טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מועד קטן 13a — תלמוד אויף ייִדיש
מועד קטן 13a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מועד קטן 13a
ומבארינן: הספק הוא, אפילו
אם תמצי לומר,
שאם
צרם אזן בכור
שחתך מעט מאזן בכור בהמה כדי להתירו לעצמו בעבודה, ומת, הדין הוא ש
קנסו בנו אחריו
, וכשם שאביו אסור בהנאה מהבכור, משום קנס דרבנן, על שעבר על האיסור להטיל בו מום, כן בניו לא יהנו ממנו, עדיין מספקא לן בכוון מלאכתו למועד, ומת.
כי שמא רק בצרם אוזן בכור קנסו גם בניו
משום דאיסורא דאורייתא
הוא. אבל מלאכת דבר האבד, שהוא רק איסור דרבנן, שהרי אם לא כיוונה למועד היא מותרת לכתחילה, שמא לא יקנסו בניו אם כוון אביהם לעשותה במועד .
ו
כן גם
אם תמצי לומר
שאם
מכר עבדו לעובד כוכבים
, שקנסוהו רבנן שאם יברח העבד מהגוי יצא העבד לחירות, ואין המוכר יכול לכפותו לחזור לעבודתו,
ו
אף אם הדין שגם ב
מת
המוכר
קנסו בנו אחריו
, שלא יוכל הבן לכוף העבד לחזור לעובדו, עדיין מספקא לן אם קנסו בנו של המכוון מלאכתו למועד .
כי שמא רק במוכר עבדו לנכרי קנסו גם את בנו,
משום דכל יומא
שהוא אצל הגוי שקנאו
מפקע ליה ממצוות
, שכשהוא ברשותו אינו עוסק במצוות שחייב בהם כאשה. ואם כן מן הראוי להחמיר בקנס זה.
אך
הכא
, המכוון מלאכתו במועד, מספקא לן,
מאי
דין בנו?
האם רק את ה
גברא
שכוון מלאכתו
קניס רבנן
שלא יעשנה במועד.
והא ליתיה,
שכבר מת.
או דילמא
את ה
ממונא
שהתכוון לעסוק בו
קניס רבנן, והא
הממון,
איתיה
גם אחר מותו, כשהוא אצל בנו!
אמר ליה
רבי זירא לרבי ירמיה:
תניתוה
, שנינו במשנה במסכת שביעית, שלא קנסו בניו של המכוון מלאכתו.
דתנן לגבי עבודה בשביעית:
שדה שנתקווצה
, שניטלו הקוצים שהיו בה
ב
שנה ה
שביעית
-
תזרע למוצאי שביעית
, לפי שאין הוצאת הקוצים חשובה מלאכה של תיקון קרקע עד שיקנסו חכמים את העושה אותה שלא יהנה משדהו לאחר השביעית .
אך אם
נטייבה
, נזדבלה כשהעביר בה זבל בעגלות,
או נדיירה
, נזדבלה על ידי הכנסת בהמות שיטילו גללים בתוכה -
לא תזרע למוצאי שביעית
. היות והזיבול הוא בכלל עבודת הקרקע מדרבנן, וקנסוהו חכמים שלא ירוויח ממנו בזריעה אחר השביעית .
ואמר רבי יוסי בר חנינא: נקטינן
הלכה למעשה, שאם
הטיבה, ומת
לא קנסו את בנו, ומותר ל
בנו
ל
זורעה
.
והוכיח רבי זירא ממשנה זו:
אלמא
, רק
לדידיה
שעובר העבירה
קנסו רבנן
, אך
לבריה לא קנסו רבנן
.
ואם כן,
הכא נמי
, המכוון מלאכתו למועד, רק
לדידיה קנסו רבנן
, אך
לבריה לא קנסו רבנן
.
אמר אביי: נקטינן
הלכה למעשה: מי ש
טימא טהרותיו
של חבירו, [שקנסוהו חכמים לשלם על אף שהחפץ בעין],
ומת
המטמא -
לא קנסו בנו אחריו
לשלם הנזק .
מאי טעמא
? כיון שהנזק של הטומאה הוא
היזק שאינו ניכר
, ו
לא שמיה היזק
, ותשלום הנזק הוא מדיני קנסות שקנסו חכמים, רק
לדידיה קנסו רבנן
על שטימא את טהרותיו של חבירו, אך
לבריה
, לבנו שלא הזיק -
לא קנסו רבנן
.
שהיות ואביו לא התחייב בתשלומי נזק מן התורה, לא קנסו חכמים את בנו אחריו.
מתניתין:
אין לוקחין
קונים
בתים, עבדים ובהמה אלא
אם הקניה היא
לצורך המועד
, כגון בתים לגור בהם, ועבדים ובהמה לתשמישיו ,
או
שהקניה היא
לצורך המוכר שאין לו מה יאכל
, שיהיו לו מעות לצורך אוכל במועד, או לצורך הרוחה לשמחת יום טוב.
גמרא:
בעא מיניה רבא מרב נחמן
: לתת לפועל מלאכה שאינה לצורך המועד, ולשוכרו כדי שיהא
שכר פעולה
לפועל
שאין לו מה יאכל
[ובשכר הזה הוא יוכל לקנות אוכל לצורך אכילה במועד] -
מהו
?
אמר ליה
רב נחמן
תנינא
לדין זה במשנתנו, שמותר!
שהרי שנינו בה:
או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל!
והרי כבר שנינו בתחילת המשנה שמותר למכור ולקנות במועד בתים ועבדים ובהמות, כאשר הקונה רוכש אותם לצורך המועד, ואילו היתר המכירה למוכר הוא משום המעות שהוא מקבל עבורם, ויקנה בהם צרכי המועד.
ובהכרח שההיתר בסיפא "שאין לו מה יאכל" -
לאתויי מאי
? -
לאו לאתויי שכר פעולה!
והיינו שההיתר לצורך מוכר ש"אין לו מה יאכל" היא להתיר גם לשכור פועל, כדי שיהיה לו שכר פעולה לאכול.
ודחה רבא ראיית רב נחמן מהמשנה:
אמר ליה
רבא:
לא
זו היא כונת המשנה בסיפא. אלא
פרושי קא מפרש
התנא בסיפא את דבריו ברישא, ש"לצורך המוכר" שמחמתו הותר למכור, היינו כגון שאין למוכר מה לאכול וזקוק למעות. אך אין ראיה מהמשנה להתיר לשכור פועל כדי לתת לו שכר פעולה לקנות אוכל.
איתיביה אביי
לרבא: הרי משמע מהמשנה לקמן ששכר פעולה מותר.
דתנן:
אין כותבין שטרי חוב במועד
, היות ואסור לעשות מלאכה שיוכל לעשותה אחר המועד, ולכן ילוה עכשיו ויכתוב שטר לאחר זמן.
ואם אינו מאמינו
המלוה ללוה להלוותו בלי שטר,
או שאין לו מה יאכל
-
הרי זה יכתוב
.
ודייק אביי: הרי התיבות "או
שאין לו מה יאכל
" הן מיותרות, שהרי ממה נפשך: אם אין לו מה יאכל ללוה, מותר לכתוב אם אינו מאמינו. ואם מאמינו הרי אינו כותב במועד.
ובודאי שאין הכוונה בסיפא לפרש את הרישא, ולומר שאם אין המלוה מאמין ללוה שאין לו מה לאכול, מותר לכתוב שטר, שהרי אפילו אם יש ללוה מה לאכול, מותר לכתוב אם אינו מאמין לו על ההלואה.
ועל כרחך,
לאתויי מאי, לאו
, האם לא,
לאתויי שכר פעולה
.
וכך הוא ביאור הסיפא: ואפילו אם מאמין המלוה ללווה על הלואתו, אם אין לו לסופר הכותב שטרות מה לאכול, מותר לתת לו לכתוב, כדי שיקנה הסופר אוכל בשכר הכתיבה.
שמע מינה
, מותר לתת מלאכה לפועל שאין לו מה לאכול במועד, כדי שהפועל יוכל להשתכר ולקנות משכר הפעולה אוכל במועד .
מותיב רב ששת
לרב נחמן ולאביי: הרי משמע מהמשנה במסכת פסחים שאסור ליתן מלאכה לפועל שאין לו מה יאכל במועד.
דתנן:
וחכמים אומרים שלש
בעלי
אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות
, אף במקום שנהגו בהם שלא לעשות שאר מלאכות.
והם:
החייטין, והספרין, והכובסין
, לפי שמצינו בהם קולא במלאכה במועד עצמו: קולת
החייטין
-
שכן
שנינו לעיל
הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד
, ולכן בערב פסח, הקל מהמועד, אפילו לאומן התירו.
קולת
הספרין והכובסין
-
שכן
שנינו לקמן:
הבאין ממדינת הים, והיוצא מבית האסורין
-
מותרין לספר ולכבס בחולו של מועד!
וכיון שמצאנו בהם קצת היתר במועד, הקילו בערב פסח בכולם.
ומוכיח רב ששת:
ואי סלקא דעתך, שכר פעולה
למי
שאין לו מה יאכל שרי
למה התירו בערב פסח רק לשלשה אומנים?
הרי
כל מלאכות נמי לישתרו, דהא איכא
היתר במועד בכל המלאכות לתת מלאכה עבור
שכר פעולה
לפועל
שאין לו מה יאכל
, שיכול ליתן לפועל לעשות כל מלאכה.
ומפני קולא זו יש לנו להתיר את עשיית כל המלאכות בערב פסח, הקל מהמועד, כמו ההיתר לשלשת האומנים בערב הפסח מחמת שהקילו בהם במקצת עשייתם במועד עצמו.
ועל כרחך, שאסור לתת לפועל לעבוד בחול המועד כדי לקבל שכר פעולה.
מתקיף לה רב פפא: אלא מעתה
, שהסברא כרב ששת, שטעם ההיתר בערב פסח הוא משום קולא שמצאנו במלאכות אלו במועד - מלאכת
בנין
נמי
לישתרי
בערב פסח,
שכן
שנינו לעיל ש
כותל הגוהה לרשות הרבים, סותר ובונה כדרכו, מפני הסכנה
.
הרי שיש קולא לבניה בחול המועד, במקום סכנה, ונתירנה לגמרי בערב פסח, ומדוע התרנו רק את מלאכת שלשת האומנים!?
ועוד
מתקיף לה רבינא: אלא מעתה,
גם כתיבה של
לבלר לישתרי
בערב פסח,
שכן
שנינו לקמן ש
כותבין קידושי נשים, גיטין ושוברין,
וקולא זו של כתיבה תגרום להתיר כתיבה לגמרי בערב פסח.
אלא, אמר רב אשי
לתרץ על פרכת רב ששת, שיתירו כל המלאכות בערב פסח מפני שכר פעולה שיש בהם בחול המועד:
וכי
מועד אארבעה עשר קא רמית!?
וכי יש ראיה מההיתר במועד לערב פסח!?
הרי שאני
מועד
, ד
משום טירחא הוא
אסור במלאכה,
ובמקום פסידא
כגון דבר האבד,
שרו רבנן
.
אך מלאכות שהתירו ב
ארבעה עשר
, אין הטעם כדרב ששת, שהוא משום שבאומניות אלו הקילו בהם במועד. אלא טעם ההיתר הוא
משום צורך יום טוב הוא
, שיסתפרו ויכבסו לפני הרגל. ורק
מידי
, דבר מלאכה,
דצורך יום טוב שרו רבנן
. ואילו
מידי דלאו צורך יום טוב
-
לא שרו רבנן!
ולפיכך לא התירו את שאר המלאכות בערב פסח .
מתניתין:
אין מפנין
כלים או תבואה
מבית לבית
הרחוק ממנו, מפני הטורח שבדבר .
אבל מפנה הוא
מביתו
לחצירו
, לבית אחר באותה חצר.
אין מביאין כלים
שאינם לצורך המועד
מבית האומן
שתקנם לפני המועד, מפני הטירחה שבהבאתם .
אבל
אם חושש להם
שיגנבו מבית האומן, או שהאומן דורש שכרו, וירא שמא ידרוש ממנו פעם נוספת ויעכב את כליו -
מפנן לחצר אחרת
הסמוכה לבית האומן, אך אינו מביאן לביתו מפני החשד, שמא יאמרו אנשים שנתן לאומן לתקנם במועד, ותקנם במועד.
ואם אינם נשמרות בחצר אחרת יביאם לביתו בצנעא מפני החשד.
גמרא:
מלשון המשנה שמפנה לחצירו, סברה הגמרא שיכול להביא מבית שבחצר אחרת אל חצירו.
ולכן מקשינן:
והאמרת
ב
רישא
ד
אין מפנין כלל
, אפילו מבית לבית, וכל שכן שאין מפנים מבית שבחצר אחרת לחצר שלו.
ומתרצינן:
אמר אביי: סיפא
, שמפנה לחצירו -
אתאן
להתיר לפנות מביתו רק
לבית
אחר
ש
באותה
חצר
, שאין בפינוי כזה טירחא, וגם הוי בצינעא בתוך החצר .
שנינו במשנה:
ואין מביאין כלים מבית האומן.
אמר רב פפא בדיק לן רבא,
אם נדע לתרץ קושייתו, וכך שאל:
תנן
במשנתנו
אין מביאין כלים מבית האומן
.
ורמינהו: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, ואף על פי שאינן לצורך המועד.
ושנינן ליה: כאן
שהתירו להביאם, מדובר
בארבעה עשר
בניסן, בערב פסח האסור במלאכה, אך מותר להביא בו כלים היות והוא עדיין חול, ואין איסור טירחא.
ו
כאן
דאסרו להביא כלים,
בחולו של מועד
.
איבעית אימא, הא
דאסרו
והא
דהתירו, שניהם
בחולו של מועד
נאמרו, והחילוק הוא:
כאן
שאסרו להביאם
במאמינו
לאומן שלא יגנוב ולא ידרוש תשלום פעמיים ואין צורך לקחת הכלים מביתו.
ו
כאן
התירו להביא
בשאינו מאמינו
לאומן, וצריך לקחת הכלים מפניו.