טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מועד קטן 12a — תלמוד אויף ייִדיש
מועד קטן 12a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מועד קטן 12a
אמר שמואל: מקבלי קבולת
, נכרי המקבל מלאכה לעשותה בקבלנות, אם מקבלה
בתוך התחום אסור
ליתן לו, שאם יעשנה בשבת ידעו הבריות, ויחשדוהו, ויאמרו: בשבת נתנו לו לעשות מלאכתו. אבל אם עושה הגוי מלאכתו
חוץ לתחום, מותר
ליתן לו, כיון שלא יראוהו עושה את מלאכת הישראל בשבת.
אמר רב פפא: ואפילו חוץ לתחום, לא אמרן
שמותר לתת מלאכה בקבלנות לנכרי,
אלא דליכא מתא
עיר אחרת
דמקרבא להתם,
בתוך התחום של מקום העבודה.
אבל
אם
איכא מתא דמקרבא להתם
-
אסור
ליתן לנכרי מלאכה בקבלנות, כי יוודע לרבים שהנכרי עושה לו מלאכה, ויאמרו: בשבת נתן לו לעשותה.
אמר רב משרשיא: וכי ליכא מתא דמקרבא להתם, נמי, לא אמרן
שמותר לתת לנכרי עבודה בקבלנות
אלא
בעושין מלאכתו
בשבתות ובימים טובים,
שאז לא חיישינן כל כך שיחשדוהו, היות
דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם,
שהרי אין יוצאין חוץ לתחום [ר"ח].
אבל בחולו של מועד, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם
, יש לחוש שיראו את הגוי שעושה מלאכתו של הישראל, ויחשדוהו ששכרו או שנתן לו לעשות בחול המועד. ולפיכך
אסור
להניח לנכרי לעשות לו מלאכתו בקבלנות בחול המועד, אף חוץ לתחום .
מר זוטרא בריה דרב נחמן, בנו ליה
נכרים בחול המועד
אפדנא
, בית נאה, והיו הבנאים נכרים שהיו "
מקבלי קיבולת
", קבלנים, ובנאוהו
חוץ לתחום
בחול המועד.
איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא
למקום מגוריו,
ולא עלו לגביה,
לאותו אפדנא, מפני שנבנה באיסור.
ואיכא דאמרי: הוא
, מר זוטרא עצמו,
נמי לא על בגוויה
באפדנא הזה.
ומקשינן: למה לא נכנסו לאפדנא?
והאמר שמואל: מקבלי קבולת
-
בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר
. והאפדנא הרי נבנתה מחוץ לתחום!? ומתרצינן:
אדם חשוב שאני,
שמרחיק עצמו גם מדבר היתר אם הוא דומה לעבירה. ובניית האפדנא במועד, אף שהיתה בהיתר, דומה היא לאיסור.
ואיכא דאמרי,
מה שנהגו איסור בכניסה לאפדנא היה, מפני שמר זוטרא [ור"ח פירש: עבד מר זוטרא]
סיועי סייע
לבנייתו
ב
נתינת
תבנא
תבן
בהדייהו
של הבונים. וכיון דסייע, אסור, כי רק כשבנו בקבלנות הותר היות ועבודתם שלהם היא .
רב חמא שרא להו לאבונגרי
מסדרי השולחנות
דבי ריש גלותא, למעבד עבודתייהו בחולא דמועדא
, ולתקן שולחן שנשבר.
אמר
רב חמא: טעם ההיתר הוא,
כיון דאגר לא קא שקלו
, אין הם משתכרים בעבודה זו, אלא כדי סעודתם שאוכלים בבית ריש גלותא,
שרשויי הוא דקא משרשו ליה
, רק רווח של הנאה יש להם, וכעין מתנה הוא,
ולית לן בה
לאסור, ומותר לצורך המועד [משנ"ב] .
תנו רבנן: מקבלין
נכרים
קבולת
מישראל
במועד,
ונותן לו הישראל על מנת
לעשותה לאחר המועד
.
ובמועד אסור
שיעשה לו הנכרי אף בקבלנות .
כללו של דבר: כל
מלאכה
שהוא
הישראל
עושה
במועד בהיתר, דינו, שגם
אומר לנכרי ועושה
הנכרי בשביל הישראל במועד.
וכל
מלאכה
שאינו עושה
הישראל במועד, גם
אינו אומר לנכרי ועושה
.
תניא אידך: מקבלין
הנכרים מישראל
קבולת במועד
על מנת
לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול
הישראל את הצמר או האריג שנותן לנכרי לעשות ממנו בגד,
ושלא ימנה
, כגון אם נותן לו כמה בגדים לכבס , שלא יהיה
כדרך שעושה בחול.
תנו רבנן: אין
אוחזין בהמה ו
מרביעין
עליה
בהמה, בחולו של מועד,
כיון דמלאכה היא, ואין בזה לא צורך המועד ולא דבר האבד .
כיוצא בו
נאסר משום מלאכה:
אין מרביעין ב
בהמה שהיא
בכור,
דכתיב "לא תעבוד בבכור שורך",
ולא בפסולי המוקדשין,
קרבנות שנפל בהם מום, ונפדו מקדושתן, על אף שהם חולין ומותר לאכלם .
היות דכתיב בפסולי המוקדשים לאחר שנפדו "תזבח ואכלת בשר", מלמד הכתוב שנועדו רק לאכילה, ואסורין בגיזה ובעבודה.
תניא אידך, אין מרביעין בהמה בחולו של מועד.
רבי יהודה אומר: חמורה שתבעה
שהתייחמה ודרשה שירביעו עליה זכר,
מרביעין עליה זכר, בשביל שלא תצטנן
. כי אם לא ירביעו עליה כשהיא מתאוה לזכר תצטנן מחמימות תאותה ושוב קשה יהיה אחר המועד לזווגן, והוי דבר האבד.
ושאר כל הבהמות
, אף שאסרו לעשות מלאכה ולהרביען,
מכניסין אותן לבקרות
, לדיר אחד שבו זכרים ונקבות ורובעין בעצמן.
תנו רבנן: אין מדיירין,
אסור להכניס בהמות לשדה כדי שיזבלוהו בגלליהן,
לא בשבתות, ולא בימים טובים, ולא בחולו של מועד
. כי "מזבל" הוא תולדת מלאכת זורע או חורש, שמיפה בכך את הקרקע לזרוע בה. ואף על פי שאינו מזבל בידים אסור, היות שנראה כאילו הוא מזבל בעצמו .
ואם באו
גויים עם הבהמות
מאיליהן
לשדה,
מותר
, ואינו צריך למנען, ואפילו באו בשבת, אם אינו נותן לגוי שכר .
ואין מסייעין אותן
אין עוזרים לבהמה להכנס לשדה, או לגוי המוליכן להעבירן ממקום למקום בשדה כדי שתזבל כולה.
ואין מוסרין
בעלי השדה
להם
לגויים המוליכין,
שומר
גוי נוסף
לנער את צאנם
, להעירם ולהעמידם שיעברו ממקום מנוחתם למקום אחר, כדי שתזדבל השדה.
היה
הנכרי המוליכן
שכיר
, ששכרו לזבל השדה במשך
שבת
שבוע, או
שכיר חדש
או
שכיר שנה
או
שכיר שבוע
שבע שנים -
מסייעין אותן
,
ומוסרין להם שומר לנער את צאנם,
כי הוי קבלנות כיון שלא שכרו לזבל יום יום, ונחשב הדבר כאילו השדה היא של הנכרי לזיבול.
רבי אומר: בשבת
מותר רק לסייע
בטובה
, בחנם בלי נטילת שכר.
ביום טוב
מותר אף
ב
עד
מזונות
. ו
ב
חול ה
מועד
מותר אף
בשכר
.
אמר רב יוסף: הלכתא כרבי.
מתניתין:
ו
כשם שהתירו במי שהפך זיתיו,
כן
התירו ל
מי שהיה יינו בתוך הבור
שלפני הגת, וממנו צריך להעבירו לגת כדי שלא יחמיץ
ואירעו אבל, או אונס, או שהטעוהו
פועלים, שיהיה
זולף
מהבור לגת,
וגומר
מלאכתו, ומריק את היין לחבית,
וגף
אותה במגופה גמורה
כדרכו, דברי רבי יוסי
.
רבי יהודה
חולק ו
אומר
: אינו מגיפו, אלא רק
עושה לו
ליין "
לימודים
", שמחפהו בנסרים
בשביל שלא יחמיץ
. כי אף מלאכת דבר האבד עושין בשינוי.
גמרא:
וצריכא
, לאשמועינן בשתי המשניות של שמן ושל יין, את מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי.
דאי אשמועינן
דעת רבי יוסי רק ב
קמייתא
, שבזיתים התיר לעשותן שמן ולגוף את החבית, הוה אמינא שדוקא
בההיא קאמר רבי יוסי
מותר,
משום דמשחא
, שמן הוא דבר יקר, ו
נפיש
והרבה הוא
פסידיה
אם לא יגיף את חבית השמן.
אבל חמרא
, יין,
דלא נפיש פסידיה
-
אימא מודי ליה
רבי יוסי
לרבי יהודה
שרק יעשה לו לימודים, ולא יגוף את החבית.
ו
מאידך,
אי אשמועינן
רק מתניתין
בתרייתא
, בהיתר מלאכה ביין, הוה אמינא, רק
בההיא קאמר רבי יהודה
שעושה לו לימודים ואסור לגוף את החבית, כיון שאין ההפסד גדול.
אבל בהך
קמייתא בזיתים לעשותן שמן,
אימא מודה
רבי יהודה
לרבי יוסי
שמותר גם לגוף את החבית משום ההפסד הרב.
לכך
צריכא
לאשמועינן את מחלוקתם בשתי המשניות גם ביין וגם בשמן.
אמר רב יצחק בר אבא, מאן
מיהו ה
תנא
האומר כי
שינוי במועד
צריך לעשותו אף
ב
מלאכת
דבר האבד,
שהותרה - בהכרח הוא התנא שסובר
דלא כרבי יוסי
. כי טעמו של רבי יוסי שגף כדרכו בלא שינוי, הוא מפני שהתירו מלאכת דבר האבד לגמרי.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי יוסי!
בעו מיניה
בני הישיבה
מרב נחמן בר יצחק: מהו למישע
לגוף
חביתא דשיכרא
של שיכר
בחולא דמועדא
?
אמר להו: סיני
[הוא רב יוסף, שהיה בקי בתורה, והיא שגורה בפיו כנתינתה מסיני]
אמר: הלכה כרבי יוסי
, שגף כדרכו!
ועדיין מיבעי לן:
אימור דאמר רבי יוסי
שגף כדרכו
בחמרא
, ביין, אך
בשיכרא
-
מי אמר
רבי יוסי שמותר לגוף, ומה הראיה מההיתר ביין לשיכר!?
ומבארינן:
חמרא, טעמא מאי
התירו לגוף אותו? הלא
משום דנפיש פסידיה,
שיש בו הפסר גדול . אם כן,
שיכרא נמי
מאותו הטעם מותר לגוף אותו, דהא
אית ביה פסי דא.
ומצינו ששיכר שלא הגיפו חביתו, נפסד, כהא
דאמר אביי: אמרה לי אם
: טובה חבית שיכר שיש בה רק "
בר שית סאוי
" שש סאים שיכר,
ושייע
, אבל מוחלק כסוייה, דהיינו, שהיא מוגפת היטב, יותר
מ
אשר חבית "
בר תמני
סאין"
ולא שייע!
היות ואם החבית אינה מגופה על ידי מריחה חלקה, נפחת טיבו של השיכר.
אמר רב חמא בר גורייא, אמר רב: הלכות
חול ה
מועד
הן
כהלכות כותים
.
כמו שבכותיים נאמר הכלל: היכא דאחזיק [שהוחזקו הכותיים לנהוג כדין] - אחזיק, היכא דלא אחזיק - לא אחזיק!
והיינו, שיש הלכות שהכותיים שומרים לקיימן ויש הלכות שהם נמנעים מלקיימם, וכשראינו אותם לנהוג בהלכה מסויימת אין זה ראיה שהם מקיימים גם הלכה אחרת, על אף שהיא דומה להלכה שהם מקיימיים, ושתי ההלכות הן מאותה הכלל.
וכן הוא הכלל בהלכות המועד.
ומבארינן:
למאי הילכתא
? מאי נפקא מינה לן בהאי כללא?
אמר רב דניאל בר קטינא לומר שהן
הלכות "
עקורות
", שאין מוציאין מהן הלכות דומות נוספות, אלא כל אחת קיימת רק לגופה, כמו עקרה שאינה מולידה,
ואין למידות זו מזו
.
וכמו שבכותים לא אמרינן כשם שמחזיקים במנהג זה, כך מחזיקים גם במנהג אחר, כן בהלכות חול המועד לא אמרינן כשם שמלאכה זו הותרה גם מלאכה זו הותרה.
ודוגמא למחלוקת בהלכות חול המועד, שסיבת המחלוקת היא הואיל וטעם ההיתר שונה ממלאכה למלאכה, היא מהא
דאמר שמואל: זופתין
במועד
כוזתא
, מזפתים בזפת כלי קטן, כמו כד,
ואין זופתין
בו
חביתא
שהיא גדולה יותר.
ואילו
רב דימי מנהרדעא אמר
, איפכא:
זופתין חביתא, ואין זופתין כוזתא
.
וטעם מחלוקתן:
מר
, רב דימי, דאמר זופתין חביתא,
חייש לפסידא
ששייך רק בחבית גדולה, שאם לא יזפתנה יצא יינה ויפסיד הרבה. ואילו בכוזתא יש רק מעט יין, ולא התירו לזפתו בשביל מניעת הפסד קל.
ומר
, שמואל, שהתיר רק לזפת כוזתא ולא חביתא, טעמו כי
חייש לטירחא
במועד, ולכן לא התיר לזפת חבית .
ורואים ממחלוקת זו, שעל אף שמסברא אין חילוק ביניהם, שהרי דבר האבד הותר במועד, בכל זאת נחלקו בזה מסברות שונות, ואי אפשר ללמוד הלכה מהלכה בהלכות חול המועד.
אמר אביי: נקטינן
להלכה:
הלכות מועד
הן
כהלכות שבת
.