טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מנחות 71a — תלמוד אויף ייִדיש
מנחות 71a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מנחות 71a
אמר ליה רבי אלעזר
לרבי יאשיה דדריה
[לרבי יאשיה האמורא בן דורו ובן גילו של רבי אלעזר בן פדת האמורא]:
לא תיתב
, לא תשב אלא עמוד
אכרעיך
על רגליך,
עד דמפרשת ליה להא מילתא
, עד שתפרש לי דבר זה:
מנין לעומר שמתיר בהשרשה
, ואף על פי שבשעת העומר עדיין לא גדל כלום?
ותמהינן:
מנלן!?
וכי יש לשאול: מנין, והרי הטעם הוא משום
דכתיב
במנחת העומר: "
אביב
קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". ו
מכלל
זה אתה למד
דאיכא
נמי תבואה
דלאו אביב
[תבואה שלא בשלה כל צרכה], שאף היא מותרת על ידי העומר, כי לא מיעט הכתוב את שאינה אביב אלא מהעומר עצמו, אבל מההיתר שעל ידו לא נתמעטה, ולמדנו שהתבואה מותרת אף בהשרשה בלבד.
ומקשינן:
ודילמא
תבואה
דלאו אביב
[מבושלת כל צרכה] היא בשעת העומר אכן היא ניתרת,
ולעולם
לא התירה הכתוב אלא בכגון
דעייל
כבר
שליש
קודם לעומר. אבל שבהשרשה לבד די, לא תלמד מכאן!?
אלא, אמר שמואל
מקור אחר להיתר בהשרשה, שנאמר "
מהחל חרמש
בקמה תחל לספר שבעה שבועות".
לאו
, האם לא,
מכלל
זה אתה למד
דאיכא
תבואה
דלאו
"
בר
חרמש
" [מגל קציר], שהיא תבואה שלא הביאה שליש ולא הגיעה לכלל קציר, שאף היא ניתרת על ידי העומר. ולא מיעט הכתוב את זו אלא מהעומר עצמו, ולא מההיתר שעל ידו. הרי שאף תבואה שלא הביאה שליש ניתרת על ידו.
ואכתי מקשינן:
ודילמא
תבואה
דלאו בר חרמש
[לא הביאה שליש] אכן היא ניתרת,
ולעולם
אינה מותרת אלא בכגון שהיא
שחת
בשעת העומר וראויה לבהמה, אבל בהשרשה לבד - לא!?
אמר
תירץ
רבי יצחק
: הרי כתיב "
קמה
".
לאו
, האם לא,
מכלל
זה אתה למד דאיכא תבואה
דלאו בר קמה
, והתירה הכתוב על ידי הבאת העומר, ואילו שחת כבר בת קמה היא, ובהכרח שבהשרשה לבד, העומר מתיר.
ואכתי מקשינן:
ודילמא
תבואה
דלאו בר קמה
אכן מותרת,
ולעולם
אינה מותרת אלא בכגון שהיתה כבר
אגם
[תבואה שגדלה מעט, כדי לכוף ראש השבולת לעיקרה].
אלא אמר רבא
מקור אחר לדין השרשה בעומר: כתיב בשתי הלחם הבאים בעצרת: "וחג הקציר [בו תביא את] בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", ומלשון "
אשר תזרע
" יש לנו ללמוד, ש
משעת זריעה
היינו מה שלא היה אלא זרוע בשדה בשעת העומר - הרי העומר מתירו.
אמר
תמה
ליה רב פפא לרבא: אי הכי
, שמ"אשר תזרע" אתה לומד, שהעומר מתיר תבואה שאינה אלא זרועה בשדה, אם כן
אף
על גב ד
עדיין
לא השריש נמי
תהא מותרת, ומנין שצריך השרשה!?
אמר
תירץ
ליה
רבא לרב פפא:
סודני
[תלמיד חכם, ומלשון "סוד ה' ליראיו"]! הרי "תזרע
בשדה
"
כתיב
, ומשמע שיהא נקלט ונשרש בשדה ולא זריעה בעלמא.
מתניתין:
אף שאסור לקצור קודם לעומר, מכל מקום:
קוצרין
את התבואה שב
בית השלחים
[יש מעין בתוכה, ואינה גדילה על מי גשמים]
שבעמקים
-
ומשום ששנינו לקמן פה א: אין מביאין [עומר ושתי הלחם - לכתחילה] לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחים, כי תבואתן רעה; ובברייתא שבגמרא שם, דרשינן, שלא נאסרה הקצירה אלא "ממקום שאתה מביא" עומר, ומאחר שאין העומר בא מבית השלחים, אין בה איסור קצירה מן התורה -
ומכל מקום, סתם שדה בית השלחין אסרו חכמים, ורק בית השלחים שבעמקים, שיש הפסד גדול אם לא יקצרום, כי ממהרים הם להתבשל לפני האחרים - לא אסרו.
אבל לא גודשים
, אין עושים גדיש לתבואה הנקצרת משם, עד שיביאו את העומר.
אנשי יריחו
שהיה להם שדות בית השלחין בעמקים
קוצרין
אותן
ברצון חכמים
, כלומר, לא הקפידו חכמים בזה -
וגודשין
את מה שקצרו
שלא ברצון חכמים, ו
מכל מקום
לא מיחו בידם
.
ממשיכה המשנה לבאר קצירות נוספות המותרות קודם העומר: וכן
קוצר
מותר לקצור -
לשחת
, [כשהיא עדיין שחת, שעדיין לא נתבשלה]
ומאכיל
[כדי להאכיל] את השחת
לבהמה;
כי קצירת שחת בשביל בהמה אינה קצירה, ולא נאסרה.
אמר רבי יהודה
לפרש את דברי תנא קמא, [כי כל מקום ששנה רבי יהודה "אימתי" הרי הוא בא לפרש]:
אימתי
מותר הוא לקצור אף משהביאה התבואה שליש,
בזמן שהתחיל
לקצור את תבואת השדה
עד שלא הביא
ה התבואה
שליש
[שלא גדלה כדי שליש גידולה], ואז יכול להמשיך הוא ולקצור את שאר תבואת השדה לבהמה אפילו משהביאה שליש.
רבי שמעון אומר
:
אף קוצר
[מותר הוא להתחיל ולקצור]
משהביא
ה התבואה
שליש
, ולהאכילה לבהמתו.
ו
כן
קוצרין
לפני העומר
מפני
ה
נטיעות
[נטיעות של אילן, שהתבואה זרועה ביניהן] שלא ייפסדו הנטיעות, ולפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, וכמו ששנינו לקמן פה א: אין מביאין [את העומר] לא מבית האילן, כי האילנות יונקים את הקרקע ומכחישים את התבואה.
ומפני בית האבל
, אם הוצרכו המנחמים למקום פנוי כדי לברך "ברכת רחבה", מותרים הם לקצור, ומשום שקציר מצוה מותר, וכמבואר בגמרא.
ו
כן מותר לקצור
מפני ביטול בית המדרש
, אם הוצרכו מקום לישב שם התלמידים ללמוד תורה, מותרים הם לקצור, שקציר מצוה הוא.
ולא יעשה אותן
את התבואה הנקצרת, כשקוצרה מסיבות אלו -
כריכות, אלא מניחין
את התבואה הנקצרת -
צבתים
, [אלומות לא קשורות], אבל לא אלומות קשורות, ויתבאר הטעם בגמרא. מכאן עוסקת המשנה בעומר עצמו:
מצות העומר לבוא מן הקמה
, שיקצרנה לשם מצוה, ואם
לא מצא
לקצור מהקמה
יביא מן העמרים
שנקצרו שלא לשם מצוה.
מצותו
של העומר
לבוא מן הלח
[תבואה לחה], שנאמר "כרמל תקריב", והוא נוטריקון "רך ומל" [נמלל ביד], ואם
לא מצא
מן הלח
יביא מן היבש
.
מצותו
של העומר
לקצור בלילה
של טז בניסן,
ואם נקצר ביום
-
כשר
,
ודוחה את השבת
.
גמרא:
תניא: רבי בנימין אומר
:
כתוב אחד אומר
: "כי תבואו אל הארץ.
וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר
ראשית קצירכם אל הכהן", ומשמע: תקצרו לכם קציר, ואחר כך תביאו עומר, ואם כן מותר לקצור קודם קצירת העומר.
וכתיב
בהמשך הפסוק " [והבאתם את עומר]
ראשית קצירכם אל הכהן
", ומזה משמע שיהא העומר ראשית הקציר ולא יקצרו לעצמם קודם לקצירת העומר -
הא כיצד
יתקיימו שני מקראות אלו: פעמים שאתה קוצר ופעמים שאי אתה קוצר:
ממקום שאתה מביא
[ראוי להביא] את העומר, משם
אי אתה קוצר
, אבל
ממקום שאי אתה מביא
כגון בית השלחין, כדלקמן פה א -
אתה קוצר
.
וזה הוא הטעם ששנינו: קוצרין בית השלחים שבעמקים, וכפי שנתבאר במשנה.
ומקשינן:
אימא
, שמא ללמד בא הכתוב:
ממין שאתה מביא
עומר דהיינו ממין שעורים,
אי אתה קוצר;
ו
ממין שאי אתה מביא
היינו שאר מיני הדגן -
אתה קוצר!?
ומשנינן:
ההוא לא מצית אמרת
[אי אתה יכול לומר כן]
מדרבי יוחנן
, שלמד לעיל ע ב "ראשית ראשית" מחלה, לאסור קצירת חמשת מיני דגן כמו שהם מתחייבים בחלה.
שנינו במשנה:
אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים, וגודשין שלא ברצון חכמים
, ולא מיחו בידם:
מאן שמעת ליה דאמר
לשון "
מיחו
"
ו
"
לא
מיחו
" הלוא
רבי יהודה
הוא שנשתמש בלשון זו בברייתא המובאת בסמוך, ובהכרח שהסיפא כרבי יהודה היא; ואם כן תיקשי רישא:
ו
כי
סבר רבי יהודה קצירה דאנשי יריחו ברצון חכמים הואי
[וכי סובר רבי יהודה שהקצירה היתה ברצון חכמים],
והא תניא
בברייתא שרבי מאיר הוא הסובר כן, אבל רבי יהודה נחלק וסובר שאף קצירתם שלא ברצון חכמים היה!?
דתניא:
ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה
מהם
ברצון חכמים
היו עושים,
ושלשה שלא ברצון חכמים
היו עושים.
ואלו
הם השלשה
שברצון חכמים
חכמים היו עושים:
א.
מרכיבין דקלים כל היום
של ערב פסח, ואפילו לאחר חצות היום שהוא אסור במלאכה, ומשום שהיו סוברים: מלאכת ההרכבה אינה מלאכה חשובה.
ב.
וכורכין את שמע
, כלומר, היו אומרים את הפסוק הראשון של שמע ברצף ולא היו מפסיקים ליתן ריוח בין תיבה לתיבה.
וקוצרין
את שדותיהם
לפני העומר
, וכמבואר במשנתנו שקצירתם ברצון חכמים היה.
כל אלו עשו
ברצון חכמים
.
ואלו
השלשה
שלא ברצון חכמים
היו עושים:
א. אף
גודשין לפני העומר
, וכמבואר במשנתנו שהיו גודשים שלא ברצון חכמים.
ב.
ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה
, כלומר, חרוב ושקמה שהקדישו אבותיהם, היו הם מתירים ליהנות מן הגידולין שגדלו מהם.
ג.
ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן
[ביום חול] - כדי
להאכיל נשר
[פירות הנושרים]
לעניים בשני בצורת
אף
בשבתות ובימים טובים
, כי לא היו חוששים שמא יעלה ויתלוש,
דברי רבי מאיר
.
אמר לו רבי יהודה: אם ברצון חכמים היו עושין
את כל אלו,
יהו כל אדם עושין כן!?
אלא אלו ואלו
הששה שאתה אומר
עושין
היו אותם
שלא ברצון חכמים;
ומתוך הדברים שעשו אנשי יריחו - כפי שיפרטם רבי יהודה - היתה החלוקה באופן אחר:
ועל שלשה מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם
ואף שלא ברצון חכמים היו עושים.
ואלו שלא מיחו בידם
אף שלא ברצון חכמים היו עושים, [שנים מתוכם הם אלו שאמר עליהם רבי מאיר שברצון חכמים היו עושים, ומתוך השאר המנויים כאן, האחד אמר עליו רבי מאיר שלא ברצון חכמים היו עושים, והאחד אמר עליו רבי מאיר שברצון חכמים היו עושים]:
א.
מרכיבין דקלים כל היום
, [שלא כדברי רבי מאיר, הסובר: אף ברצון חכמים היו עושים].
ב.
וכורכין את שמע
, [שלא כדברי רבי מאיר שאף ברצון חכמים היו עושים].
ג.
וקוצרין
לפני העומר, [שלא כדברי רבי מאיר שאף ברצון חכמים היו עושים]
וגודשין לפני העומר
, [דין זה העבירו רבי יהודה מן החלוקה השניה בדברי רבי מאיר, לחלוקה הראשונה בדבריו הוא, ואין בו מחלוקת דינית ביניהם].
ואלו
השלשה
ש
אף
מיחו בידם
[שנים מתוכם הם אלו שאמר רבי מאיר עליהם שלא ברצון חכמים היו עושים, והשלישי הוא דבר נוסף שלא הזכירו רבי מאיר, לאחר שהעביר רבי יהודה את הגדישה לחלוקה הראשונה]: