מועד קטן 22b — תלמוד אויף ייִדיש

אבל

על אביו ועל אמו

-

ממעט

בסחורה .

על כל המתים כולן, רצה

-

חולץ

את כתפו, שמוריד את הבגד, וחושף את הכתף,

רצה

-

אינו חולץ

.

אבל

על אביו ועל אמו

-

חולץ.

ומעשה בגדול הדור אחד שמת אביו, וביקש לחלוץ

כתפו,

וביקש

גם

גדול הדור אחר שעמו, לחלוץ

יחד עם גדול הדור האבל.

ונמנע

גדול הדור האבל

ולא חלץ

על אביו, משום כבודו של גדול האחר, שביקש לחלוץ עמו .

אמר אביי: גדול הדור

ההוא היה

רבי

. ו

גדול הדור שעמו

היה

רבי יעקב בר אחא שביקש לחלוץ על אביו, רבן שמעון בן גמליאל, ולא חלץ כדי שלא יחלוץ עמו רבי יעקב בר אחא.

ואיכא דאמרי: גדול הדור

ההוא היה

רבי יעקב בר אחא

. ואילו "

גדול הדור שעמו

" היה

רבי.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר

[איכא דאמרי] "

גדול הדור שעמו

" היה

רבי

, וגדול הדור האבל היה רבי יעקב בר אחא, שפיר

היינו

טעמא

דנמנע

רבי יעקב בר אחא

ולא חלץ

, כדי שלא יחלוץ רבי עמו.

אלא למאן דאמר

[אביי] ש"גדול הדור שעמו" [עם רבי], היה

רבי יעקב בר אחא

, ורבי הוא שהיה אבל על אביו, רבן שמעון בן גמליאל, ולא חלץ רבי על אביו כדי שלא יחלוץ עמו רבי יעקב בר אחא, תיקשי:

אמאי נמנע

רבי

ולא חלץ

על אביו כדי שלא יצטרך רבי יעקב בר אחא לחלוץ עמו!? והרי אביו של רבי,

רבן שמעון בן גמליאל

-

נשיא הוה! וכולי עלמא מיחייבי למיחלץ

על נשיא שמת!?

ומסקינן: אכן

קשיא!

עוד שנינו במסכת שמחות:

על כל המתים

הקרובים

כולן מסתפר לאחר שלשים יום

.

על אביו ועל אמו

אינו מסתפר

עד שיגערו בו חבריו

שיסתפר .

על כל המתים כולן

-

נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו

-

לאחר שנים עשר חדש

.

אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות

, שאינה שמחה מרובה, אלא שמחת רעים גרידא, הוא ששנינו שעל כל המתים נכנס לאחר שלשים יום .

אבל לשמחת נשואין, שהיא שמחה יתירה, אינו נכנס אפילו לאחר שלשים יום.

מיתיבי

מברייתא ששנינו בה:

ולשמחה ולמריעות

אינו נכנס על שאר המתים -

שלשים יום!?

ומסקינן:

קשיא

.

אמימר מתני הכי

:

אמר רבה בר בר חנה, ולשמחת מריעות

-

מותר ליכנס לאלתר.

ומקשינן:

והא תניא: ל

סעודת

שמחה

נכנס לאחר

שלשים, ו

כן

ל

סעודת

מריעות

נכנס אחר

שלשים!?

ומשנינן:

לא קשיא

.

הא

שנכנס לסעודת מרעים רק לאחר שלשים יום,

באריסותא,

שנהגו הרעים לעשות כל אחד סעודה לפי תורו, ובכל פעם עושה אחד לכולם, ונמצא שאינו מפסיד אם אינו משתתף בסעודה תוך שלשים.

הא

שנכנס לסעודת מרעים לאלתר, אפילו תוך שלשים -

בפורענותא.

שכל אחד מהרעים חייב לשלם את חלקו בכל סעודה, ואם לא ישתתף בסעודה יצטרך לשלם אפילו אם לא יאכל בה, ונמצא מפסיד, שמשלם עבור סעודה שאינו אוכל בה .

עוד שנינו במסכת שמחות:

על כל המתים

כולן

-

קורע טפח, על אביו ועל אמו

-

עד שיגלה את לבו

.

אמר רבי אבהו: מאי קרא

? מהכא: [שמואל ב א] "

ויחזק דוד בבגדיו, ויקרעם

".

ואין אחיזה

ב

פחות מטפח

.

על כל המתים כולן, אפילו לבוש עשרה חלוקין

-

אינו קורע אלא

את החלוק ה

עליון

, ודי בכך .

על אביו ועל אמו

-

קורע את כולן

.

ו

קריעת

אפיקרסותו

[המכסה את ראשו],

אינה מעכבת

.

אחד האיש ואחד אשה

חייבים לקרוע.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: האשה

, מחמת צניעות,

קורעת

תחילה

את

הבגד

התחתון, ומחזירתו לאחוריה,

ונמצא גופה מכוסה כל הזמן,

ו

רק אחר כך

חוזרת וקורעת את העליון

.

בזמנם היו לובשים בגד שהיה מכסה את כל הגוף, ופתוח רק באיזור הצואר. שפת הבגד

[

האימרא

]

היתה בעיגול, מסביב לפתח הצואר.

ונחלקו הראשונים בביאור הקריעה המתוארת להלן בברייתא.

לדעת רש"י כאן, קריעת הבגד יכולה להעשות בשני אופנים האלו

:

האחד, לקרוע את בית הצואר, כולל שפת הצואר, ואז לא נראה הקרע כקרע בבגד, אלא נראה רק כהרחבת פתח הצואר.

השני, לקרוע את הבגד מתחת לשפתו, ואז הבגד נראה קרוע. כי השפה שמסביב נשארת שלימה, ואין הקרע נראה כהרחבת פתח הצואר.

ואילו לדעת שאר הראשונים, וכן נפסק

בשולחן ערוך, שני אופני הקריעה המבוארים בגמרא להלן, הם כך:

האחד, קריעת שפת הבגד, ולאחר שנקרעה השפה הוא ממשיך וקורע את הבגד עצמו.

והשני, השארת שפת הבגד שלימה, וקריעת הבגד רק מעבר לשפה, כאשר השפה עצמה נשארת שלימה.

כשקורעים גם את השפה עצמה ניכרת הקריעה, כי שני חלקי הבגד שיש קרע מוחלט ביניהם נבדלים זה מזה. אבל אם משאירים את השפה שלימה, ורק קורעים את הבד של הבגד שמעבר לשפה, לא ניכרת הקריעה, היות והבגד נשאר מחובר באמצעות השפה, שנשארה שלימה.

להלן נבאר את הברייתא תחילה לפי רש"י, ואחר כך לפי שאר הראשונים.

על כל המתים כולן

, אם

רצה

אינו קורע את שפת הצואר, אלא משאיר אותה שלימה מסביב לצואר, וקורע ו

מבדיל

את "

קמי שפה

"

שלו,

את הבד הנמצא מעבר לשפה, ובכך ניכרת הקריעה, שאין היא הרחבת פתח הצואר, שהרי שפת הצואר נשארת שלימה.

ואם

רצה

-

אינו

קורע ו

מבדיל

את הבד שלפני השפה של הצואר, אלא קורע רק את בית הצואר, ודיו בכך, למרות שאז נראה הקרע רק כהרחבת פתח הצואר, ולא כקריעת הבגד לשני קרעים חלוקים.

אבל

על אביו ועל אמו

חייב להיות קורע ו

מבדיל

את בד הבגד מעבר לבית הצואר, כדי שיראה הקרע של הבגד.

רבי יהודה אומר: כל קריעה

של בגד

שאינו מבדיל

בקריעה גם את "

קמי שפה

"

שלו

אלא רק קורע את בית הצואר -

אינו אלא קרע של תיפלות

, דהיינו, קרע ללא משמעות, ולא יצא בה ידי חובת קריעה, כיון שלא נראה הבגד קרוע, אלא רק כמו שהרחיבו את פתח הצואר שבבגד.

אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי יהודה

?

משום

דכתיב

[מלכים ב ב] "

ויחזק בבגדיו, ויקרעם לשנים קרעים

".

ממשמע שנאמר

"

ויקרעם

", וכי

איני יודע שהן

קרועים

לשנים

?

אלא

, קרע בהן קרע

שנראין קרועים כשנים

.

והיינו, שהבדיל גם את הבד שבבגד עצמו, ולא רק את בית הצואר .

כך הוא הביאור לפי רש"י.

אך לפי הראשונים האחרים כך הוא הביאור:

על כל המתים אינו צריך לקרוע את שפת הבגד, אלא דיו שיעשה קרע בבגד, והבגד לא יהיה מחולק לשני חלקים כיון ששפת הבגד נשארת שלימה ומחברת את שני החלקים.

ואילו על אביו ואמו חייב לקרוע גם את שפת הבגד הנקראת "קמי שפה", כדי שיחלק קרע הבגד לשנים.

על כל המתים כולן

-

שולל

מחברם באופן ארעי, בתפירה שאינה שוה,

לאחר שבעה

.

ומאחה

מחבר את הקרע על ידי תפירה שוה וקבועה

לאחר שלשים

.

ואילו

על אביו ועל אמו

-

שולל

רק

לאחר שלשים

, ואינו מאחה לעולם.

והאשה שוללתו

לקרע

לאלתר, מפני כבודה

, צניעותה .

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: על כל המתים, רצה

-

קורע ביד, רצה

-

קורע בכלי

, בסכין, כדי שלא יתקלקל הבגד יותר מהקריעה .

אבל

על אביו ועל אמו

קורע דוקא

ביד.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: על כל המתים כולן

קורע בבגד

מבפנים,

ואין צריך להראות לאחרים שהוא קורע.

על אביו ועל אמו

-

קורע מבחוץ

, שיראו אחרים את הקריעה.

אמר רב חסדא: וכן לנשיא

צריך לקרוע מבחוץ.

מיתיבי

על רב חסדא מברייתא:

לא הושוו

כל השנויים בברייתא [כמו רבו, ואב בית דין, ונשיא]

לאביו ולאמו

לשאר דינים המיוחדים לאביו ולאמו,

אלא לאיחוי בלבד

, שגם עליהם אין מאחים את הקרע לעולם כמו שאין מאחים קרע על אביו ואמו, אבל לשאר דברים, כגון לקרוע מבחוץ לא הושוו לאביו ולאמו.

מאי לאו

-

אפילו לנשיא

אין קורעים מבחוץ, ואיך אמר רב חסדא "וכן לנשיא קורעים מבחוץ"!?

ומשנינן:

לא!

כונת הברייתא היא רק לרבו ולאב בית דין,

לבר מנשיא

, שהנשיא שוה לאביו ולאמו לדין קריעה מבחוץ.

אירע פעם אחת, ו

נשיאה שכיב

, מת.

אמר ליה רב חסדא לרב נחמן בר אמי: כפי אסיתא

הפוך את המכתשת כדי שתוכל לעמוד עליה במקום גבוה,

וקום עלה,

ועמוד עליה באופן שיראוך כולם,

ואחוי

, ותראה את ה

קריעה

שלך על הנשיא

לעלמא

, וידעו שצריכים הכל לקרוע עליו .

על חכם

שמת

חולץ

את כתפו

מימין

,

ואילו

על אב בית דין

שמת חולץ את כתפו

משמאל

.

על נשיא

חולץ את שתי כתפיו,

מכאן ומכאן

.

תנו רבנן: חכם שמת

-

בית מדרשו בטל.

אותם תלמידים שהיו רגילים ללמוד ממנו בטלים עתה מלימודם .

אב בית דין שמת

-

כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת, ומשנין את מקומן: היושבין בצפון

-

יושבין בדרום, היושבין בדרום

-

יושבין בצפון

.

נשיא שמת

-

בתי מדרשות כולן בטילין,