מנחות 57b — תלמוד אויף ייִדיש

ומי פירות אין מחמיצין,

ואם כן כיצד תתכן ההחמצה של מנחת נסכים שעליה נאמרה האזהרה לרבי יוסי הגלילי.

אמר ריש לקיש: אומר היה רבי יוסי הגלילי

\-

מנחת נסכים, מגבלה במים

, אם יש בהם צורך, בנוסף לשמן,

וכשרה.

וכיון שרשאי להוסיף לה מים, הרי היא יכולה להחמיץ.

ותו תמהינן: כיצד אמרינן שלרבי עקיבא איתרבי מ"אשר תקריבו" לחם הפנים לאיסור חימוץ? והרי לחם הפנים לא התקדש עד נתינתו על השולחן, ואז, הלחם כבר אפוי, ולא שייך בו עוד חימוץ, וכל עוד לא חלה בו קדושת כלי שרת, אי אפשר לאסור לחמצו משום מחמץ מנחה, שהרי עדיין אין עליו שם מנחה!?

שהרי כל מנחה מתקדשת משעה שנותנים אותה ל"ביסא", שהיא כלי שרת, כדי ללוש אותה, ומאז יש איסור לחמצה. אבל

לחם הפנים

אין נותנים את הסולת שלו ל"ביסא", והכלי היחידי שהוא ניתן לתוכו אינו אלא מידת העשרון, שבה מודדים את הקמח, ומידת העשרון הזאת -

מידת יבש היא,

שמודדים בה רק קמח ולא מודדים בה דברים לחים.

ושמענא ליה לרבי עקיבא, דאמר, מידת יבש

-

לא נתקדשה

. ולכן לא נתקדש לחם הפנים עד שניתן על גבי השולחן, ואם כן, מדוע אסור לחמצו אליבא דרבי עקיבא!?

שלח רבין משמיה רבי יוחנן

: אכן

, כך היא הצעה של משנה

[של אותה הברייתא שנחלקו בה רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא], אבל -

ואיפוך

דבריהם, ותאמר כך: "

אשר תקריבו"

-

לרבות לחם הפנים לחימוץ, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: לרבות מנחת נסכים לחימוץ.

ונתיישבה קושית הגמרא.

ואזדא רבי יוחנן,

שהעמיד לרבות לחם הפנים אליבא דרבי יוסי הגלילי,

לטעמיה.

דאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי ואחד מתלמידי רבי ישמעאל, אמרו דבר אחד. ומנו?

-

רבי יאשיה,

ששניהם סוברים מידת יבש נתקדשה.

דתניא

: נאמר בפרשת נשא [ז א]: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, וימשח אותו, ויקדש אותו ואת כל כליו. ואת המזבח ואת כל כליו

וימשחם, ויקדש אותם"

.

ובביאור הכתוב "וימשחם ויקדש אותם", המדבר בכלי המזבח, נחלקו תנאים אלו כלי מידות נמשחו, וכיצד נמשחו -

רבי יאשיה,

שהוא תלמידו של רבי ישמעאל,

אומר

:

כלי שהוא

מידת הלח,

שהוא עשוי למדידת השמן של מנחות או היין של הנסכים,

נמשח בין מבפנים ובין מבחוץ.

אבל כלי שהוא

מידת יבש,

שהוא עשוי למדידת הקמח של מנחות

נמשח מבפנים

בלבד,

ולא נמשח מבחוץ

.

רבי יונתן אומר

: כלי שהוא

מידת הלח, נמשח מבפנים ולא נמשח מבחוץ.

ואילו כלים שהם

מידות יבש, לא נמשחו כל עיקר.

תדע לך

שכלי המידה של הקמח היבש לא התקדשו כלל,

שהרי

מצינו שמידות היבש

אין מקדשות

, מהא

דכתיב

בשתי הלחם, "

ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, בכורים לה'."

ומשמע מדברי הפסוק,

אימתי הן

מקודשות

לה'?

רק

לאחר שנאפו

והתקדשו בתנור שעמד בעזרה, ולא קודם לכן, על אף שנמדדו במידת העשרון של הקמח. ומוכח שמידת היבש לא התקדשה כל עיקר.

ומבארינן לפלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן:

במאי קא מיפלגי? ב

מיעוטא דהאי קרא "וימשחם ויקדש

אותם"

.

רבי יאשיה סבר, "אותם"

-

למיעוטי מידת יבש,

שאין מושחין אותה מ

בחוץ,

ד"אותם" משמע בפנימיותם של הכלים ולא מחוץ להם.

ורבי יונתן סבר, מידת יבש

-

חול היא

, ולא התקדשה כלל.

ולא איצטריך קרא

ד"אותם"

למעוטי

למידת היבש ממשיחה. אלא

כי איצטריך קרא למעוטי,

למשיחת

מדת לח מבחוץ.

והוינן בה:

לימא נמי

רבי יוחנן:

רבי עקיבא

דאמר מידת יבש לא נתקדשה כלל,

ואחד מתלמידי רבי ישמעאל, ומנו

-

רבי יונתן, אמרו דבר אחד.

שהרי גם רבי יונתן סבר דמידת יבש חול היא!?

ומשנינן: מה שלא נאמר עליהם ששניהם "אמרו דבר אחד", הוא

משום דלא שוו במידת לח להדדי.

רבי יונתן סבר שמידת הלח לא התקדשה מבחוץ, ואילו רבי עקיבא סבר שהיא התקדשה בין מבפנים ובין מבחוץ.

אמר ליה רב פפא לאביי

: מי מצית אמרת שלא התקדש לחם הפנים עד נתינתו על השולחן משום שלא התקדש עשרון הקמח בשעת מדידה בכלי היבש [משום שלא נמשח]?

והא איכא ביסא, ד

מידת

לח

היא, שהתקדשה, ובה היו לשים את העיסה של לחם הפנים, ונמצא שהתקדש הלחם עוד לפני שהונח על השולחן?

אמר ליה אביי

לרב פפא: הכא לא איירי שלשה בביסא ואז הלחם מתקדש אלא

כגון שלשה על גבי קטבליא

, משטח של עור, שאינו כלי שרת.

ופרכינן:

אי הכי

, יהיה קשה, הא

דקאמר ליה

רבי יונתן

לרבי יאשיה -

תדע לך

שמידות יבש לא נמשחו כל עיקר,

שהרי אינה מקדשת

מידת העשרון את הקמח של שתי הלחם, ולכן אינן קדושות עד שיאפו בתנור שבעזרה,

ולימא

ליה רבי יאשיה, הא דלא מקדש העשרון איירי ב

כגון דכיילא,

שמדד את הקמח

בעשרון דחול,

כמו שתירץ רבי יונתן שיכול ללוש את לחם הפנים או את שתי הלחם על קטבליא של עור שאינה כלי שרת, ולא בביסא שנמשחה והתקדשה!?

ודחינן:

הכי השתא

לא יתכן לומר כך!?

בשלמא ביסא, לא אמר רחמנא דלעביד ביסא למילש ביה,

שהרי לא נמצא ציווי בתורה לעשות ביסא כדי שיוכלו ללוש בה מנחה. הילכך,

כי

נמי

לש לה

לעיסת לחם הפנים או שתי הלחם

על גבי קטבליא

-

לית לן בה.

אלא

מידת

עשרון, כיון דאמר רחמנא "עביד עשרון

", שהרי נאמר בתורה "ועשרון סולת" [וזהו ציווי לעשות מידת העשרון כדי שנקבל מידת קמח שכזאת],

וכייל ביה,

ותמדוד בו, אם כן, כיצד

שביק

יעזוב המודד את ה

עשרון דקודש,

שציוותה תורה לעשותו כדי למדוד בו,

וכייל בעשרון דחול?!

תנו רבנן: מנין למעלה

להקטיר על המזבח

מבשר חטאת ומבשר אשם,

שניתנו לכהנים לאכילה,

ו

כן המעלה

מבשר קדשי קדשים

שהם זבחי שלמי ציבור, והיינו כבשי עצרת,

ו

כן המעלה

מ

בשר

קדשים קלים

הנאכלים לבעליהן,

וממותר

מנחת

העומר

לאחר שנקמצה,

וממותר שתי הלחם, ומלחם הפנים

[ויבואר להלן שאף שאין מקטירים מהן עצמן מאומה בכל זאת נחשבים "מותר"],

ו

כן המעלה להקטיר על המזבח

משירי מנחות

שנקמצו ונאכלים לכהנים,

ש

בכל האופנים הללו

הוא

עובר

בלא תעשה?

תלמוד לומר "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה"

', ודרשינן:

כל שהוא

העלה כבר

ממנו

חלק למזבח

לאישים

-

הרי הוא בבל תקטירו

ואסור להוסיף ולהקטיר ממנו עוד על המזבח.

ובבשר אשם וחטאת וכבשי עצרת וקדשים קלים כבר הוקרבו אימוריהן תחילה, וממותר מנחות שנקמצו הוקטר כבר הקומץ. ובשתי הלחם, כיון שהם באים יחד עם כבשי עצרת, נחשבים ע"י חלבי הכבשים שהוקטרו כאילו הוקטר גם מהם. וכן בלחם הפנים נחשבת הקטרת בזיכי הלבונה שהיו מסודרות עמם, כאילו הוקטר חלק מלחם הפנים עצמו, ולכן אסור להוסיף ולהקטיר מהם.

והוינן בה:

ו

כי נחשבים

שתי הלחם ולחם הפנים

כאילו

יש מהן לאישים? והתניא: יצאו שתי הלחם ולחם הפנים

שאין הם צריכים הגשה למזבח, משום

שאין מהם

דבר

לאישים

והגשה למזבח היא רק בדבר שיהיה קרב למזבח?!

ומשנינן:

אמר רב ששת

: שתי הלחם ולחם הפנים שונים משאר המנחות לגבי דין הגשה, משום שבהן "

אין מגופן לאישים".

וזה הדבר שמחייב הגשה. אבל לגבי הדין ש"כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", נחשבים גם שתי הלחם ולחם הפנים כמי ש"ממנו לאישים", שהרי קרבים חלבי הכבשים בשתי הלחם, והבזיכים בלחם הפנים, שהם חלק מהקרבן, וביחס לזה הרי הם בבל תקטירו.

איתמר: המעלה מכולם

מכל האמורים לעיל [בשר חטאת ואשם ומשירי מנחות וכדומה]

על גבי הכבש,

ומקטירם עליו,

רבי יוחנן אמר: חייב

עליו משום "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו", כי נחשב הדבר כאילו העלה על המזבח.

ו

רבי אלעזר אמר

-

פטור.

ואין דין הכבש כדין מזבח.

ומבארינן:

רבי יוחנן אמר חייב. דתניא,

"לא תקטירו ממנו - ואל

המזבח

לא יעלו". למדנו מכאן שכל דבר שהוקטר ממנו למזבח, אסור לחזור ולהעלות עליו את הנשאר.

אין לי אלא

איסור להעלות את הנשאר ממנו אלא רק על ה

מזבח,

לעלותו על ה

כבש מנין

שאסור?

תלמוד לומר "ואל המזבח לא יעלו לרצון".

ופסוק זה מיותר, שהרי נאמר כבר למעלה "לא תקטירו ממנו אשה לה'". אלא בא הכתוב לרבות איסור העלאה של "כל שממנו לאישים" אפילו על גבי הכבש כמו על גבי המזבח.

ורבי אלעזר אמר פטור, מאי טעמיה?

משום

דאמר קרא

"כי כל

שאור ו

כל

דבש

לא תקטירו ממנו אשה לה'.

קרבן ראשית תקריבו אותם

לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".

וכך נדרש הפסוק: "אותם

",

דהיינו, הדברים הבאים מהשאור והדבש, והנקראים גם "ראשית", שהם:

א. שתי הלחם הבאות חמץ, והן ראשית לכל המנחות הבאות מן התבואה החדשה.

ב. ביכורים הבאים מכל שבעת המינים, והיינו דבש, והם "ראשית בכורי אדמתך".

אותם הוא דרבי לך

, רק אותם ריבתה התורה שאסור להעלותם אפילו על הכבש, ומשום שהכתוב "ואל המזבח לא יעלו" הוא מיותר, ללמדנו כי

כבש

הרי הוא

כמזבח

לענין איסור העלאת שאור ודבש.

אבל מידי אחרינא,

דבר אחר, שאיסורו גם הוא נלמד מאותו פסוק, והיינו דבר האסור מצד "כל שממנו לאישים",

לא

נכלל בכלל איסור העלאה לכבש כמזבח.