מנחות 79a — תלמוד אויף ייִדיש

שחטה ונמצאת בעלת מום

, בזה נחלקו - לפי דעת רבי מאיר - רבי אליעזר ורבי יהושע:

רבי אליעזר אומר: קדש

, ואף שפיסולה קודם שחיטה הוא, ובהמשך הסוגיא מתבאר טעמו

; רבי יהושע אומר: לא קדש

.

דברי רבי מאיר

, וכפי שנתבאר במשנתנו.

אמר רבי יהודה

לחלוק על דברי רבי מאיר בשנים:

לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע

-

על

ששחטה במחשבת

חוץ לזמנו, שקדש

הלחם, וכדברי רבי מאיר.

ועל

נמצאת

בעל מום שלא קדש

הלחם, ואפילו לרבי אליעזר, ושלא כדברי רבי מאיר, הסובר בדעת רבי אליעזר שקידש.

ועל מה נחלקו, על

ששחטה במחשבת

חוץ למקומו

, אם קדש הלחם:

שרבי אליעזר אומר: קדש, ורבי יהושע אומר: לא קדש

, ושלא כדברי רבי מאיר, הסובר כי בזה לא נחלקו, והלחם קדוש לכולי עלמא.

ומוסיף רבי יהודה ומביא את המשא המתן שבין רבי אליעזר לרבי יהושע בתודה ששחטה במחשבת אכילה חוץ למקומה, אם קדש הלחם:

אמר רבי אליעזר: הואיל וחוץ לזמנו פסול

הקרבן,

ו

אף

חוץ למקומו פסול

הקרבן, יש לנו לומר:

מה חוץ לזמנו

אף שפסול הקרבן מכל מקום

קדש

הלחם הבא עמו,

אף חוץ למקומו

, יש לנו לומר: אף שפסול הקרבן מכל מקום

קדש

הלחם שבא עמו.

אמר

, השיב לו

רבי יהושע

, לא כן, אלא כך יש לנו לדון:

הואיל וחוץ למקומו פסול, ובעל מום פסול, מה בעל מום לא קדש, אף חוץ למקומו לא קדש

.

אמר

[השיב]

לו רבי אליעזר

:

אני דימיתיהו

למחשבת חוץ למקומו -

לחוץ לזמנו, ו

אילו

אתה דימיתו לבעל מום

, הבה ו

נראה למי דומה

-

אם

נמצא ש

דומה

הוא

לחוץ לזמנו

, כי אז

נדוננו מחוץ לזמנו

, ונאמר שהלחם קדוש.

ו

אם

נמצא ש

דומה

הוא

לבעל מום, נדוננו מבעל מום

, ונאמר שאין הלחם קדוש.

התחיל רבי אליעזר לדון

למי הוא דומה:

דנין פסול מחשבה

[חשב לאוכלה חוץ למקומה]

מפסול מחשבה

[חשב לאוכלה חוץ לזמנה],

ואין דנין פסול מחשבה

כשחשב לאוכלה חוץ למקומה

מפסול הגוף

כבעל מום.

התחיל רבי יהושע לדון

למי הוא דומה:

דנין פסול שאין בו כרת

על אכילתו, כפסול מחשבת חוץ למקומה,

מפסול שאין בו כרת

על אכילתו כבעל מום.

ואל יוכיח חוץ לזמנו, שפסול שיש בו כרת

על אכילתו הוא.

ועוד

הוסיף רבי יהושע טעם לקדש את הלחם כששחט במחשבת חוץ למקומה:

נדוננו מ

תודה שנשחטה

שלא לשמו

שלא קדש הלחם, שהרי דומה הוא לה הן לפי סברתך והן לפי סברתי,

שפסול מחשבה

הוא

ואין בו כרת

, ודומה לתודה שנשחטה במחשבת חוץ למקומה.

ושתק

לו

רבי אליעזר

.

כאן שבה הגמרא לדברי רבי מאיר, הסובר בדעת רבי אליעזר, שאם נמצאת בעל מום הרי הלחם קדוש, ומקשה:

ו

ל

רבי מאיר

תיקשי:

מאי שנא שחטה ונמצאת טריפה דהוי פסולו קודם שחיטה, ומאי שנא שחטה ונמצאת בעלת מום דלא הוי פסולו קודם שחיטה!?

כלומר, מאי שנא שחטה ונמצאת טריפה שאתה אומר: הואיל ופסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם, ומאי שנא נמצאת בעל מום, שאף על גב דפסולו קודם שחיטה, מכל מקום אומר רבי מאיר שהלחם קדוש!?

ומשנינן: לא אמר רבי אליעזר שהלחם קדוש כשנמצאת בעל מום, אלא כשנמצאת בעלת מום

בדוקין שבעין

[כתם בעין המצמצם את הראיה] שהמום אינו ניכר,

ואליבא דרבי עקיבא, דאמר

: בעלי מומין בדוקין שבעין:

אם עלו

על המזבח

לא ירדו

, וכיון שבדיעבד לא ירדו, קדוש הלחם אף שנפסלה התודה.

ומפרשת הגמרא:

ואידך

, ורבי יהודה הסובר אליבא דרבי אליעזר שאם נמצאת בעלת מום לא קדש הלחם, טעמו הוא:

כי אמר רבי עקיבא

ש

אם עלו לא ירדו

דוקא

בפסולא דגופיה

, כלומר, לענין גוף הקרבן שאם עלה על המזבח לא ירד,

אבל לקדושי לחם

בשחיטת בעלת מום

לא

אמר.

איתמר

:

חטאת

ששחטה חוץ לזמנה, אם עלתה לא תרד

.

ואם שחטה

חוץ למקומה

:

רבה אמר: תרד

.

רבא אמר: לא תרד

.

רבה כרבי יהושע

בברייתא המובאת לעיל שהוא מדמה חוץ למקומו לבעל מום, והרי בחטאת בעלת מום הדין הוא שאם עלתה תרד -

ורבא כרבי אליעזר

בברייתא שם שהוא מדמה חוץ למקומו לחוץ לזמנו, והרי חטאת חוץ לזמנה הדין הוא שאם עלתה לא תרד -

והדר ביה רבא לגביה דרבה, מדהדר ביה רבי אליעזר לגביה דרבי יהושע

, [חזר בו רבא והודה לרבה, שהרי אף רבי אליעזר חזר בו והודה לרבי יהושע, שהרי שתק].

ואיכא דאמרי

:

אף על גב דהדר ביה רבי אליעזר לגביה דרבי יהושע, רבא לגביה דרבה לא הדר

, [אף שרבי אליעזר חזר בו, רבא לא חזר בו] -

כי

התם הוא דקאמר

ליה רבי יהושע לרבי אליעזר "

נדוננו

לשחטה חוץ למקומה -

משלא לשמו

", ומשום טענה זו הוא שחזר בו רבי אליעזר -

אבל הכא

לענין חטאת ששחטה חוץ למקומה, ועלתה, אם תרד -

אי דיינת ליה משלא לשמו

[אם תבוא ללמוד חטאת חוץ לזמנה מחטאת שלא לשמה] - הרי ודאי ש

אם עלתה לא תרד

, כי הרי בשאר זבחים הזבח כשר אף לכתחילה, רק שלא עלה לבעלים לשם חובה, ואם כן אף בחטאת שהיא פסולה שלא לשמה, מכל מקום אם עלתה לא תרד, ואפילו רבה מודה בזה, ואם נבוא להשוות חוץ למקומה לשלא לשמה, יהא הדין שאם עלתה לא תרד.

שנינו במשנה:

שחטה

[לתודה]

שלא לשמה

, וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, לא קדש הלחם:

אמר

תמה

רב פפא

:

שבק

[הניח ולא הזכיר]

תנא דידן

את

איל נזיר

שהוא בא עם לחם ודינו ככל אלו שנזכרו במשנה -

דשכיח

שהרי נוהג הוא לדורות,

ונקיט איל המילואים

דלא שכיח, שהרי אינו נוהג לדורות.

ו

מפרשינן טעמא ד

תנא דידן: עיקר מילתא נקט

התנא, כלומר, נקט התנא את איל המילואים משום שהוא קדם לכל הקרבנות המקדשים את הלחם הבא עמהם.

מתניתין:

הנסכים

הבאים עם הזבח -

שקדשובכלי

, שנתנן בכלי שרת ונתקדשו על ידו קדושת הגוף,

ונמצא

ה

זבח פסול

:

אםיש

בוביום - קודם שייפסלבלינה -

זבח אחר

להקריב עמו את הנסכים,

יקרבו

הנסכים

עמו

.

ואם לנו

[עבר עליהם הלילה],

יפסלו בלינה

, שהרי קדשו קדושת הגוף ליפסל בלינה.

גמרא:

אמר זעירי: אין הנסכים מתקדשין

קדושת הגוף ליפסל ביוצא בטמא ובלינה

אלא בשחיטת הזבח

שהם באים עמו, ואפילו לא קדשו בכלי. אבל קדשו בכלי ולא נשחט עליהם הזבח, לא הוקדשו ליפסל בכל אלו.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי

אמר קרא

[ויקרא כג]: "

זבח

[לשון שחיטה הוא]

ונסכים

", ללמדנו: הנסכים תלויים בזביחה לענין קידושם.

ומקשינן על זעירי מהא ד

תנן

במשנתנו:

הנסכים שקדשו בכלי, ונמצא זבח פסול, אם יש זבח אחר יקרבו עמו, ואם לנו יפסלו בלינה;

והרי:

מאי לאו, דאיפסיל בשחיטה

, ואם כן השחיטה לא קידשה, ומכל מקום נפסלים הם בלינה על ידי קידוש הכלי, ודלא כזעירי שאין הקידוש תלוי אלא בשחיטת הזבח!?

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת את משנתנו שהיא עוסקת בזבח שנפסל בשחיטה, אלא משנתנו עוסקת בכגון

דאיפסיל בזריקה

, וכבר נתקדשו הנסכים על ידי השחיטה הכשירה ולכן נפסלים הם בלינה.

תניא לעיל עב ב: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, כיצד: שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם; שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם; שחטן לשמן, וזרק דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש, [כלומר, הרי הלחם קדוש ואינו ניתר לכהנים באכילה, כדמפרש רבא לעיל מז א] דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש, עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן.

ודנה הגמרא:

כמאן

היא משנתנו, שאתה מפרשה: כיון שהיתה שחיטת הזבח כשירה, נתקדשו הנסכים התלויים בו? לכאורה היא

כרבי, דאמר: שני דברים

[שחיטה וזריקה]

המתירין

את הזבח ואת התלוי בו - כגון שחיטת וזריקת כבשי עצרת שהם מתירים את הזבח להקטיר את אימוריו ולהתירו באכילה ואת שתי הלחם באכילה, או שחיטת וזריקת קרבן שהם מתירים את הזבח, ואת הנסכים התלויים בו - הרי אלו

מעלין זה בלא זה

. כלומר, די בשחיטה לבד כדי להעלות את התלוי בו מעלה אחת להתקדש קדושת הגוף, ואף שאין הדבר התלוי בו ניתר לגמרי אלא בצירוף הזריקה.

ומבארת הגמרא, שאין הדבר כן, אלא:

אפילו תימא

שמשנתנו

רבי אלעזר ברבי שמעון

היא, הסובר שאין הדבר התלוי בזבח מתקדש אלא כשנעשו בו שני הדברים המתירים -

כי עד כאן לא אמר רבי אלעזר ברבי שמעון שאין הדבר התלוי בזבח מתקדש אלא דוקא בכגון שהיה פסול בזריקה, וכגון שנזרק שלא לשמו אבל

הכא במאי עסקינן

במשנתנו:

כגון שקיבל דמן

[דמו של הזבח]

בכוס

וכבר היה ראוי לזריקה,

ו

אחר כך

נשפך

[ולא נפסל בזריקה] -