מנחות 59b — תלמוד אויף ייִדיש

ופרכינן:

אדרבה,

שתי הלחם הוה ליה לרבויי,

דדמיין למנחת העומר,

שכן

:

א.

ציבור.

שתי הלחם ומנחת העומר הן קרבנות ציבור.

ב.

חובה.

שתיהן חובה להביאם.

ג.

טמיא.

שתיהן דוחות את הטומאה, שהותרה בציבור.

ד.

דאכל.

ושתיהן נאכלות - שתי הלחם בשלימות, ומנחת העומר השיריים.

ה.

פיגולא.

את שתי הלחם מתירים הקרבת הכבשים ואת מנחת העומר מתיר הקומץ, אבל מנחת כהנים אין לה מתיר, שכולה מוקטרת, לפיכך אינה מתפגלת.

ו.

בשבתא.

שתיהן דוחות שבת בהיות קרבן ציבור.

ז.

מתיר.

העומר מתיר את אכילת החדש, ושתי הלחם את הקרבת המנחות מהתבואה החדשה.

ח.

תנופה.

את העומר מניפים ואת שתי הלחם מניפים, ושאר המנחות אין מניפין אותן.

ט.

בארץ.

עומר ושתי הלחם אינן באין אלא מתבואת ארץ ישראל, ושאר המנחות באות אפילו מתבואת חוץ לארץ.

י.

בזמן.

לעומר ולשתי הלחם קבוע זמן, ולשאר המנחות לא קבוע זמן.

יא.

חדש.

עומר ושתי הלחם אינן באין אלא מהתבואה החדשה, ושאר המנחות באות גם מהתבואה הישנה.

והני,

דדמיין שתי הלחם למנחת העומר

נפישן.

שהרי יש הרבה יותר דברים שבהם דומה מנחת העומר לשתי הלחם מאשר למנחת כהנים, ואם כן, הוה לן לרבויי את שתי הלחם לשמן וללבונה, ולא למנחת כהנים!?

ומשנינן:

מסתברא

לרבות את מנחת כהנים מהא דכתיב

"נפש"

במנחת סולת, וממנה ילפינן לכל מנחות היחיד שיהיו טעונים שמן ולבונה.

מתניתין:

א

. שנינו במשנה הקודמת שעל מנחת חוטא אין נותנים לא שמן ולא לבונה.

ו

אם עבר ונתן, הרי הוא

חייב

מלקות

על

מתן

השמן

בפני עצמו

,

ועל

נתינת

הלבונה בפני עצמה,

ואם נתן גם שמן וגם לבונה הרי הוא לוקה משום שניהם. ובסך הכל הרי הוא לוקה שמונים מלקות [פחות שתיים]. שנאמר במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה".

ב.

נתן עליה שמן

-

פסלה.

שהרי אינו יכול להוציא את השמן מתוך הסולת.

ואם נתן עליה

לבונה

-

ילקטנה,

ותהיה כשירה.

ג.

נתן שמן על שיריה

של מנחת חוטא, לאחר שנקמצה, שוב

אינו עובר בלא תעשה

, שהאיסור הוא רק בעודה עומדת לקמוץ ממנה את הקומץ להקטרה.

ד.

נתן כלי

עם שמן

על גבי כלי

שיש בו מנחת חוטא -

לא פסלה.

שהפסול הוא רק כשמערב את השמן במנחת חוטא עצמה ולא כשנותן שמן בכלי נפרד מעליה.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר במנחת חוטא

"לא ישים עליה שמן", ואם שם

עליה שמן -

פסל.

יכול

אני שונה גם בנתינת הלבונה

"לא יתן עליה לבונה", ואם נתן

לבונה -

פסל?

תלמוד לומר "כי חטאת

היא", לומר שגם אם נתן עליה לבונה עדיין מנחת חטאת כשירה היא, והרי היא מכפרת.

יכול אף בשמן

אני קורא "כי חטאת היא", לומר שאף על פי שעבר איסור בנתינת השמן עדיין המנחה כשירה?

תלמוד לומר "היא",

דהוי מיעוטא, לומר רק היא, שנתן בה לבונה, עדיין היא כשירה, ולא כשנתן בה שמן, שאז היא פסולה.

ומה ראית לפסול בשמן, ולהכשיר בלבונה?

פוסל אני בשמן

משום

שאי אפשר ללקטו

מתוך המנחה,

ומכשיר אני בלבונה, שאפשר ללוקטה

ולהכשירה.

בעא רבה בר רב הונא מרבי יוחנן

: מנחת חוטא, ש

נתן עליה לבונה שחוקה,

שאי אפשר ללוקטה מתוך הסולת -

מהו?

וצדדי הספק הם:

האם מה שהכשרנו בנתן עליה לבונה הוא

משום דאפשר ללקטה

מהסולת,

והא

לבונה שחוקה

לא אפשר ללקטה,

ותפסל המנחה.

או דילמא

זה שהכשרנו בנתן עליה לבונה הוא

משום דלא מיבלעא

הלבונה בסולת כמו השמן, שרק השמן, הנבלע בסולת, פוסל את המנחה משום הבלעותו בה, אבל לבונה שרק מעורבת בסולת ואינה נבלעת בו, אינה פוסלת,

והא נמי,

הלבונה השחוקה, אף על פי שאי אפשר ללקטה מתוך הסולת, אינה פוסלת דהא

לא מיבלעא.

תא שמע

: שנינו במשנתנו

ולבונה

אם נתן לבונה על מנחת חוטא -

ילקטנה.

ומוכח שכל ההכשר הוא משום שמלקטים אותה, ולא משום שלא מיבלעא בסולת.

ודחינן:

דלמא

תנא דמשנתנו

חדא

טעמא,

ועוד

טעמא,

קאמר.

דהיינו:

חדא

טעמא להכשירה משום

דלא מיבלעא

הקטורת בסולת.

ועוד

טעמא -

ילקטנה

ותהיה כשירה.

תא שמע

: שנינו בברייתא:

מכשיר אני בלבונה

משום

שאפשר ללוקטה.

ומוכח שרק אם ליקט הרי היא כשירה, ואם לא ליקט הרי היא פסולה, אע"פ דלא מיבלעא הלבונה בסולת.

ודחינן:

הכא נמי "חדא, ועוד" קא אמר.

והוינן בה:

מאי הוה עלה

דאיבעיא רבה בר רב הונא מרבי יוחנן?

אמר רב נחמן בר יצחק: תניא, מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה

-

מלקט את הלבונה, וכשירה

להקטרה ולכפרה.

ואם עד שלא ליקט לבונתה חישב עליה,

בעבודות המנחה, להקטיר את הקומץ או לאכול את שייריה שלא כדין -

בין

שחישב מחשבת

חוץ לזמנו, בין

שחישב מחשבת

חוץ למקומו

-

פסול

קרבן המנחה,

ואין בו כרת

על אכילתו, שאין חיוב כרת אלא כשאוכל דבר שנפסל אך ורק מחמת מחשבת חוץ לזמנו. ואילו כאן, בשעה שחישב, היה קרבן החוטא פסול גם משום הלבונה שהיתה בו.

ואם משליקט לבונתה חישב עליה

להקטיר את הקומץ או לאכול את השיריים

חוץ למקומו

-

פסול, ואין בו כרת.

ואם חישב

חוץ לזמנו

-

פיגול, וחייבין עליו,

על אכילתו,

כרת.

ומדקאמר שכל זמן שהלבונה בתוכה הרי היא פסולה, מוכח שבליקוט תלוי הכשירה, ולא בכך שלא נבלעה בסולת.

והוינן בה: מדוע פסלה מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו בעוד שהיתה בה הלבונה? והרי היא היתה אז פסולה, משום שהיתה בה הלבונה,

ותיהוי

כמו מנחת חוטא שנפל עליה

פך

שמן, שפשיטא שאין מחשבת פיגול תופסת בה, שהרי היא פסולה לעולם מצד השמן שנבלע בה,

ו

אם כן, האי מנחה שנפל בה לבונה,

אמאי פסלה במחשבה,

ונימא כיון שבשעה שהיתה בה לבונה היא היתה פסולה, הרי

דחוי הוא

עולמית [והיינו, דקא סלקא דעתין דקאי האי ברייתא אליבא דמאן דאמר יש דיחוי בקדשים]?

ומשנינן:

אמר אביי: "חטאת" קרייה רחמנא

למנחת חוטא אפילו לאחר שנתן עליה לבונה, כדכתיב "ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא", ולהכי מהניא מחשבה לפסול בה ולתת בה דין פיגול למרות דיחויה.

רבא אמר, הא

תנא דברייתא

מני

-

חנן המצרי הוא, דלית ליה

דין

דחויין.

דתניא: חנן המצרי אומר

: שני שעירין של יום הכיפורים שמטילים עליהן גורלות, אחד לה' שדמו נכנס לפני ולפנים, ואחד שמשתלח לעזאזל, ומת השעיר המשתלח, אין אומרים שיידחה השעיר הפנימי משום שאבד בן זוגו ועתה אי אפשר לזרוק את דמו, ומכח זה ידחה עולמית, אלא,

אפילו

היה

דם

השעיר

בכוס,

והיינו, שכבר נשחט, ונדחה הדם לאחר שחיטה, הרי הוא

מביא

שעיר המשתלח

חבירו, שלא בהגרלה,

ומזווג לו.

ומעתה שבן זוגו המשתלח קיים, יכול הוא לזרוק את הדם לפני ולפנים ובהיכל.

ומוכח שסבר חנן המצרי שאין נוהג דין דיחוי בקדשים אפילו כשאירע הדיחוי לאחר שחיטה.

רב אשי אמר

: אפילו תימא רבנן היא, שאני הכא דלא אמרינן דין דיחוי, כי

כל שבידו

לתקן את הסיבה הגורמת לדיחוי, וכגון הכא שבידו ללקט את הלבונה,

לא הוי דיחוי,

והילכך מהני בה מחשבה.

אמר רב אדא: כוותיה דרב אשי

, דאמר היכא שבידו לתקן לא הוי דיחוי אפילו למאן דאית ליה דין דיחוי,

מסתברא.

והראיה -

דמאן שמעת ליה דאית ליה

דין

דחויין?

-

רבי יהודה היא.

דתנן: ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם

של השעיר הפנימי -

ימות המשתלח.

שהרי הוא נדחה כשנשפך הדם של בן זוגו. וכן אם

מת

השעיר

המשתלח

-

ישפך הדם

של השעיר הפנימי על הקרקע ולא יזה ממנו בפנים, ויביאו זוג שעירים במקומם של השנים הראשונים. והיינו, דסבר רבי יהודה שאין תקנה להביא שעיר אחר ולזווגו לשעיר שלא נפסל, דכיון שנדחה שעה אחת כשנפסל בן זוגו, הרי הוא דחוי עולמית.

ואילו היכא דבידו

לתקן, מצינו שסבר רבי יהודה שאין נוהג בו דין דיחוי. שהרי

תניא: רבי יהודה אומר: כוס היה

הכהן

ממלא מדם התערובות

של קרבנות הפסח שנשפך על רצפת העזרה,

וזרקו

לדם התערובות

זריקה אחת כנגד היסוד,

משום דחיישינן שמא נשפך הדם מהכוסות שהתקבל בהן דם הפסח על הרצפה ולא יצאו הבעלים ידי חובתם. הילכך, היה ממלא מדם התערובת שעל הארץ, וזורקו על המזבח כדי שמשהו מהדם הנשפך [ושנמצא עתה בתוך התערובת] יגיע למזבח, ויצאו בו הבעלים ידי חובתם.

אלמא, לא אמרינן כיון שנדחה הדם בשעה שנשפך על הקרקע מזריקה הרי הוא נדחה עולמית, אלא אמרינן כיון שבידו לאוספו לתוך הכלי ולזורקו על המזבח, לא חשיב כמי שנדחה.

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה

של חוטא -

פסל

את המנחה.

מאי טעמא

הוי שיעור שימת השמן בכל שהוא, ואילו שיעור המנחה הוא לפחות בכזית? משום שנאמר בשמן "

לא ישים",

ומשמע

שימה כל דהו

של שמן פוסלת, ולאחר מכן נאמר "

עליה",

דמשמע דהוי ריבויא,

עד דאיכא שיעורא.

ללמד שצריך שיעור למנחה ששמים עליה שמן, והשיעור הפחות ביותר הוא בכזית.

ואמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: נתן כזית לבונה על גבי משהו מנחה

של חוטא -

פסל

את המנחה.

מאי טעמא

הוי איפכא משימת שמן?

"לא יתן" כתיב

בלבונה, וגמרינן מ"ונתן לכהן את הקודש" שצריך ליתן לכהן דבר הראוי להיות קודש. והיינו נתינה של כזית, והוא הדין נתינה של לבונה לא מיקרי "נתינה"

עד דאיכא נתינה

של כזית לבונה.

והדר כתיב ביחס לשיעור המנחה ריבוי של "

עליה",

לאחר שכבר נכתב מקודם לכן ריבוי של "עליה" בשמן.