מועד קטן 21b — תלמוד אויף ייִדיש

ומשנינן:

מצוה

של הנחת תפילין

שאני

, שיש לקיימה ביום השני.

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים

-

אסור במלאכה

.

ואפילו

היה

עני המתפרנס מן הצדקה

.

מכאן ואילך

-

עושה

מלאכה

בצינעא בתוך ביתו

.

והאשה

כשהיא אבלה, מותר לה להיות

טווה בפלך בתוך ביתה

.

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים

-

אינו הולך לבית האבל

האחר כדי לנחמו.

מכאן ואילך

-

הולך

. ו

אולם,

אינו יושב במקום המנחמין, אלא במקום המתנחמין

, בסמוך לאבלים האחרים שהוא בא לנחמם.

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים

-

אסור בשאילת

בברכת

שלום

.

משלשה ועד שבעה

-

משיב

ברכת שלום למי ששואל בשלומו,

ואינו שואל

לשלומם של אחרים.

מכאן ואילך

-

שואל ומשיב כדרכו

.

ותמהינן: וכי ב

שלשה ימים הראשונים אסור

האבל

בשאילת

בברכת

שלום

?

והתניא: מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא

.

נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול.

בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול, ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו!

אפילו

היו מתים לי

שני בנים

כשהם

חתנים

הרי

מנוחם הוא

[רבי עקיבא]

בשביל

, מחמת, ה

כבוד

הגדול

שעשיתם

לי בהספד הגדול עליהם.

ואם בשביל

כבוד

עקיבא

כשלעצמו

באתם, הרי כמה

וכמה אנשים בשם

עקיבא

נמצאים

בשוק

, שלא הלכתם לעסוק בהספד בנם, ולא הלכתם לנחמם.

אלא

, בשביל כבוד התורה שלמדתי באתם. לפי ש

כך אמרתם

[תהלים לז]

"תורת אלהיו בלבו

", ולכן יש לכבד את תורתו.

וכל שכן ששכרכם כפול

, על הניחום ועל כבוד התורה.

ועתה,

לכו לבתיכם לשלום

.

ומוכח שבירכם בברכת שלום, למרות שהיה אבל!

ומשנינן: כבוד רבים שאני.

שנינו בברייתא:

משלשה ועד שבעה

-

משיב ואינו שואל

.

מכאן ואילך

-

שואל ומשיב כדרכו.

ורמינהו

מברייתא שמבואר בה שכל שלשים יום אינו שואל בשלום:

דתניא:

המוצא את חבירו אבל, בתוך שלשים יום

-

מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו

.

לאחר שלשים יום

-

שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין.

מתה אשתו, ונשא אשה אחרת

[ומותר לו לשאת אשה כשאין לו בנים] -

אינו רשאי

[אדם אחר]

ליכנס לביתו

של האבל

לדבר עמו תנחומין

, בגלל כבוד אשתו החדשה, שלא תחלש דעתה בראותה מנחמים את בעלה על מות אשתו הקודמת.

מצאו

חבירו

בשוק

, לאחר שנשא אשה בתוך שלשים יום -

אומר לו

חבירו תנחומין

בשפה רפה ובכובד ראש

.

ומוכח שאסור לשאול בשלום האבל בתוך שלשים, וכל שכן שלאבל עצמו אסור לשאול בשלום אדם אחר!?

ומשנינן: אמר רב אידי בר אבין

: הברייתא הראשונה, האומרת ש"מכאן ואילך שואל", מתכוונת לומר ש

הוא שואל בשלום אחרים

לפי

שאחרים שרויין בשלום

.

ואילו כונת הברייתא השניה האומרת "בתוך שלשים אינו שואל בשלומו", היא לומר, ש

אחרים אין שואלין בשלומו

של האבל כל שלשים - לפי

שהוא אינו שרוי בשלום.

ופרכינן:

והא מדקתני

בברייתא הראשונה "

משיב

" לאחר שלשה -

מכלל ד

גם אחרים

שיילינן ליה

בשלומו!

ומשנינן: זה שאמרה הברייתא שהוא משיב שלום מדובר שמשיב לאלו

דלא ידעי

שהוא אבל. אך אותם שיודעים מאבלותו אין להם לשאלו לשלום.

ופרכינן:

אי הכי,

שהעמדת באנשים שאינם יודעים שהוא אבל,

התם נמי

, בתוך שלשה ימים, אם שאלו בשלומו אנשים שאינם מכירים באבלו יש לו להשיב להם!?

ומשנינן:

התם

, תוך שלשה ימים

מודע להו

שהוא אבל,

ולא מהדר להו

, ואינו משיב לבם שלום.

ואילו

הכא

, לאחר שלשה ימים,

לא צריך לאודועינהו

שהוא אבל, אלא יכול להשיב להם.

ורמינהו

מברייתא אחרת:

המוצא את חבירו אבל, בתוך שנים עשר חדש

-

מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו

.

לאחר שנים עשר חדש

-

שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין

באופן ישיר.

אבל מדבר עמו

דברי תנחומין

מן הצד

, בצורה עקיפה .

אמר רבי מאיר: המוצא את חבירו אבל לאחר שנים עשר חדש, ומדבר עמו תנחומין, למה הוא דומה

-

לאדם שנשברה רגלו, וחיתה. מצאו רופא ואמר לו: כלך

בוא עתה

אצלי, שאני שוברה, וארפאנה, כדי שתדע שסממנין שלי יפין.

ומוכח מברייתא זו שאין לשאול אבל לשלום אפילו לאחר שלשים, עד שנים עשר חודש, וקשה על מה ששנינו בברייתא שמותר לאחר שלשים יום!? ומשנינן:

לא קשיא

.

הא

שאסור לשאול בשלומו כל שנים עשר חודש, מדובר

ב

אבלות על

אביו ואמו

.

הא

שמותר לשאול בשלומו אחר שלשים, מדובר

ב

אבלות על

שאר קרובים.

והוינן בה:

התם נמי

, באבלות על שאר קרובים, מדוע לאחר שלשים יום לא ידבר עמו דברי תנחומין כלל?

ידבר עמו תנחומין מן הצד

, כמו שמדבר מן הצד באביו ובאמו לאחר שנים עשר חודש?

ומשנינן:

אין, הכי נמי

, שבשאר קרובים לאחר שלשים מדבר מן הצד.

ומאי

"לאחר שלשים

אינו מדבר עמו תנחומין

" -

כדרכו

, כדרך ניחום.

אבל מדבר עמו מן הצד.

תנו רבנן: אבל,

שלא התחיל לנהוג אבלות שבעה עם שאר האבלים, אלא הגיע לאחר מכן, בתוך

שלשה ימים הראשונים

:

אם הוא

בא ממקום קרוב

-

מונה עמהן,

עם שאר האבלים, את מנין ימות השבעה, שהיות והוא בא ממקום קרוב, נחשב לו כאילו התחיל לישב עם שאר האבלים .

אבל אם

בא ממקום רחוק

-

מונה

שבעה

לעצמו

, מהיום שהחל לשבת.

מכאן ואילך,

אם בא לאחר היום השלישי,

אפילו בא ממקום קרוב

-

מונה לעצמו

שבעה.

רבי שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב

-

מונה עמהן.

אמר מר: שלשה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב

-

מונה עמהן.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שיש

"

גדול הבית

"

בבית

, שאז מצטרף האבל הצעיר למנינו של האבל הגדול ממנו. אבל אם גדול האבלים לא היה בבית, והגיע לאחר שהתיישבו הצעירים ממנו שבעה, אין מנינם עולה לו, והוא צריך למנות שבעה משעה שהתיישב .