מנחות 69a — תלמוד אויף ייִדיש

"

בכורים

"

לפירא קא אמרינן

[בכורי התבואה שהיתה אמורה להיות ניתרת בשתי הלחם, הוא שאמרה תורה]!? לא כן הוא, שאין "בכורים" מתיחס לחיטים "השייכים" לשתי הלחם שאותו הוא מביא, אלא:

"בכורים"

למזבח קא אמרינן

, כלומר, "בכורים" מתיחס לשנה, שלא יקרב על המזבח מחיטי שנה זו קודם לשתי הלחם! ואם כן לא יועיל מה שהיו החיטים - מהם קרב העומר - חיטים שכבר עבר עליהם שתי הלחם, וכבר הותרו מכחם, שהרי:

והא

כבר

אכיל לה מזבח מפירי דהאי שתא

[כבר נקרב על המזבח מתבואת שנה זו], ואין שתי הלחם הבאים מתבואת אותה שנה - "בכורים".

א. שנינו במשנה לקמן ע א: החיטין והשעורין... אסורים בחדש מלפני העומר... אם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן, ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא; וכן הוא לענין שתי הלחם, תבואה שהשרישה קודם לשתי הלחם שתי הלחם מתיר אותם, ואם השרישה לאחריו אין שתי הלחם מתיר אותם.

ב. הסוגיא שלפנינו דנה בענין פירות האילן, באיזה שלב מגידולם הם צריכים להיות לענין היתר שתי הלחם.

ב. הנצה: עוד

בעי רמי בר חמא: שתי הלחם

שהם מתירים את פירות האילן:

האם את

הנצה

של הפרי

שריין

[הם מתירים],

או

את ה

חנטה

של הפרי

שריין?

כלומר, בפירות האילן כיצד הוא הדין, האם די בהנצה של הפרי קודם לשתי הלחם כדי שיותר הפרי על ידם, או שמא, עד שלא חנט הפרי אין שתי הלחם מתיר אותו?

ומקשינן:

מאי הנצה ומאי חנטה

[בהנצתו וחנטתו של מה היה הספק]!?

אילימא

נסתפק רמי בר חמא ב

הנצה דפירא וחנטה דפירא

[בהנצת וחנטת הפרי ממש], הרי אין ספק שבהנצה סגי, שהרי:

השתא השרשה

דתבואה - שעדיין אין ניכר גידולה כלל -

שריא

[שתי הלחם מתירים אותה],

הנצה וחנטה

של פירות האילן

מיבעיא

, כלומר, כל שכן שדי בהנצה של הפרי - שכבר ניכר גידולו - כדי שיותר על ידי שתי הלחם!?

אלא

ספיקו של רמי בר חמא היה, ב

הנצה דעלה וחנטה דעלה

[בהנצתם וחנטתם של "פרחי" הפירות],

מי הוי

הנצת הפרחים באילן

כי השרשה

בתבואה, והותרו פירות האילן אם הנצו הפרחים קודם לשתי הלחם,

או לא

הוי הנצת הפרחים כי השרשה בתבואה, ואין פירות האילן ניתרים בזה -

ומסקינן על גוף הבעיא:

תיקו

.

בעי רבא בר רב חנן

:

חטין שזרען בקרקע

[מפרש לה ואזיל], האם

עומר מתירן, או אין עומר מתירן?

ומקשינן:

היכי דמי!?

והרי

אי ד

כבר

אשרוש

, השרישו החטים בקרקע, והספק הוא לענין הגידולים שיבואו, אם הם מותרים, הרי

תנינא

כבר במשנה את דינם שהם ניתרים על ידי העומר -

ו

אי ד

עדיין

לא אשרוש

ולענין הגידולים, הרי נמי

תנינא

שם את דינם שאינם ניתרים,

ד

הא

תנן

[לקמן ע א]:

החיטין והשעורין... אסורים בחדש מלפני העומר...

אם השרישו קודם לעומר, עומר מתירן, ואם לאו, אסורין עד שיבא עומר הבא

.

ואם כן, במה נסתפק רבא בר רב חנן!?

ומשנינן:

לא צריכא

, כלומר, לא לענין הגידולים הוא שנסתפק, אלא:

כגון

דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר

[קצר חטים מהתבואה החדשה - שעדיין לא עבר עליה העומר - וזרעם קודם לעומר] ולא השרישו בקרקע,

ואתא עומר וחליף עלייהו

[ועבר עליהם העומר] כשהם זרועים בקרקע -

וקא מיבעיא ליה

, ונסתפק רבא בר רב חנן בדינם של אותם חטים עצמם שזרעם בקרקע:

מהו לנקוטי ומיכל מינייהו

[האם לכשיוציאם מן הקרקע יהא מותר לאוכלם]; וצדדי הספק הם:

כמאן דשדייא בכדא דמיא

-

ושרינהו עומר

[האם חשובים החטים כאילו היו בכד שהם ניתרים על ידי העומר] שעבר עליהם בהיותם בקרקע -

או דילמא: בטיל להו לגבי ארעא

[ביטל אותם לקרקע], ואין עומר זה מתירם, אלא בעומר הבא הם ניתרים? עוד מסתפקת הגמרא בדין חטים שזרעם בקרקע אם הם כקרקע לענין שני דינים שאינם שייכים לעניני חדש:

א. מוכר שנתאנה, או לוקח שנתאנה, כך הוא דינם: אם היתה האונאה יותר משתות הרי המקח בטל; פחות משתות הרי זו מחילה; שתות, קנה ומחזיר אונאה; סתם אונאה היא במחיר, ואולם בסוגייתנו תתבאר סוג אונאה נוספת.

ב. אין אונאה אלא במטלטלין, אבל המאנה או המתאנה בקרקעות, אינו בדין אונאה; ובדין ביטול מקח בקרקעות נחלקו האמוראים בבבא מציעא נז א.

האם

יש להן

לחטים הזרועים בקרקע ולא השרישו -

אונאה

כשאר מטלטלין,

או אין להן אונאה

כקרקעות?

ומקשינן:

היכי דמי?

אילימא

בכגון

ד

מכר לו חטים זרועים בקרקע, ו

אמר ליה

המוכר לקונה:

"

שדאי בה שיתא

[זרעתי בקרקע ששה כורים של תבואה] ",

ואתו סהדי, ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה

[ובאו עדים ואמרו שלא זרע בה אלא חמשה]; כך הרי אי אפשר לפרש:

והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל

ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאה

[פחות משתות] הרי זה

חוזר

בו מן המקח, כלומר, המאנה את חבירו במדה, שנתן לו פחות מכפי המדה שהתנה עמו, או שהונהו במשקל או במנין, אפילו היתה האונאה פחות משתות הרי זה חוזר, ומשום שמקח טעות הוא, כי פירש לו שהוא בחזקת כן, ואינו כן -

ואם כן אף בעניננו, כיון שאמר לו "ששה כורים" זרעתי בה, ואין שם אלא פחות מכך, הרי זה מקח טעות, וחוזר, שלא נתמעטו הקרקעות אלא מדין אונאה ולא מדין "מקח טעות".

אלא

הספק הוא בכגון

דאמר ליה

"

שדאי בה כדבעי לה

" [אמר המוכר לקונה, זרעתי בה חטים כפי הראוי לה],

ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה כדבעי לה

[ובאו עדים ואמרו שלא זרע בה כפי הראוי לה]; ובאופן זה תלוי הדין בדיני אונאה, כי דבר התלוי באומדן דעת שהטעות שכיחה בו, הרי זה בכלל אונאה; ואם כן יש להסתפק:

י

יש להן אונאה

, ומשום

דכמאן דשדייא בכדא דמיא

[כמי שמונחים הזרעים בכד, וכשאר מטלטלים הם] -

או דילמא: בטיל להו לגבי ארעא

[ביטל את הזרעים לקרקע] ודינם כקרקע שאין להם אונאה.

וכעין זה יש להסתפק:

נשבעין עליהן

כמטלטלין, וכגון שטען אדם לחבירו: פסקתי עמך לזרוע בקרקע שש שמסרתי לך, ואילו אתה לא זרעת אלא חמש; והלה טוענו: זרעתי חמש ומחצה, האם חייב הוא להשבע כשאר מודה במקצת במטלטלין -

או אין נשבעין עליהן

כדין קרקעות?

וצדדי הספק הם:

האם

כדשדייא בכדא דמיא, וכמטלטלי דמו, ונשבעין עליהן; או דלמא: בטיל להו אגב ארעא, וכמקרקעי דמו, ואין נשבעין עליהן

.

ג. גלל: עוד

בעי רמי בר חמא

:

חטין שבגללי בקר, ושעורין שבגללי בהמה

מהו?

ומפרש לה ואזיל: ומקשינן:

למאי

, לענין איזה דין הוא הספק; שהרי:

אילימא לטמויי טומאת אוכלין?

הרי

תנינא

:

חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה

: אם רק

חישב עליהן

בלבו

לאכילה

[להוציאם ולאוכלם],

אין מטמא

ים

טומאת אוכלין

.

ואם

ליקטן

בידים

לאכילה

, הרי אלו

מטמא

ים

טומאת אוכלין

.

אלא

תאמר שהספק הוא

ל

הקריב

מנחות

מחטים או שעורים אלו; והרי:

פשיטא דלא

[פשיטא שפסולים למנחות] ומשום שמאוסים הם, שהרי כך אמר הנביא [מלאכי א ח]: "מגישים על מזבחי לחם מגואל, ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עור לזבוח אין רע [וכי אין דבר זה רע!?], וכי תגישו פסח וחולה אין רע,

הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך

[בחון אתה את הדבר, והקרב אחת מאלו לדורון לפחתך, האם יהיה מרוצה לך בזה הדורון, או אם ישא פניך!?] "!?

ומשנינן:

לא צריכא

, כגון

דנקטינהו וזרעינהו

[הוציאם מן הגללים וזרעם והצמיחו גידולים]

וקא בעי לאיתויי מנחות מינייהו

[ורצונו להביא מנחות מן הגידולים שהגדילו חיטים אלו]; ובאופן זה מספקינן:

מאי

דינם להכשירם למנחות?

וצדדי הספק הם:

משום דמאיסותא הוא, וכיון דזרעינהו אזדא לה מאיסותייהו

, כלומר, האם אין בחטים אלו אלא חסרון מיאוס, ואם כן הרי אין שייך זה אלא להם עצמם ולא לגידוליהם שאינם מאוסים -

או דילמא: משום כחישותא הוא, והשתא נמי כחישו

, כלומר, או שמא יש חסרון כחש בחיטים אלו מאחר שנתעכלו במעי הבהמה, והגדל מזרעים אלו שוב אינו מלא ובריא כשאר חיטים, ולכתחילה אין ראוי להקריבם למנחות.

ומסקינן:

תיקו

.

ד. פיל: עוד

בעי רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית

[קופה העשויה מצורי דקל],

והקיאה

כמות שהיא

דרך בית הרעי, מהו?

ומפרש לה ואזיל:

ומקשינן:

למאי?

אילימא למבטל טומאתה

שהיתה לה, כגון שהיתה הכפיפה טמאה, והספק הוא אם חשובה בליעתו כעיכול, ובטל ממנה שם כלי, ופקעה טומאתה, הרי

תנינא

:

דתניא:

כל הכלים יורדין לידי טומאתן

, כלומר, לידי תורת קבלת טומאה -

במחשבה

, כגון עור, שסתמו למנעלים הוא עומד ואינו מקבל טומאה עד שתיגמר מלאכתו ויעשו ממנו מנעלים, ומכל מקום אם חשב על העור לעשותו שולחן, ולמטרה זו אינו חסר שום מלאכה, הרי הוא ככלי לקבלת טומאה -

ואין עולין מטומאתן

שכבר נטמאו

אלא בשינוי מעשה

וכגון שנשברו, ומאחר שאין כאן שינוי מעשה אין טומאתה בטלה.

ומשנינן:

לא צריכא

, הספק הוא בכגון

דבלע

[בלי לעיסה גמורה] הפיל

הוצין

והוציאם דרך בית הרעי,

ועבדינהו

, ועשו מאותם הוצים

כפיפה מצרית

, אם אותו כלי מקבל טומאה?

וצדדי הספק הם:

מי הוה

בליעה כעין זו -

עיכול

, ושם "גלל" עליהם,