טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מנחות 85b — תלמוד אויף ייִדיש
מנחות 85b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מנחות 85b
ואילו ב
ברייתא קתני
"ושניה חורש ו
שונה
"!?
כלומר, הרי בהכרח שאין דעת משנתנו כדעת הברייתא, כי חרישה נוספת יותר על על חרישה רגילה שעושים בשדה, ודאי שאין לה כל מקור במשנתנו, ואילו בברייתא נזכרו שתי חרישות בשנה השניה; ובהכרח ששתי שיטות הן, ואין ללמוד מן הנאמר בברייתא לפרש את המשנה.
ומשנינן:
הא לא קשיא: כאן
משנתנו - עוסקת
ב
שדה
עבודה
, שנרה בשנה ראשונה, ואם כן כשיעשה ניר בשנה השניה הרי לנו שתי חרישות.
כאן
הברייתא, ששנינו בה "חורש ושונה"
\- עוסקת
ב
שדה
שאינה עבודה
-
כלומר, אם אכן נרה בראשונה כי אז בשניה עושה חריש אחד וזורע, ואם לא נרה בשנה הראשונה, כי אז עושה שתי חרישות בשנה השניה; ואם כן אין סתירה מן הברייתא; ומכל מקום תפשוט, שבשנה השניה עושה חרישה שניה.
אך לא פשיטא לגמרא ישוב זה, ולכן שואלת הגמרא:
מאי הוי עלה
על הספק בפירוש משנתנו?
ופושטת הגמרא:
תא שמע
שאין הוא חורש פעם שניה, מהא
דתניא
:
כך הוא עושה:
נר
את כל השדה ב
חציה
של השנה,
וזורע
בחצי השנה האחרת את
חציה
של השדה -
ושוב לשנה הבאה
נר
את כל השדה ב
חציה
של השנה,
וזורע
בחצי השנה השניה את
חציה
האחר של השדה [זו שהשאירה כשהיא ניר בשנה הקודמת]; וכן עושה לסירוגין בשנים הבאות, ומוכח שאחרי שעשאה ניר שוב אינו חוזר וחורש.
אמר רבי יוחנן: אין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות שבארץ ישראל
,
שבהן חמה זורחת ומהן חמה שוקעת; נר חציה וזורע חציה, נר חציה וזורע חציה
.
אבא שאול אומר: עומר היה בא מבקעת בית מקלה
, ואותה בקעה
כמין שלשה סאין
היתה
,
ושדה מודרמת היתה, ובה חמה זורחת וממנה חמה שוקעת, נר חציה וזורע חציה נר חציה וזורע חציה
.
רב חלקיה בר טובי הוה ליה קרנא דארעא, ועבדה על חד תרי, ומזבין להו לחיטי לסמידא
-
[רב חלקיה בר טובי היתה לו חלקת קרקע בקרן זוית, והיתה עושה תבואה כפול משדה רגילה, והיתה התבואה מובחרת מאד, והיה מוכרה כדי לעשות ממנה סולת למנחות].
שנינו במשנה:
ואם התליעה, פסולה: תנו רבנן
:
סולת שהתליעה רובה
, הרי היא
פסולה
.
ו
כן
חיטין שהתליעו רובן
הרי הן
פסולות
מלטוחנן להקריב סולתן.
בעי רב ירמיה
, נסתפק רב ירמיה בפירוש מה ששנינו בברייתא: חיטין שהתליעו רובן:
האם
ברוב חיטה
, והיינו: כל חיטה שהתליעה רובה הרי היא פסולה -
או
אפילו
ברוב סאה
, והיינו: סאה של חיטים שהתליעה רובה, הרי כל הסאה פסולה למנחות, ואפילו אותן שלא התליעו כלל.
ומסקינן:
תיקו!
כל המקדיש בהמה שיש בה מום - שהיא פסולה - לגבי המזבח, עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו, שנאמר [ויקרא כב כ] "כל אשר בו מום לא תקריבו", מפי השמועה למדו, שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין.
בעי רבא
:
הקדישן
לחיטים המתולעות,
מהו שילקה עליהן משום
מקדיש
בעל מום
למזבח?
וצדדי הספק הם: האם נאמר:
כיון דפסיל
, [כיון שפסולים הם],
כבעל מום דמי
, והרי זה לוקה על הקדישן כדין המקדיש בעל מום למזבח -
או דילמא: אין בעל מום אלא בבהמה
, ואלו, אף שפסולים הם, הרי אינם בעלי מומים, ואין לוקה על הקדישם?
ומסקינן:
תיקו!
תנן התם
במסכת מדות ב ה:
כל עץ שנמצא בו תולעת
, הרי הוא
פסול לגבי מזבח
ליתנו על המערכה של המזבח:
אמר שמואל: לא שנו אלא
עץ
לח
שהתליע, כיון שאין יכול לגרור ממנו את מה שהתליע,
אבל
עץ
יבש
הרי זה
גוררו
למה שהתליע,
וכשר
העץ.
בעי רבא
:
הקדישו
לעץ שהתליע,
מהו שילקה עליו
משום
מקדיש
בעל מום
למזבח?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר:
כיון שפסול
העץ,
כבעל מום דמי
, והרי זה לוקה על הקדישו כדין המקדיש בעל מום למזבח -
או דילמא: אין בעל מום אלא בבהמה
, ועץ שהתליע אף שפסול הוא הרי אינו בעל מום, ואין לוקה על הקדישו.
ומסקינן:
תיקו!
מתניתין:
לאחר שנתבאר במשניות הקודמות איזו היא התבואה המובחרת יותר לעשות ממנה סולת, מתבאר במשנתנו כאן מה הם המקומות שהשמן מובחר שם ביותר.
תקוע אלפא
[אל"ף בלשון יוני]
לשמן
. שמן הבא מתקוע הוא המובחר ביותר למנורה ולמנחות, ומביאין משם, משום שנאמר "מבחר נדריך".
אבא שאול אומר: שניה לה
[לתקוע] העיר
רגב
ש
בעבר הירדן
.
כל הארצות היו כשרות
להביא מהם שמן,
אלא
ש
מיכן
[מכאן, מהמקומות שנזכרו]
היו מביאין
.
אין מביאין
שמן למנורה ומנחות -
לא מבית הזבלים
[שדה שצריך לזבלה] מפני שהם מאוסים.
ולא מבית השלחים
[שדה הגדילה על מעין שבתוכה] מפני שפירותיה רעים.
ולא ממה שנזרע ביניהם
, כלומר, ולא שמן הבא מעצי זית שזרעו תבואה ביניהם, ומשום שהזרעים מכחישים את הזיתים ואין השמן הבא מהם מעולה.
ו
מכל מקום,
אם הביא
מאחד מכל אלו
כשר
השמן.
אין מביאין אנפקטין
, סוג שמן ויתבאר בגמרא -
ואם הביא
אנפקטין הרי זה [
כשר
] [
פסול
, רש"י].
אין מביאין
שמן:
מן הגרגרין
[גרגרי הזית]
שנשרו במים
, כי המים מקלקלים את השמן הבא מהם.
ולא מן הכבשים
[שמן הבא מזיתים כבושים].
ולא מן השלוקים
[שמן הבא מזיתים מבושלים].
ואם הביא
מאחד מכל אלו הרי השמן
פסול
.
גמרא:
שנינו במשנה: תקוע אלפא לשמן:
כתיב [שמואל ב, יד] "
וישלח יואב תקועה
[לתקוע]
ויקח משם אשה חכמה
" -
ומפרשינן:
מאי שנא תקועה
, למה שלח להביא אשה חכמה מתקוע דוקא?
אמר
פירש
רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן
, כי שמן זית מפקח את הלב.
תנו רבנן
: כתיב גבי ברכת משה לשבטים [דברים לג כד]: "ולאשר אמר, ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו
וטובל בשמן רגלו
":
זה חלקו של אשר
בארץ ישראל
שמושך שמן כמעין
. כלומר, ריבוי שמן יש בחלקו.
אמרו: פעם אחת נצטרכו להן אנשי לודקיא
[שם מקום]
לשמן, מינו להם פולמוסטוס
[גוי ממונה]
אחד
, ו
אמרו לו: לך והבא לנו שמן ב
ערך של
מאה ריבוא
מנים.
הלך
אותו גוי
לירושלים
להביא את השמן
; אמרו לו
היהודים אנשי ירושלים:
לך לצור
, שם תמצא שמן רב כל כך.
הלך
אותו גוי
לצור, אמרו לו
אנשי צור:
לך לגוש חלב
שהיה בחלקו של אשר - שם תמצא שמן רב כל כך.
הלך
אותו גוי
לגוש חלב, אמרו לו
אנשי המקום:
לך אצל פלוני
, אצלו תמצא שמן.
הלך
אותו גוי
לביתו
של אותו פלוני
ולא מצאו
בביתו.
אמרו לו
אנשי הבית:
הרי הוא בשדה
.
הלך
אותו גוי
ומצאו
לאותו פלוני
שהיה עוזק
[חופר ועודר] בעצמו
תחת זיתיו
, ואף שהיה עשיר.
אמר
שאל
לו
הגוי לאותו פלוני: ה
יש לך שמן במאה ריבוא
מנים
שאני צריך?
אמר לו
היהודי לגוי:
הן!
אך
המתן לי עד שאסיים מלאכתי
.
המתין
אותו גוי
עד שסיים
היהודי את
מלאכתו; לאחר שסיים מלאכתו הפשיל
אותו פלוני את
כליו לאחוריו
[שם את כלי עבודתו מאחורי גבו],
והיה מסקל ובא
[מפנה היה אבנים מן השדה], ומתוך כך היה נדמה לאותו גוי שעני הוא.
בדרך אמר לו
: וכי
יש לך שמן במאה ריבוא!?
כמדומה אני ששחקו בי היהודים
ששלחוני אליך.
כיון שהגיע
היהודי
לעירו, הוציאה לו שפחתו
של היהודי
קומקומום
של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו
, ועוד
הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן, וטבל בו ידיו ורגליו
.
לקיים מה שנאמר
על חלקו של אשר "
וטובל בשמן רגלו
".
לאחר שאכלו
שניהם
ושתו, מדד לו
היהודי
שמן במאה ריבוא
מנים - כבקשתו.
אמר לו
[שאל היהודי את הגוי]:
כלום
[שמא]
אתה צריך ליותר
שמן?
אמר לו
הגוי ליהודי:
הן! אלא שאין לי דמים
לקנות עוד שמן.
אמר לו
היהודי לגוי:
אם אתה רוצה ליקח
עוד שמן
קח
לך,
ואני אבוא עמך ואטול דמיו
של השמן הנוסף.
ואכן
מדד לו
עוד
שמן בשמונה עשר ריבוא
מנים נוספים.
אמרו: לא הניח אותו האיש
[אותו שליח גוי]
לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו
להוליך עליהם את השמן הרב שרכש.
כיון שהגיע
אותו גוי
לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו
על שמילא את שליחותו על הצד היותר טוב.
אמר להם
הגוי לאנשי עירו:
לא לי תקלסוני, אלא לזה
היהודי
שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא, והרי
הוא
נושה בי בשמונה עשרה ריבוא
נוספים.
לקיים מה שנאמר
[משלי יג] "
יש מתעשר
ואין כל מתרושש והון רב
", יש מי שמראה את עצמו כעשיר אך חסר כל הוא, ויש המראה את עצמו כרש והוא בעל הון רב; ואף יהודי זה מתנהג היה כרש שהיה מסקל וחופר בעצמו תחת זיתיו, אך היה עשיר גדול.
שנינו במשנה:
אין מביאין לא מבית הזבלים
... אין מביאין אנפקינין, ואם הביא פסול:
ומקשינן:
והתניא אין מביאין אנפקינין
,