מנחות 74b — תלמוד אויף ייִדיש

שנינו במסכת חולין [דף עד - ב:] השוחט את הבהמה ומצא בה וולד בן תשעה חודשים כשהוא חי, חכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ושוב אינו צריך שחיטה [והוא הנקרא "בן פקועה"]

61 .

רבי שמעון שזורי אומר: אפילו

אם גדל אותו "בן פקועה" והרי הוא

בן חמש שנים,

והוא

חורש בשדה,

אינו טעון שחיטה משום ש

שחיטת אמו מטהרתו

[ובגמרא שם מתבאר במה נחלקו חכמים ורבי שמעון שזורי].

ועל זה אמר רבין בר חיננא, בשמו של עולא, שפסק רבי חנינא שהלכה כרבי שמעון שזורי.

ודחינן:

הא איתמר עלה,

על דין זה במסכת חולין,

אמר זעירי אמר רבי חנינא: הלכה כרבי שמעון שזורי! ואם איתא

ואם גם רבין בר חיננא התייחס לאותו דין של רבי שמעון בן שזורי,

הוא,

רבין בר חיננא,

נמי לימא

יאמר את דבריו יחד עם זעירי, ומדוע לא הוזכרו דבריו במסכת חולין שם!?

אלא אהא

אמר רבין בר חיננא את דבריו: דתנן במסכת גיטין:

בראשונה היו אומרים

: היוצא בקולר ליהרג

ואמר כתבו גט לאשתי,

אף על פי שלא אמר "תנו" אותו לאשתי,

הרי אלו יכתבו

עבורו גט

ויתנו.

כיון שאמר כתבו מסתמא גלה בדעתו שלשם נתינה התכוון, שגם יתנו לה את הגט, כיון שיוצא הוא ליהרג אין רצונו שתיפול אשתו לפני יבם ורוצה הוא שתהיה מגורשת.

חזרו לומר אף המפרש

בים,

והיוצא בשיירא,

שאמרו כתבו גט לאשתי הרי אלו נותנים את הגט.

רבי שמעון שזורי אומר: אף המסוכן

[חולה] שאמר כתבו, נותנין לאשתו את הגט

! אי נמי, אהא

מתניתין אמר רבין בר חיננא את דבריו:

[קיימא לן שהלוקח פירות דמאי, דהיינו פירות של עם הארץ שאינו נאמן על המעשרות, חייב לעשר את הפירות, ואם שכח ולא עשר את הפירות, ונכנסה השבת, הרי הוא שואל את העם הארץ אם הפריש, ואוכל על פיו. שהקילו חכמים עליו משום עונג שבת הואיל ורב עמי הארץ מעשרים. ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ותנן במסכת דמאי,

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה

והתערבה עם הפירות שהפריש עליהן , ואין בפירות שהפריש עליהן אלא תשעים ותשע חלקים כנגד התרומת מעשר, ונמצא הכל מדומע, שאין התרומה מתבטלת, ואוסרת היא את כל הפירות, ואין לפירות תקנה

רבי שמעון שזורי אומר: אף ביום חול שואל

הקונה את המוכר אם עשר את הפירות,

ואוכלו על פיו

אם אמר לו שהפירות מעושרין שהקילו לסמוך על עם הארץ כאשר התערבה תרומת המעשר בחולין משום הפסד החולין, והרי הוא נאמן עליהם אפילו ביום חול!

ועל זה בא רבין בר חיננא לומר שהלכה כדברי רבי שמעון שזורי.

ודחינן:

והא איתמר עלה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן

לענין גט,

ובתרומת מעשר של דמאי!

ואם איתא,

שרבין בר חיננא דבר על מקרים אלו,

הוא נמי לימא

שם שהלכה כרבי שמעון שזורי, ומדוע הוא לא הוזכר שם? אלא ודאי שלא על זה אמר רבין בר חיננא את דבריו.

אלא אהא

אמר רבי חנינא את דבריו:

[קיימא לן לגבי חיוב מעשרות שבפירות נקבעת שנת המעשר לפי החנטה, ובירק לפי הלקיטה, ובקטניות נקבעת השנה לפי השרשה].

רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי שמעון שזורי: פול המצרי

[מין קטנית שאוכלים את הירק שבו ואת זרעוניו. ויש שרגילין לזורעו לירק, ויש שזורעים אותו כדי לאכול את זרעוניו. ולכן אם זרעו אותו לזרע הרי שנת המעשר נקבעת על פי ההשרשה שדינו כקטנית. ואם זרעו אותו לירק נקבעת שנת המעשר על פי הלקיטה שדינו כירק]. ואם אירע

שזרעו לזרע, ומקצתו של

שדה

הפול השריש לפני ראש השנה, ומקצתו השריש לאחר ראש השנה,

הרי

אין תורמין

מפרישין

מזה

שהשריש לפני ראש השנה

על זה

שהושרש לאחר ראש השנה, וכן להיפך. לפי שאין

תורמין ומעשרין לא מן

היבול

החדש

של השנה החדשה

על

היבול

הישן

של שנה שעברה,

ולא מן הישן על החדש! כיצד יעשה?

שטורח הוא להפריש על כל חלק בפני עצמו.

צובר גורנו לתוכו

בולל אותו יפה באמצע הגורן שיהא כולו כאחד, ועל ידי כך

נמצא שתורם ומעשר מן

הזרע

החדש שבו

שבתוך התרומה

על

הזרע

החדש שבו, ומן

הזרע

הישן שבו על

הזרע

הישן שבו.

שסומכים על מה שבלל, ונוקטים שעשר גם מן הישן וגם מן החדש באופן יחסי במידה שהוא צריך לעשר ולתרום.

ועל זה אמר רבין בר חיננא משמיה דעולא שפסק כאן רבי חנינא כרבי שמעון שזורי.

ודחינן:

הא איתמר עלה

על הדין של פול המצרי,

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון שזורי!

ואם איתא,

שרבין בר חיננא אמר את דבריו על דין זה,

הוא נמי לימא

את דבריו יחד עם רבי שמואל בר נחמני! אלא, ודאי שלא על זה אמר רבין בר חיננא את דבריו.

אלא אמר רב פפא

: דבריו של רבין בר חיננא דפסק כרבי שמעון שזורי נאמרו

א

רבי שמעון שזורי בדין

שידה.

שידה היא ארגז גדול המכיל למעלה מארבעים סאה, וקיימא לן שכלים גדולים של עץ המכילים ארבעים סאה [בלח, שהן כוריים ביבש] אינם נטמאים בטומאת כלים משום שאינם דומיא דשק, שאינם מיטלטלין מלא וריקם מחמת גודלם, ויצאו מתורת כלי. ונחלקו בית שמאי ובית הילל כיצד מודדים את אותם ארבעים סאה של השידה, מבפנים או מבחוץ, ואמר שם רבי שמעון שזורי שלדברי בית הילל מודדים אפילו את חלל האויר שבין רגלי השידה, אם אין בגובה הרגליים טפח.

ורב נחמן בר יצחק אמר

: דבריו של רבין בר חיננא נאמרו

א

דברי רבי שמעון שזורי בדין

יין,

וכמו שתבאר הגמרא בסמוך.

ותחילה מבארת הגמרא דין שידה.

ומפרש רבינא את ספיקו:

לאו דזרות

, היינו לאו ד"וכל זר לא יאכל קודש" [ויקרא כב י]

לא קא מיבעיא לי

, אין לי ספק שודאי עובר עליו הכהן שאכל, כי אף כהן, לגבי אימורים, כזר ייחשב.

כי קא מבעיא לי

, מה שאני מסתפק, הוא לגבי ה

לאו ד

"

כליל תהיה

, לא תאכל",

מאי?

האם עובר האוכל את האימורין בלאו זה, כמו האוכל מנחת כהן שהיא כליל, או שמא לא נאמר לאו זה אלא במנחת כהן?

אמר

פשט

ליה רב אהרן לרבינא: תא שמע

ראיה מברייתא שעובר בלאו ד"לא יאכל", מהא

דתניא, רבי אליעזר אומר: כל שהוא ב

"

כליל תהיה

", בא הכתוב

ליתן לא תעשה על אכילתו

, ואף אימורים בכלל.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה בפירוט דיני המנחות, למיניהן. וכיון שנתבאר במשנה הקודמת אלו מנחות יש בהן חלק גם למזבח וגם לכהנים, מפרשת כאן המשנה אילו הן המנחות שאין בהן חלק לשניהם יחד, אלא שהן למזבח בלבד, או לכהנים בלבד.

מנחת כהנים

[שמביא כהן],

ומנחת כהן משיח

[שמביא הכהן הגדול בכל יום "מנחת חביתין"],

ומנחת נסכים

הבאה עם הקרבן, כולן

למזבח, ואין בהן לכהנים

כלום.

ובזה

, במנחות האלו,

יפה כח מזבח מכח הכהנים

, שרק למזבח יש חלק בו, והכהנים אינם אוכלים.

ואילו

שתי הלחם

הבאים בעצרת,

ולחם הפנים

המתחלק בכל שבת,

נאכלין

כולם

לכהנים, ואין בהם למזבח

כלום.

ובזה

, במנחות האלו,

יפה כח הכהנים מכח מזבח

, שהכהנים אוכלים אותן כולן, ולמזבח אין בהן חלק כלל.

גמרא:

שנינו במשנה: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים. ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים:

ומקשינן:

ו

כי

תו, ליכא!?

וכי אין קרבנות נוספים שהמזבח אוכל את כולם, והכהנים אינם אוכלים, עד שאתה אומר "בזה יפה כח מזבח", שמשמע, שרק בקרבן הזה ולא באחרים!?

והא איכא

קרבן

עולה

, שכולה כליל לה', ואין הכהנים אוכלים ממנה!?

ומשנינן: הרי

איכא עורה

של העולה, שהוא ניתן

לכהנים

.

ואכתי מקשינן:

והא איכא עולת העוף

, שיפה בה כח מזבח מכח הכהנים, שאף עורה נקטר על גבי המזבח!?

ומשנינן: משנתנו מדברת רק בקרבן שמוקטר כולו על המזבח, ואילו עולת העוף אינה מוקטרת כולה על המזבח, שהרי

איכא מוראה

[הזפק]

ונוצה

[בני מעיה], שאינם מוקטרים על גבי המזבח, אלא בצד המזבח הם ניתנים, וכמו שנאמר [ויקרא א טז]: "והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן".

ואכתי מקשינן:

והא איכא נסכים

[נסכי יין] שכולה למזבח, ואין בהם לכהנים כלום, שהרי מנסכים את כל היין לספלים!?

ומשנינן: משנתנו מדברת בדברים המוקטרים על המזבח, ואילו נסכים אינם מוקטרים על המזבח אלא

לשיתין אזלי

[לחלל שתחת המזבח, כנגד הספלים הסמוכים לקרנות המזבח הם הולכים ויורדים], והם לא עולים על המזבח עצמו.

ומוסיפה הגמרא לבאר את לשון המשנה:

ומאי

"

בזו

", מה בא למעט לשון המשנה "בזה יפה כח מזבח מכח הכהנים", שמשמע "בזה", ולא בדבר אחר!?

ומפרשינן: משנתנו באה

לאפוקי מדשמואל

[להוציא מדעת שמואל].

דאמר שמואל: המתנדב יין, מביאו ומזלפו על גבי אישים

[על גבי אש המזבח]. ולשיטתו של שמואל הרי יש עוד קרבן שיפה בו כח מזבח מכח כהנים -

קא משמע לן

משנתנו שמיעטה את כל שאר הקרבנות,

ד

גם המתנדב יין אינו עולה על האישים, אלא

לשיתין אזלי

[כלומר, מנסכו לספלים, ומשם הולכים הם לשיתין כשאר נסכים הבאים עם הקרבן], ואף למזבח אין בו חלק.

אך מאידך גיסא,

מסייע ליה

לשון משנתנו, האומרת "בזה", שמשמע, ולא באחרים,

ל

מימרא אחרת של

שמואל

.

דאמר שמואל: המתנדב שמן

, אין הוא עולה כולו לאישים, אלא,

קומצו

, ומקטיר את קומץ השמן,

ושייריו

של השמן

נאכלים

לכהנים. ומסייעת לו משנתנו, שאמרה "בזה יפה", שמשמע כי אין לך עוד קרבן שיפה בו כח מזבח מכח כהנים. ולכן, גם המתנדב שמן, רק קומצו עולה למזבח, ושייריו לכהנים.

שנינו במשנה:

שתי הלחם ולחם הפנים

. ובזה יפה כח הכהנים מכח מזבח:

ומקשינן:

ותו ליכא

, וכי אין קרבנות נוספים שרק הכהנים אוכלים ואין מקטירים מהם על המזבח!?

והא איכא חטאת העוף

, שכולה נאכלת לכהנים, ואין מקטירים ממנה על המזבח כלום!?

ומשנינן: הא

איכא דמה

, שמזים אותו על המזבח.

ואכתי מקשינן:

והאיכא

גם

לוג שמן של מצורע

שנטהר, שאין מקטירים ממנו על המזבח כלום, והכהנים אוכלים את הנשאר ממנו לאחר המתנות שנותנים ממנו "לפני ה'" ועל המצורע. ונמצא, שיפה בו כח הכהנים מכח המזבח!?

ומשנינן:

הא איכא מתנותיו

, שמזים ממנו שבע פעמים "לפני ה'".

מוסיפה הגמרא לפרש:

ומאי

"

בזו

יפה כח הכהנים מכח מזבח", מה בא התנא ללמד באומרו "בזו"?

לאפוקי ממאן דאמר

[לעיל מו ב],

שתי הלחם הבאות בפני עצמן

[וכגון שאין להם כבשים, לשיטת רבי עקיבא שהכבשים אינם מעכבים את הבאת שתי הלחם]

לשריפה אתיין

[לשריפה הן באות].

קמשמע לן

משנתנו שלא כך,

דבזו

[בשתי הלחם]

יפה כח כהנים לעולם

, שהם אוכלים אותם בין שבאו עם כבשים ובין שבאו לבדם.

מתניתין:

כל המנחות הנעשות בכלי

[לבד מנחת מאפה תנור, וכפי שיתבאר בגמרא],

טעונות שלשה מתנות שמן

מלוג השמן שהוא מביא לעשרון סולת, ושלשת המתנות נמנות במשנה להיפך מסדר נתינתן:

יציקה

בסוף,

ובלילה

קודמת לה,

ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן

[בתחילת העשייה קודם נתינת הסולת].

וכך הוא עושה במנחת סולת:

א. נותן מעט מן השמן בכלי ["מתן שמן בכלי קודם לעשייתן"], ונותן את סולת המנחה עליו, ולש את השמן והקמח יחד במים פושרין. ב. שב ונותן שמן על המנחה, ובולל ["בלילה"].

ג. שב ויוצק את שארית השמן על הבלילה ["יציקה"].

וכן מנחת מחבת ומרחשת יש בהן שלשה "מתן שמן", אלא שנחלקו רבי וחכמים במתנה השניה, שהיא ה"בלילה", אימתי היא נעשית:

והחלות

-

בוללן

, עשר חלות שהוא עושה במחבת או במרחשת, נותן את השמן בפעם שניה [והיא ה"בלילה"] לאחר האפיה, לאחר שפותת את החלות האפויות, ובולל את פתיתי החלות עם השמן, ואינו בולל כשהמנחה עדיין סולת,

דברי רבי

.

וחכמים אומרים

: בולל בשמן את מנחות המחבת והמרחשת כשהן

סולת

, שלפני האפיה נותן עליהם את מתן השמן השני כדי לבוללן, ולאחר מכן אופה את הסולת הבלולה בשמן.

ויתבאר בברייתא בגמרא סדר עשייתן לרבי ולחכמים; ויתבאר עוד בגמרא, שהודה רבי לחכמים.

ועתה מבארת המשנה את דין מנחת מאפה תנור, שהיא באה חלות או רקיקין, ומבארת את החילוק שבין החלות לבין הרקיקין:

החלות

של מנחת מאפה תנור -

טעונות בלילה

בשמן, והיינו, שנותן על הסולת [כדעת חכמים] שמן, ובולל את הסולת והשמן, ואחר כך אופה, ופותת, וקומץ.

ו

אילו ה

רקיקין

של מנחת מאפה תנור טעונים

משיחה

, שלא נותנים שמן על הסולת כדי לבוללה, אלא אופים את עשרת הרקיקין תחילה, ולאחר מכן מושחים אותם בשמן, כשהם שלימים, ופותתם, וקומץ מהם.

כיצד מושחן?

-

כמין

"

כי

", דוגמת האות "כי" היוונית, כדמפרש בגמרא.

ושאר השמן

שנותר לאחר המשיחה,

נאכלין לכה נים

.

גמרא:

שנינו במשנה: כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן: יציקה, בלילה, ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן:

ומפרשת הגמרא: "הנעשות בכלי",

למעוטי מאי?

אמר

פירש

רב פפא: למעוטי מנחת מאפה

הנאפית בתנור, שהיא אינה טעונה יציקה [וכפי שנלמד מן המקראות לקמן, דף עה סוף עמוד א]. ומביאה עתה הגמרא ברייתא בה מבוארים המקורות לשלשת מתנות השמן במנחת מחבת ומרחשת:

נאמר במנחת מאפה תנור [ויקרא ב ד]: "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור, סולת חלות מצות

בלולות בשמן

, ורקיקי מצות

משוחים בשמן

".

ונאמר במנחת מחבת [ויקרא ב ה]: "ואם מנחה על המחבת קרבנך, סלת

בלולה בשמן

, מצה תהיה. פתות אותה פתים

ויצקת

עליה

שמן

, מנחה היא".

ונאמר במנחת מרחשת [ויקרא ב ז]: "ואם מנחת מרחשת קרבנך,

סלת בשמן

תעשה".

ונאמר גבי לחמי תודה [ויקרא ז יב]: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות

בלולות בשמן

, ורקיקי מצות

משוחים בשמן

, וסולת מורבכת חלות

בלולות בשמן

".

תנו רבנן

: נאמר במנחת מרחשת "

סלת בשמן תעשה

", ומשמע שתינתן סלת המנחה בתוך השמן.

מלמד

הכתוב,

ש

מנחת מרחשת

טעונה

תחילה

מתן שמן בכלי

, לפני שנותן לתוכו את הסולת על השמן.

מכאן למדנו את דין מתן השמן הראשון, שצריך ליתן שמן בכלי, קודם לעשיית המנחה, במנחת מחבת.

וכמו כן, דרשינן "

קרבנך

" [שנאמר במנחת מרחשת] "

קרבנך

" [שנאמר במנחת מחבת]

לגזירה שוה

: