה בלבד כי הוא ביום שאחר מלאת כיון שאנו אומרים בתחלתו "מקצת היום ככולו"; וחכמים סוברים שלענין סתירה אין אומרים "מקצת היום ככולו".

ולבר פדא שנסתיימה הנזירות ביום הכ"ט, סברת רבי אליעזר היא משום שהוא אחר מלאת, ואף חכמים מודים לו בזה, אלא שהם סוברים שמדרבנן סותר ביום השלשים, אטו מי שנזר נזירות מפורשת של שלשים יום ונטמא ביום השלשים שהוא סותר את הכל.

אבל כשאמר

הריני נזיר שלשים יום, ונטמא

ב

יום

ה

שלשים, סותר את הכל

כמו ששנינו במשנה, ו

לא פליג רבי אליעזר

, כיון

דאמר "שלימין

", כלומר: כיון שייתר בלשונו ואמר "שלשים יום" ולא היה צורך להוסיף כן, כי אף סתם נזירות היא שלשים יום, הרי זה כאילו אמר "שלימין" שלא יחול בהם דין "מקצת היום ככולו".

הריני נזיר מאה יום, ונטמא יום מאה סותר את הכל; רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים

.

וכולה

פירושא דמתניתין

כדהוינן בה

[כקושיות ותירוצי הגמרא לעיל בפרק ראשון]

אליבא דבר פדא ורב מתנא

.

מתניתין:

מי שנזר והוא בבית הקברות

, שקיבל עליו נזירות כשהוא טמא מן הקבר, [או שהיה טמא בשאר טומאת מת, ונזר], הרי הוא חלוק ממי שנטמא אחר שנזר, ואינו מביא קרבן טומאה לכשייטהר.

ו

אפילו

אם

היה שם

[בבית הקברות, או שיצא משם ועדיין לא נטהר]

שלשים יום

שהוא מנין הפחות שבנזירות,

אין עולין לו

ימים אלו שהוא טמא בהן

מן המנין

של ימי נזירות - כלומר: שאף על פי שנשתהה בטומאתו ימים הראויים לנזירות שלימה והיה לנו לומר שיהא קרוי "נזיר" לענין שנזקיקהו להביא קרבן טומאה ולהתחיל אחרי כן בנזירות טהרה - אינו כן,

ואינו מביא קרבן טומאה

.

המשנה הבאה עוסקת במי שנזר כשהיה טמא, ומבארת שדינו חלוק מנזיר טהור שנטמא, כי הנזיר הטהור שנטמא, הרי הוא מביא קרבן טומאה - שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנה לאשם - ביום השמיני לטומאתו, ואילו מי שנזר כשהוא טמא אינו מביא קרבן טומאה, ובברייתא בגמרא מבואר, שאף אינו מגלח את ראשו ביום השביעי כשאר נזיר טהור שנטמא.

ובסוגיא שלאחריה יבואר, אם לענינים אלו בלבד חלוק הטמא שנזר משאר נזיר טהור, או שהוא חלוק ממנו אף לענינים אחרים.

והטעם הוא: כי אין קרבן טומאה אלא בנזיר טהור שנטמא, ולא בטמא מעיקרו, ולקמן בברייתא יח א, למדוהו מן הכתובים.

אבל אם

יצא

מבית הקברות וטיהר את עצמו בהזאה וטבילה,

ונכנס

אפילו ביום טהרתו שהוא יום השביעי - לבית הקברות, ונטמא שם:

הרי הן

עולין לו מן המנין

, כלומר: אותו יום שביעי עולה לו מן המנין של ימי הנזירות, ונמצא שהוא נזיר טהור שנטמא,

ו

לכן

מביא

הוא

קרבן טומאה

.

רבי אליעזר אומר

לחלוק על דברי תנא קמא הסובר: אפילו אם לא מנה אלא יום אחד של נזירות בטהרה, הרי הוא מביא קרבן טומאה:

לא

אם נכנס לבית הקברות

בו ביום

שנטהר; אלא רק אם נכנס למחרת טהרתו ואילך, אז סותר הוא את שני הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה.

ומשום

שנאמר

: "

והימים הראשונים יפלו

", ללמד: אינו סותר את שכבר מנה

עד שיהו לו ימים ראשונים

[שני ימים לפחות] של נזירות בטהרה, דהיינו סוף יום טהרתו ותחלת יום טומאתו, אבל אם נכנס לבית הקברות ביום הראשון של טהרתו אינו סותר את היום הראשון שמנה, והוא מצטרף לו לעשרים ותשעת הימים שישלים את נזירותו לאחר שייטהר.

ואף קרבן טומאה אינו מביא כל שלא עברו שני ימים, כי כל שאין מתקיים "והימים הראשונים יפלו", אין מתקיים "וביום השמיני יביא שתי תורים וגו'".

גמרא:

איתמר

:

מי שנזר והוא בבית הקברות

:

רבי יוחנן אמר: נזירות חלה עליו

מיד לכל דבר, ולוקה הוא כשהוא עדיין בבית הקברות על הטומאה שהוא ממשיך להיטמא שם אם התרו בו לצאת משם ולא יצא, וכן לוקה על שאר איסורי נזיר כשעבר עליהם, וכשייטהר מטומאתו אינו צריך לקבל עליו נזירות בשנית.

וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו

עד שייטהר, ולכשייטהר יקבל עליו נזירות ויהא נזיר, ועד שלא נטהר אינו לוקה על איסורי נזיר.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר נזירות חלה עליו

, ד

סבר: מיתלא תליא וקיימא

[תלויה הנזירות ועומדת], כלומר: דין נזירות טהרה לענין הבאת קרבן טומאה [אם ייטמא שוב], תלויה היא ועומדת עד שיצא מבית הקברות וייטהר -

וכיון דמשכחא טהרה חיילא

, [וכיון שמוצאת היא טהרה הרי היא חלה], כלומר: כשיצא משם וייטהר, ומצאה לה נזירות הטהרה לענין דין הבאת קרבן טומאה מקום לחול שהרי כבר טהור הוא, הרי היא חלה מאליה, ואינו צריך לקבל עליו נזירות בשנית.

וריש לקיש אמר אין נזירות חלה עליו

בעודו טמא עד שייטהר, ורק

אי הדר ואמר

[אם חזר ואמר לכשייטהר] שתחול עליו הנזירות, הרי היא

חיילא עליה

[חלה הנזירות עליו],

ואי לא

אמר שוב כשייטהר שתחול עליו הנזירות,

לא

חלה עליו נזירות.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

ממשנתנו:

מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום, אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה

.

ומדייקת הגמרא:

קרבן טומאה הוא דלא מייתי

[קרבן טומאה בלבד אינו מביא],

הא

נזירות עצמה

מיחל חיילא עליה

, לענין שילקה על כל איסורי נזיר; ותיקשי לך שאתה סובר: אין נזירות חלה עליו עד שייטהר!?

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

אינו בתורת טומאה

שלא חלה עליו נזירות כלל ואין הוא נזיר טמא כלל,

ו

לכן

אינו בתורת קרבן

טומאה.

איתיביה

לריש לקיש הסובר אין נזירות חלה מיד על טמא שקיבל נזירות בטומאתו:

מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין, ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים

.

אי אמרת בשלמא חיילא

הנזירות מיד וכדעת רבי יוחנן,

היינו טעמא דסופג את הארבעים

, כלומר: ניחא מה שלמדנו שהוא סופג את הארבעים.

אלא אי אמרת

כדברי ריש לקיש ש

לא חיילא

הנזירות מיד,

אמאי סופג את הארבעים

אם עבר על איסורי נזיר קודם שנטהר וקיבל עליו נזירות!?