מנחות 76b — תלמוד אויף ייִדיש

ומשנינן:

הוא

, שמואל,

דאמר כי האי תנא

, כתנא קמא שבברייתא הסמוכה,

דתניא: כל המנחות שריבה במידת חלתן או שמיעט במידת חלתן

הרי הן

כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול

שהן פסולות

; ויש אומרים: אף חוץ מלחמי תודה ונזירות

.

אמר רב הונא: מנחת מאפה שאפאה חלה אחת, יצא

.

מאי טעמא?

כי "

מצת

" חסר

כתיב

, ומשמע: אפילו מצה אחת.

מתקיף לה רב פפא: טעמא דכתיב

"

מצת

" לשון יחיד,

הא

אילו הוה

כתיב

"

מצות

" מלא שהוא לשון רבים -

לא

יצא!?

והא גבי לחמי תודה, דכתיב

"

מצות

",

ו

מכל מקום

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן ארבע חלות, יצא!?

ומשנינן:

ההיא

דשמואל

פליגא

אדרב הונא.

מתניתין:

העומר

שהיו מביאים בט"ז בניסן,

היה בא עשרון

סולת לאחר ניפוי מרובה, שהוציאוהו

משלש סאין

של שעורים.

שתי הלחם

בעצרת היו באים

שתי עשרונים

[עשרון לכל לחם] סולת שהוציאוהו

משלש סאין

של חיטים.

לחם הפנים

בכל שבת היה בא

עשרים וארבע עשרונים

[שני עשרונים לכל לחם] שהוציאום

מעשרים וארבע סאין

, עשרון מכל סאה של חיטים.

גמרא:

שנינו במשנה: העומר היה בא עשרון משלש סאין:

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כיון ד

העומר

מ

קמח

חדש אתי

[מקמח העשוי מתבואה חדשה, שיש בה סובין יותר וסולת מועטת, הוא בא],

ומשעורין אתי

[משעורים היו מביאים את העומר], הרי ש

עשרון מובחר לא אתיא אלא משלש סאין

של תבואה.

ואילו

שתי הלחם

, היו באות

שתי עשרונות משלש סאין

:

והטעם הוא,

כיון דמחיטין אתיין

שיש בהם פחות סובין,

אף על גב ד

גם הם

מחדש אתיין

-

שתי עשרונות

מובחרים

אתו

גם

משלש סאין

בלבד.

לחם הפנים, עשרים וארבעה עשרונות מעשרים וארבעה סאין

:

מאי טעמא?

כיון דמחיטין אתו, ומישן אתו

, שאין דין בלחם הפנים להביאם מהתבואה החדשה,

עשרון מובחר אתי

אף

מסאה

.

תנו רבנן: כל המנחות שריבה במידת עשרונן

, כלומר, אם הביא מנחת נסכים יותר ממה שקבעה תורה, שהם שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש,

או שמיעט במידת עשרונן

, הרי אלו

פסולות

.

כל המנחות ש

ריבה במידת סאין שלהן

, כגון שהוציא עשרון לעומר מחמש סאין,

או שמיעט במידת סאין שלהן

, שהוציא עשרון לעומר משתי סאין, הרי אלו

כשרות

, ומשום שתקנת חכמים היא ויכול לשנות.

מתניתין:

הסולת של

העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה

.

את הסולת של

שתי הלחם

היו מנפים

בשתים עשרה

נפות.

ו

אילו את הסולת של

לחם הפנים

היו מנפים

באחת עשרה

נפות.

רבי שמעון אומר: לא היה להן קצבה

למספר הנפות בלחם הפנים,

אלא, סולת מנופה כל צרכה היה מביא

. כלומר, אין צורך באחת עשרה נפות בלחם הפנים, אלא אפילו סולת מנופה מן השוק הוא מביא, לפי

שנאמר

בלחם הפנים [ויקרא כד ה]: "

ולקחת סולת, ואפית אותה

",

עד שתהא מנופה כל צרכה

.

גמרא:

תנו רבנן

: כך היו מנפים את העומר שתי הלחם ולחם הפנים:

תחילה היו מנפים

ב

נפה

דקה

[חוריה צרים], ולאחריה

ב

נפה

גסה

[חוריה רחבים], ושוב

בדקה

, שהיא גסה מן הדקה שלפניה, ושוב

בגסה

שהיא דקה מן הגסה שלפניה, וכן הלאה -

רבי שמעון בן אלעזר

מפרש את דברי תנא קמא, ו

אומר

:

שלש עשרה נפות היו במקדש, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו

.

עליונה

-

קולטת סובין

.

תחתונה

-

קולטת סולת

.

שנינו במשנה:

רבי שמעון אומר: לא היה להן קצבה

:

תנו רבנן

: כתיב בלחם הפנים [ויקרא כד ה]: "ולקחת

סולת, ואפית אותה

",

מלמד שנקחת

מן השוק

סולת

, שהרי משמע שמשעת לקיחה היא תהא ראויה לנפות.

ומנין ש

היא נלקחת מן השוק

אפילו חיטין?

-

תלמוד לומר

"

ולקחת

",

מכל מקום

. כלומר, לכתחילה יקנו סולת מנופה מן השוק, ובדיעבד, אפשר לקחת מן השוק חיטים לטוחנם, ולנפותם.

יכול אף בשאר מנחות

של יחיד יהא הדין

כן

, שיכול לקחת חיטין מן השוק ולנפותם -

תלמוד לומר

"

אותה

", שהוא בא למעט: דוקא לחם הפנים ניקחים חיטים, ולא שאר מנחות שמביא היחיד, ומשום שאין כל אדם בקיאים בניפוי, ולכן צריך לקחת סולת מנופה מן השוק; והטעם שהקלה התורה בלחם הפנים:

מפני החיסכון

, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן:

מאי

"

מפני החיסכון

"?

אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל

שלא יהיו צריכים לקחת מן השוק סולת שהיא קמח יקר מן החיטים, ובלחם הפנים שהוא בא מעשרים וארבעה עשרונים [כל חלה עשויה משני עשרונים] החסכון בלקיחת חיטים הוא גדול. אבל שאר מנחות שהן באות מממעט סולת, הצריכה התורה שיביא סולת מנופה מן השוק, שהוא מנופה היטב.

שואלת הגמרא:

היכא רמיזא

, היכן נרמז בתורה שהתורה חסה על ממונן של ישראל:

ומפרשת הגמרא:

דכתיב

[במדבר כ ח]: "קח את המטה. והוצאת להם מים מן הסלע

והשקית את העדה, ואת בעירם

". ובכך שנס הוצאת המים מתייחס גם להשקאת המים לבהמות, הרי זה רמז שחסה התורה על בהמתם של ישראל, ואירע הנס גם כדי להשקותם מים.

הדרן עלך פרק ואלו מנחות נקמצות

--- title: "חברותא - מנחות — פרק שמיני - התודה היתה באה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02367.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק שמיני - התודה היתה באה

Оригинал главы פרק שמיני - התודה היתה באה

א. כתיב [ויקרא ז יב]: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו [אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, אם על אחת מאלה נדר שלמים אלו]:

והקריב על זבח התודה: חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת [לחם חלוט ברותחין כל צרכו] חלות [מצות] בלולות בשמן".

הרי שלשה מינין של מצה, שמכל אחד הוא מביא עשר חלות, ושיעור הסולת שבכל חלה ובשלשת המינים כאחד, מתבאר במשנתנו.

"על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו"; והיינו, שצריך להביא גם עשר חלות נוספות של חמץ, כמתבאר במשנתנו, והן היו גדולות פי שלש מהמצות.

ב. מתבאר במשנתנו, שהאיפה היא שלש סאין; גודל האיפה וגודל הסאה היה שונה בימי משה במדבר מאשר בירושלים, כי בירושלים הוסיפו עליהם שתות; כך, שאיפה אחת של ירושלים היתה שוה לאיפה וחמישית של המדבר. וכן הוסיפו על מידת הסאה, ונמצאו חמש סאין ירושלמיות שוות לשש סאין מדבריות.

ג. מידת "עשרון", המכילה עשירית האיפה, היתה נהוגה במדבר, אך בירושלים לא היו משתמשים במידה זו, אלא היו מחלקים את הסאה לששה קבין. משנתנו מפרשת את שיעורי הסולת לחלות התודה למיניהם, לפי מידת העשרון שהיתה נהוגה במדבר, ולפי מידת הקב שהיתה נהוגה בירושלים.

מתניתין:

התודה היתה באה

עם לחמי תודה העשויים מקמח בשיעור של

חמש סאין ירושלמיות, שהן

שוות במידתן ל

שש

סאין

מדבריות

, כי בירושלים הוסיפו על המידות שתות מלבר.

ואותן שש סאין מדבריות הן

שתי איפות

מדבריות, וכל

איפה שלש סאין

-

ושש סאין אלו - שהן שתי איפות - יש בהם

עשרים

"

עשרון

" [עשירית האיפה].

ועשרים עשרונות אלו היו מתחלקים:

עשרה

עשרונות [מחצית אחת]

ל

חלות ה

חמץ, ועשרה

עשרונות [מחצית שניה]

ל

כל מיני ה

מצה

, כדמפרש ואזיל.

ומפרשת המשנה כיצד היו מתחלקים עשרה העשרונות בחלות החמץ, וכיצד היו מתחלקים עשרה עשרונות המצה: