מנחות 21a — תלמוד אויף ייִדיש

ומתרצינן:

אפיק

מברייתא

עצים,

וכמו שאמרנו שהברייתא בשיטת רבי,

ועייל

יין של

נסכים

במקומו, למעטו שאינו טעון מלח, לפי שאין אחרים באין לה חובה, שהרי אין מביאים עמו עצים

47 .

כ

דתניא: אבל היין

של נסכים

והדם והעצים והקטרת אין טעונין מלח.

והוינן בה:

מני

בשיטת איזה תנא נשנית ברייתא זו?

אי רבי, קשיא

מה שכתוב בברייתא ש

עצים

אין טעונין מלח, הרי רבי סובר שעצים טעונין מלח.

אי רבנן, קשיא קטרת,

שהרי מהכלל ופרט וכלל נתרבו כל הדברים שאחרים באין לה חובה, שטעונים מלח, והקטרת בכלל, שהרי צריכה עצים?

ומתרצינן:

האי תנא הוא, דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר

: כלל ופרט וכלל האמור בענין של מלח, כך הוא נדרש:

מה הפרט

דהיינו מנחה

מפורש

שהוא

דבר שמקבל טומאה, ועולה לאישים, וישנו על מזבח החיצון,

וטעון מלח,

אף כל דבר המקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון

טעון מלח.

יצאו עצים

שאין מקבלין טומאה

,

יצאו דם ויין

-

שאין עולים לאישים

,

יצאה קטרת

-

שאינה

קריבה

על מזבח החיצון

אלא על מזבח הפנימי , שכל אלו אין טעונין מלח.

והוינן בה:

אלא טעמא

שדם אין טעון מלח משום

דמעטיה קרא לדם, הא לאו הכי

לוליא המיעוט

הוה אמינא

הייתי אומר

דם ליבעי

צריך

מלח,

והרי

כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם

ואינו כשר עוד לזריקה על המזבח, ובלא קרא ידענו שאין הדם העומד לזריקה טעון מלח, שהרי אם ימלח את הדם, יפסל?

דאמר זעירי אמר רבי חנינא: דם שבישלו

ואכלו

אינו עובר עליו

משום איסור דם , שלא אסרה תורה אלא דם הראוי לכפרה בקדשים, ודם מבושל יצא מתורת דם ופסול למזבח.

ורב יהודה אמר זעירי: דם שמלחו

ואכלו

אינו עובר עליו

משום איסור דם, שגם הוא פסול לזריקה שמליח הרי הוא כרותח.

ורב יהודה דידיה אמר: אברים

של קרבנות

שצלאן

תחילה חוץ למערכה של המזבח,

והעלן

לאחר מכן על המזבח,

אין בהם משום "לריח ניחוח",

שמכיון שנצלו שוב אין יוצא מהם ריח!?

ומתרצינן: לכך צריך קרא למעט נתינת מלח על הדם ד

מהו דתימא מישדא בה

מלח

משהו למצוה בעלמא

ועל ידי אותו משהו לא יצא עדיין מתורת דם,

קא משמע לן

הפסוק שדם אין טעון מלח.

גופא אמר זעירי אמר רבי חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו.

יתיב רבא וקא אמר לה להא שמעתא. איתיביה אביי

: ממה שכתוב בברייתא:

הקפה

הקריש

את הדם ואכלו, או שהמחה

את החלב וגמעו

-

חייב

כרת משום דם או חלב! ובתחילה חשבה הגמרא, שהקפה את הדם על ידי בישול, ומכל מקום חייב עליו, וקשה לזעירי שאומר דם שבישלו אינו עובר עליו?

ומתרצינן:

לא קשיא. כאן

זעירי שפוטר דם שבישלו, מדבר כ

שהקפה באור, כאן

בברייתא שכתוב שחייב על דם שבישלו, מדובר

שהקפה בחמה!

וכדמפרש ואזיל:

הקפהו לדם

באור

פטור, משום ד

לא הדר

שאינו חוזר להיות לכמות שהיה, ונמצא שבטל ממנו תורת דם. אבל אם הקפהו

בחמה

חייב, הואיל ו

הדר

להיות צלול, כמו שהיה בתחילה, הלכך גם עתה כשהוא קרוש, לא יצא מתורת דם.

ומקשינן: הקפהו

בחמה, נמי לימא

שהאוכלו פטור, שהרי בדם קדשים אינו ראוי שוב לזריקה על המזבח, ד

הואיל ואידחי

מזריקה בשעה שהיה קרוש,

אידחי

לגמרי אף לאחר שנפשר, וכיון שאינו ראוי לזריקה אילו היה דם קדשים, אין חייב עליו משום אכילת דם!?

וראיה שאומרים בדם קדשים שקרש, הואיל ונדחה מזריקה בזמן שהוא קרוש, נדחה לעולם גם כשיפשיר,

דהא בעא מיניה רבי מני מרבי יוחנן: דם שקרש ואכלו, מהו

שיתחייב עליו כרת משום דם?

אמר ליה

רבי יוחנן:

הואיל ונדחה

מזריקה בשעה שהוא קרוש,

ידחה

לעולם. והילכך אין חייבים על אכילתו!

אישתיק

רבא!

אמר ליה

אביי:

דלמא

לא קשיא. כי

כאן

בברייתא שכתוב הקפה בחמה ואכלו חייב, מדובר

ב

דם

חטאות החיצוניות

שראוי ליתנו על המזבח אף כשהוא קרוש, וממילא גם בדם חולין חייב על אכילתו, הואיל והוא ראוי לכפרה בקדשים. ואילו

כאן

שפוטר רבי יוחנן בדם קרוש מדובר

בחטאות הפנימיות

שאין ראוי דם קרוש להזאה כדמפרש לקמן, ולכן פטור עליו משום דם אם אכלו.

אמר

רבא:

אדכרתן מילתא

הזכרת לי דבר

דאמר רבה אמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות החיצונות ואכלו

-

חייב!

והטעם שחייב:

"ולקח

מדם החטאת

ונתן

על קרנת מזבח העולה"

אמר רחמנא

בדם החטאות החיצוניות. והדם של חטאות החיצונות, אף על פי שהוא קרוש, ראוי הוא למזבח

דבר לקיחה ונתינה הוא

57 .

אבל דם שקרש

בחטאות הפנימיות ואכלו

-

פטור.

ד

"וטבל

בדם

והזה" אמר רחמנא

בחטאות הפנימיות,

והאי

דם שקרש

לאו בר טבילה והזאה הוא,

וממילא בזמן שקרש אינו ראוי לגבי המזבח!

ורבה דידיה

חולק על רב חסדא, ו

אמר: אפילו

דם שקרש

בחטאות הפנימיות ואכלו

-

חייב

אף שאינו ראוי לכפרה בדם

הואיל ו

דם קרוש

כנגדו ראוי

לנתינה

בחטאות החיצוניות

[שהיא כנגד ההזאה בפנימיות].

אמר רב פפא

: מאחר שאמרנו שאף דם שאינו ראוי לכפרה חייב על אכילתו, הואיל ויש "כנגדו" דם הראוי לכפרה במקום אחר,

הלכך דם

של

חמור שקרש ואכלו

-

חייב,

אף על פי שחמור אינו ראוי לקרבן,

הואיל ו

יש דם קרוש "

כנגדו" ראוי

לנתינה

בחטאות החיצונות!

אמר רב גידל אמר זעירי: דם, בין

שהוא

לח בין

שהוא

יבש

הרי הוא

חוצץ

לענין טבילה ולענין נטילת ידים.

מיתיבי

: כתוב בברייתא:

הדם והדיו והדבש והחלב

כשהן

יבשין

-

חוצצין,

כשהן

לחין

-

אינן חוצצין!

וקשה לזעירי שאומר אפילו לח חוצץ?

ומתרצינן:

לא קשיא. הא

זעירי שאמר דם לח חוצץ, דיבר ב

דסריך

שמתחיל להתייבש קצת,

הא

הברייתא שכתוב דם לח אינו חוצץ, דיברה ב

דלא סריך,

שהוא לח לגמרי.

כתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח".

והוינן בה: "

תמלח" למאי אתא?

מספיק לכתוב "וכל קרבן מנחתך במלח".

ומשנינן:

לכדתניא

: אי הוי כתיב רק "

במלח", יכול תבונהו?

[ולקמן מפרש לה]

תלמוד לומר "תמלח".

ו

אי

היה כתוב רק "וכל קרבן מנחתך

תמלח" יכול

ימלח

במי מלח? תלמוד לומר "במלח"

דוקא! עוד כתוב: "

ולא תשבית מלח"

ודרשינן:

הבא מלח שאינה שובתת

בין בקיץ בין בחורף.

ואיזו

-

זו מלח סדומית

שהים משליך לחוץ תדיר.

ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית

שנעשית מן הקרקע, ובידי אדם?

תלמוד לומר

"על כל קרבנך

תקריב

מלח" והמילה "תקריב" מיותרת לדרוש:

תקריב

מ

כל

מלח

שהוא,

בין סדומית בין איסתרוקנית! ועוד דורשים מהפסוק:

תקריב

-

מכל מקום

שהוא, ואפילו מחוץ לארץ!

תקריב

-

ואפילו בשבת!

תקריב

-

ואפילו בטומאה!

והפסוק מלמדינו שמליחה מעבודת הקרבן היא, ודוחה שבת וטומאה בקרבנות ציבור.

והוינן בה:

מאי "תבונהו"

האמור בברייתא?

אמר רבה בר עולא: הכי קאמר

אי הוי כתיב "במלח"

יכול יתבננו

שישים עליו הרבה מלח

כתבן

הניתן

בטיט,

תלמוד לומר "תמלח" שיתן עליו מעט מלח, כדרך שמולחין.

אמר ליה אביי

לרבה:

אי הכי,

יכול

"יתבננו" מיבעי ליה

לכתוב בברייתא, ולמה נקט התנא לשון "יכול תבונהו"?

אלא אמר אביי

: הכי קאמר:

יכול יעשנו כבנין

שיתן עליו מלח הרבה כבנין, שהוא שורה על שורה.

אמר ליה רבא

לאביי:

אי הכי,

יכול

"יבננו"

דהוא לשון בנין,

מיבעי ליה

לכתוב בברייתא?

אלא אמר רבא

: אין לפרש כדברי רבה בר עולא וכדברי אביי, אלא זאת כוונת התנא של הברייתא "

יכול תבונהו"!

ומסבירה הגמרא את דברי רבא:

מאי "תב ונה ו"?

אמר רב אשי

: לשון נוטריקון הוא -

יכול יתן בו

הרבה מלח עד שיתן בו

טעם כבינה

שנותנת טעם באדם?

תלמוד לומר "תמלח".

[עיין בביאור התוס'!].

כיצד הוא עושה

את המליחה

? מביא האבר, ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו, ונותן עליו מלח, ומעלהו

על גבי המזבח.

אמר אביי: וכן לקדירה!

היינו, כשמולח הבשר להוציא דמו ולהכשירו לאכילה אין צריך למולחו יותר

63 .