מנחות 80a — תלמוד אויף ייִדיש

אלא

שמא תאמר

אחליפי תודה נדבה

: חילוקו של רבי יוחנן אינו בחליפי תודת חובה שבה עוסקת הברייתא, אלא בחליפי תודת נדבה, היינו, שלא נתחייב להביא תודה אלא אמר על בהמה "הרי זו תודה" שאינו חייב באחריותה, ונאבדה, והפריש אחרת תחתיה על אף שלא היה מחוייב; ובא רבי יוחנן לומר, שאף בזו יש חילוק בין לפני כפרה בין לאחר כפרה;

אף כך אי אפשר לומר, כי הדין אינו כן, אלא:

בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם

, ומשום ש

מרבה בתודות הוא

-

כלומר, הרי אין התודה שהפריש תחת זו שנאבדה חליפי התודה הראשונה, עד שנפטרנה מהבאת לחם כיון שנמצאה הראשונה והקריב עמה לחם, כי אין זו אלא תודה נוספת שנדב, ונמצאו שתי התודות - תודות גמורות, הטעונות לחם.

אלא

שמא תאמר לפרש את חילוקו של רבי יוחנן

אולד

של

תודת נדבה

, ובא רבי יוחנן לומר, שאם הקריב את הולד קודם שנתכפר בתודה עצמה, הרי היא טעונה לחם, ולא פטרה הברייתא את הולד מן הלחם אלא כשהקריב את הולד לאחר שנתכפר בתודה עצמה;

אף כך אי אפשר לומר, שאין הדין כן, אלא:

בין

שהקריב את הולד

לפני כפרה

בתודה עצמה, ו

בין

שהקריבו

לאחר כפרה, אין טעונין לחם

, ומשום שאין הולד - "תודה", אלא

מותר דתודה

[תוספת שגדלה על התודה]

היא

, ואין התוספת חייבת בלחם.

אלא

מפרשת הגמרא את חילוקו של רבי יוחנן,

אולד

של

תודת חובה;

ובא רבי יוחנן ללמד שאם הקריב את הולד

לפני כפרה

הרי הולד

טעון לחם

, וכדמפרש טעמא ואזיל.

אבל אם הקריב את הולד

לאחר כפרה, אין

הוא

טעון לחם

.

ומפרשת הגמרא:

מאי קא משמע לן, דקסבר רבי יוחנן: אדם מתכפר בשבח

שהשביח ה

הקדש

היינו הולד. כלומר שיכול הוא להתכפר ולצאת ידי חובת תודתו בולד התודה, ואף שהולד קדוש בלאו נדרו, ולא הפריש אותו לנדרו; וכיון שיוצא הוא ידי חובתו בולד ההקדש, אף הולד קרוי "תודה" וטעון הוא לחם; ואין הוא פטור מן הלחם אלא כשמקריבו לאחר שכבר נתכפר, שאין הולד תודה, כי כבר יצא ידי נדרו.

מוסיפה הגמרא:

הוי בה נמי אביי כי האי גוונא

, אף אביי נתקשה במימרתו של רבי יוחנן כשם שנתקשה בה רב עמרם, ואף הוא ביאר את דבריו כפי שפירשה רב עמרם.

איתמר נמי

ככל אשר נתבאר לעיל בדעת רבי יוחנן:

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן

:

חילופי תודת נדבה: בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם

, כי

מרבה בתודות הוא

.

ולד תודת נדבה: בין לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעון לחם

, כי

מותר דתודה הוא

.

ולד תודת חובה, וחילופי תודת חובה

[היינו, הן זו שהביא תחת זו שנאבדה, והן זו שנאבדה]:

לפני כפרה טעונות לחם, לאחר כפרה אין טעונות לחם;

וכפי שנתבאר לעיל.

הלכה למשה מסיני היא בחמש חטאות שהן מתות, ואלו הן: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה, חטאת שעברה שנתה.

אמר שמואל: כל שבחטאת מתה, בתודה אין טעונה לחם

. כל קרבן שאירע בו איזה ענין, שאילו היה קרבן זה קרבן חטאת היתה החטאת הולכת למיתה מחמת אותו ענין, הרי אם היה זה קרבן תודה, יקריבנו, אבל לא יביא לחם עמו.

ו

כל שבחטאת

, אם היה ענין זה גורם שתהיה החטאת

רועה

בעדר עד שיפול בה מום, הרי אם אירע ענין זה

בתודה

, יקריבנה, ואף

טעונה

היא

לחם

, ומפרש לה ואזיל.

מתיב רב עמרם

מן הסיפא של הברייתא שהובאה כבר לעיל עט ב:

מהו אומר

"

התודה יקריב

"?

מנין למפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, מנין שאיזו מהן שירצה יקריב

תחילה

ולחמה עמה?

תלמוד לומר

: "

התודה יקריב

".

יכול תהא שניה

להקרבה

טעונה לחם, תלמוד לומר

"

יקריבנו

",

אחד ולא שנים

.

ומן הסיפא הפוטרת את השניה מן הלחם, תיקשי לשמואל, שהרי:

ואילו גבי חטאת כי האי גוונא

שנאבדה חטאת והפריש אחרת תחתיה, והיו שתיהן עומדות, והקריב את האחת - הרי השניה

רועה

לדעת חכמים ולא מתה, כפי שיבואר במשנה שמביאה הגמרא; ולדברי שמואל היה לנו לומר שתהא התודה טעונה לחם!?

דתנן

במסכת תמורה כב ב:

המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות

:

הרי זה

מתכפר באחת מהן, והשניה תמות, דברי רבי

.

וחכמים אומרים

: אם נמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה, לא תמות אפילו אחת מהן, כי

אין חטאת מתה אלא שנמצאה לאחר שנתכפרו בעלים

באחרת שהפריש -

ומשמע לדעת חכמים:

הא

אם נמצאת הראשונה

קודם שנתכפרו בעלים

בשניה, והרי שתיהן עומדות ונתכפר באחת מהן, הרי השניה

רועה

. וכנגדה בתודה יש לנו לומר שהיא טעונה לחם!?

ומשנינן:

שמואל

שאמר כלל כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם -

כרבי סבירא ליה, דאמר

חטאת שהיתה

אבודה בשעת הפרשה

, אפילו נמצאת קודם שכיפרו הבעלים בשניה, כיון שהקריב את השניה, הרי הראשונה

מתה

. ולשיטת רבי, אכן כלל זה אמת הוא. ומקשינן:

אלא רועה לרבי, היכי משכחת לה

[האיך תמצא לדעת רבי חטאת רועה]?

הרי בהכרח

משכחת לה

חטאת רועה לרבי רק

כדרבי אושעיא

.

דאמר רבי אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות

, שאם תאבד האחת יקריב את השניה, הרי זה

מתכפר

באיזה מהן שירצה, והשניה תרעה

.

והשתא תיקשי:

והא גבי תודה כי האי גוונא

שהפריש שתים לאחריות -

אין

זו שהקריב שניה

טעונה לחם;

ואילו שמואל אמר כל שבחטאת רועה, בתודה טעונה לחם!?

אלא

, מיישבת הגמרא באופן אחר את קושייתו של רב עמרם:

שמואל כרבי שמעון סבירא ליה

שלדעתו, כל חטאת שנתכפרו בעליה, הרי השניה מתה ולא רועה -

ד

הרי

אמר: חמש חטאות מתות

;: חטאת שנתכפרו בעליה, ובכלל זה בין האופן שנחלקו בו רבי ווחכמים, וביניה האופן שדיבר בו רבי אושעיא, הדין הוא שהשניה מתה ולא רועה; וניחא דברי שמואל שכלל "כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם".

ומקשינן:

והא

"חטאת רועה"

לרבי שמעון לית ליה כלל!?

כלומר, האיך אמר שמואל "כל שבחטאת רועה בתודה אינה טעונה לחם", והרי כיון שהוא סובר כרבי שמעון, הרי לפי שיטתו אין כלל חטאת שהיא רועה!?

ומשנינן:

שמואל נמי חדא קאמר

[אף שמואל לא אמר אלא דבר אחד]:

כל שבחטאת מתה, בתודה אין טעונה לחם

. אבל החלק השני שנאמר משמו "כל שבחטאת רועה, בתודה טעונה לחם", לא אמר שמואל.

שואלת הגמרא:

מאי קא משמע לן

שמואל בכלל זה? ומפרשת הגמרא: שמואל שאמר כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם, דממילא משמע, ולד תודה שאבדה אינה טעונה לחם, שהרי ולד חטאת הוא מחמש חטאות המתות,

לאפוקי מדרבי יוחנן, דאמר

לעיל: ולד תודת חובה לפני כפרה טעון לחם, ומשום ד

אדם מתכפר בשבח הקדש

קא

משמע לן

שמואל

דלא

מתכפר בשבח הקדש, וולד תודה כיון שבחטאת למיתה הוא הולך, אינו טעון לחם אפילו הקריבו קודם שנתכפר בתודה עצמה.

אמר רבה

: מי שהתנדב ואמר "

זו תודה, וזו לחמה

":

אם

אבד הלחם

שהפריש, הרי זה

מביא לחם אחר

, כי מאחר שנתנדב להקריבה לתודה, הרי היא מחייבת אותו בלחם, ואין מגרע מחובתו מה שאבד הלחם שהפריש.

אבל אם

אבדה תודה, אינו מביא תודה אחרת

, כלומר, אינו חייב להביא תודה אחרת כלל, שהרי לא נתחייב להביא תודה אלא נדב את זו לתודה והרי אבדה, ואף שהלחם קיים, אין הוא מתחייב בגללו להביא תודה אחרת; וגם אם ירצה להביא תודה אחרת אין הוא יכול להביאה עם הלחם שהפריש לתודה שאבדה, שהלחם הוקבע לתודה שאבדה ואינו יכול לשנותו לתודה אחרת, אלא ייפדה הלחם ויצא לחולין.

שואלת הגמרא:

מאי טעמא

, מה טעם החילוק בין תודה ללחם?

ומפרשת הגמרא: משום ש

לחם גלל תודה

[הלחם בא בגלל התודה],

ואין תודה גלל לחם

.

ואמר

עוד

רבה

:

הפריש מעות לתודתו

שנדר להביא,