מנחות 19a — תלמוד אויף ייִדיש

"בני אהרן

הכהנים" מקרא

זה

נדרש לפניו ולאחריו

דהיינו שגם "ויצק" שכתוב לפניו, וגם "וקמץ" הכתוב אחריו, ייעשו על ידי כהנים.

והוינן בה:

ו

כי

סבר רבי שמעון "מקרא נדרש לפניו ולאחריו"?

והתניא

: כתוב "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח" ודרשינן: "

באצבעו

-

ולקח"

שהמילה "באצבעו" הולכת על מה שכתוב בתחילת הפסוק "ולקח", והרי זה

מלמד שלא תהא קבלה

של הדם [שזוהי משמעות של "ולקח"]

אלא בימין

דהיינו "באצבעו", שכל מקום שנאמר "אצבע" אינו אלא ימין.

עוד דרשינן: "

באצבעו

-

ונתן"

שמילה "באצבעו" הולכת על מה שכתוב לאחריה "ונתן" והרי זה

מלמד שלא תהא נתינה

על קרנות המזבח

אלא בימין.

אמר רבי שמעון: וכי נאמרה "יד"

דהיינו "אצבע"

בקבלה?

דהאי "באצבעו" קאי א"ונתן" ולא א"ולקח". ו

הואיל ולא נאמרה

"יד" בקבלה,

לפיכך

קיבל בשמאל כשר.

ו

לבאר סברת מחלוקתם

אמר אביי: ב"מקרא נדרש לפניו ולאחריו" קא מיפלגי

רבנן ורבי שמעון, שלפי רבנן דורשים "באצבעו" גם לפניו דהיינו על "ולקח", ורבי שמעון סבר לאחריו נדרש דהיינו על "ונתן", ולפניו על "ולקח" אין נדרש.

ואם כן, שרבי שמעון לא סבר מקרא נדרש לפניו, מדוע הוא סובר שיציקה בזר פסולה?

ומתרצינן:

אלא

רבי שמעון לא סובר מקרא נדרש לפניו, וביציקה הפסולה בזר

היינו טעמא דרבי שמעון

: משום שכתוב "

והביאה

אל בני אהרן הכהנים" ודורשים:

וי"ו

שבמילה "והביאה"

מוסיף על ענין ראשון

שהוא "ויצק" שכתוב למעלה ממנו, לומר שגם היציקה נעשית על ידי כהן

25 .

ומקשינן:

וסבר רבי שמעון וי"ו מוסיף על ענין ראשון? אלא מעתה

זה שכתוב

"ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם"

ומזה שהמילה "הכהנים" מתייחסת למה שכתוב אחריה "והקריבו", דהיינו קבלת הדם, לומדים שרק

מקבלה ואילך מצות כהונה

-

מלמד על

שחיטה שכשירה בזר!

ו

אי

אמרת ש

לרבי שמעון

סבירא ליה

וי"ו מוסיף על ענין ראשון

אם כן נאמר ש - וי"ו של "והקריבו" מוסיף על "ושחט" ו

שחיטה

-

הכי נמי בזר תהא פסולה?!

והרי הלכה פסוקה היא שחיטה כשירה בזר.

ומתרצינן:

שאני התם דאמר קרא "וסמך

-

ושחט"

הקישן הכתוב לומר:

מה סמיכה בזרים

שהרי הבעלים סומכים ידיהם

אף שחיטה בזרים.

ומקשינן:

אי

הכי שדורשים "וסמך ושחט", נדרוש גם לדין:

מה סמיכה בבעלים, אף שחיטה בבעלים

דוקא?

ומתרצינן:

ההוא

שצריך שחיטה בבעלים דוקא,

לא מצית אמרת,

ד

קל וחומר

הוא

ומה זריקה דעיקר כפרה

היא

לא בעיא בעלים,

שהרי הכהנים עושים את הזריקה,

שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כל שכן

שלא צריך שתיעשה על ידי הבעלים דוקא

26 .

וכי תימא אין דנין

שחיטה ש

אפשר

שתיעשה על ידי בעלים

מ

זריקה

שאי אפשר

בבעלים, שהרי הכהנים זורקים את הדם, ועדיין נלמד שחיטה מסמיכה דדוקא בעלים?

ומתרצינן: ממה ש

גלי רחמנא ביום הכפורים

גבי שחיטת פרו של אהרן שצריך בעלים דוקא שכתוב "

ושחט את פר החטאת אשר לו"

יש ללמוד מזה

מכלל דשחיטה בעלמא

בשאר קרבנות

לא בעינן בעלים!

אמר רב: כל מקום שנאמר "תורה" ו"חוקה" אינו אלא לעכב!

קא סלקא דעתין תרתי

שיהיה כתוב שניהם

בעיא

הצריך רב כדי שנלמד מזה שמעכב,

כדכתיב "זאת חוקת התורה",

אבל אם כתוב רק "תורה" או "חוקה" בלבד אינו מעכב.

והוינן בה:

והרי נזיר דלא כתיבא ביה אלא "תורה"

שכתוב "על תורת נזרו"

ואמר רב: תנופה בנזיר מעכבא,

ואף על פי שבשאר קרבנות הטעונים תנופה, אין התנופה מעכבת. ועל כרחך משום שבנזיר כתיב "תורה", ואפילו שלא כתוב "חוקה"?

ומשנינן:

שאני התם, כיון דכתיב "כן יעשה

על תורת נזרו"

כמאן דכתיבא בהו "חוקה" דמי!

ולעולם צריך גם "תורה" וגם "חוקה" לעיכובא.

ומקשינן:

הרי תודה דלא כתיבא ביה אלא "תורה"

שכתוב "וזאת תורת וגו' אם על תודה יקריבנו",

ותנן: ארבעה מינים

של לחמים

שב

אים עם קרבן

תודה מעכבין זה את זה

שאם חסר מין אחד אינו יכול להביא את האחרים, הרי שמ"תורה" לבד לומדים שזה מעכב, וקשה לרב שמצריך שניהם?

ומשנינן:

שאני תודה דאיתקש לנזיר דכתיב "על זבח תודת שלמיו" ואמר מר: "שלמיו"

מיותר הוא

לרבות שלמי נזיר

שדינו כתודה, הרי הוקשו תודה ונזיר בפסוק, וכשם שנזיר כתוב בו עיכובא, כדאמרן לעיל, הוא הדין תודה.

ותו פרכינן:

והרי מצורע, דלא כתיב ביה אלא "תורה",

שכתוב "וזאת תהיה תורת המצורע",

ותנן: ארבעה מינין שבמצורע

שהם עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים - הבאים לטהרת המצורע,

מעכבין זה את זה?!

ומשנינן:

שאני התם, כיון דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע", כמאן דכתיב ביה "חוקה" דמי!

ד"תהיה" משמע עיכובא.

ותו פרכינן:

והרי יום הכפורים, דלא כתיב ביה אלא "חוקה",

שכתוב "והיתה לכם לחוקת עולם",

ותנן: שני שעירי יום הכפורים

שמגרילין עליהם אחד לה' ואחד לעזאזל

מעכבין זה את זה?

ומשנינן:

אלא

כך כוונת רב לומר: כל מקום שנאמר

או "תורה" או "חוקה"

אינו אלא לעכב.

ומקשינן:

והרי שאר

כל ה

קרבנות דכתיב בהו "תורה"

שכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה" וגו',

ו

יש בהם דברים ש

לא מעכבי?

ומתרצינן: אם כתוב "

תורה" בעיא

צריך שיהא כתוב גם "

חוקה"

כדי שנלמד לעיכובא,

ו

[אבל] "

חוקה" לא בעיא "תורה",

אלא מ"חוקה" לבד לומדים עיכובא.

ומקשינן:

והא "תורה" ו"חוקה" קא אמר

רב, ומשמע ששניהם שוים?

ומתרצינן:

הכי קאמר

רב:

אף על גב דכתיב "תורה", אי כתיבא "חוקה" אין

הרי זה מעכב

, ואי לא

-

לא

מעכב!

ומקשינן:

והרי מנחה דכתיב בה "חוקה"

שכתוב "כל זכר בבני אהרן יאכלנה, חק עולם",

ואמר רב: כל מקום

כל דין

שהחזיר

[מלשון חזרה]

הכתוב

בפרשת צו

בתורת מנחה

מה שכבר אמור בפרשת ויקרא

אינו אלא לעכב!

ומשמע מזה:

החזיר אין, לא

החזיר לא

מעכב במנחה, ואף על פי שכתוב במנחה "חוקה"?

ומתרצינן:

שאני התם, דכי כתיבא "חוקה"

במנחה

אאכילה כתיבא

שנאמר "כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם" וכיון שהאכילה אינה מעכבת, על כרחך מה שכתוב "חוקה" במנחה, אין משמעותה לעיכוב.

ומקשינן:

והרי לחם הפנים, דכי כתיבא

בו

"חוקה" אאכילה כתיבא,

שכתוב "ואכלוה במקום קדוש וגו' חק עולם" וגו',

ו

אפילו הכי

תנן: שני סדרים

של לחם הפנים, שש חלות לכל אחד,

מעכבין זה את זה. שני בזיכין

של לבונה הנתונים על שני הסדרים

מעכבין זה את זה. הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה?!

ומתרצינן:

אלא כל היכא דכתיבא

"חוקה", אף על גב שאינה כתובה אלא

אאכילה

אמרינן

אכולא מילתא כתיבא

ולומדים מזה עיכובא. ומכל מקום לא קשה ממנחה למה לא אומרים בה שזה לעיכוב מזה שכתוב "חוקה", ד

שאני התם

במנחה

דאמר קרא "מגרשה ומשמנה"

ומהייתור של ה - ה"א, שהיה יכול לכתוב "מגרש ומשמן", לומדים לענין שאם חסר כל שהוא מגרשה ומשמנה - פסול, וכיון שהוצרך לכתוב עיכובא לדין זה,

שני שעירי יום הכפורים

שלמדנו במשנה ש

מעכבין זה את זה

נלמד מזה שכתוב בהם "

חוקה"

ומשמע עיכובא. [וכמו שאמר רב לעיל דף י"ט - א', כל מקום שכתוב "חוקה" אינו אלא לעכב].

שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה

נלמד מזה שכתוב בהם לשון "

הויה",

שכתוב "קדש יהיו לה' לכהן", ו"הויה" משמע שזה מעכב.

שתי חלות

מעכבין זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהן לשון "

הויה",

שכתוב "סולת תהינה ".

שני סדרין

מעכבים זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "

חוקה".

שני בזיכין

מעכבים זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "

חוקה".

הסדרין והבזיכין

מעכבין זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "

חוקה".

שני מינים שבנזיר

מעכבין זה את זה, נלמד מ

דכתיב

בנזיר

"כן יעשה"

ומשמע עיכובא.

שלושה

מינים

שבפרה

מעכבים זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "

חוקה".

ארבעה

לחמים

שבתודה

מעכבין זה את זה, נלמד מ

דאיתקש

תודה

לנזיר, דכתיב "על זבח תודת שלמיו", ואמר מר: "שלמיו"

מיותר הוא

לרבות שלמי נזיר

שדינו כתודה לענין שיעור הסולת והשמן שבלחם שהנזיר מביא, וכיון שהוקש נזיר לתודה, דינו כתודה גם לענין עיכובא.

וארבעה

מינים

שבמצורע

מעכבין זה את זה, נלמד מהא

דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע",

ו"תהיה" משמע עיכובא.

וארבעה

מינים

שבלולב

מעכבין זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "

ולקחתם"

ודרשינן: שתהא

לקיחה תמה

[שלימה] שיקח ארבעתן כאחד

164 .

אמר רב חנן בר רבא: לא שנו ש

ארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה,

אלא שאין לו

את כל ארבעת המינים, ואז אינו יוצא, כיון שלא נטל את כולם.

אבל יש לו

ארבעה מינים ונטלם כאחד, אלא שלא אגדם באגודה אחת,

אין מעכבין

זה את זה, ויצא

165 .

מיתיבי

: תניא:

ארבעה מינים שבלולב, שנים מהן

האתרוג והלולב

עושין פירות, ושנים מהם

ההדס וערבה

אין עושין פירות. העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין פירות, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהיו כולן באגודה אחת

[מלבד האתרוג]

166 .

וכן ישראל

אפילו כשהן מתענים ומתפללים, אינם

בהרצאה,

שאינם נענין

עד שיהיו כולן

באגודה אחת,

צדיקים ורשעים,

שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה",

ומשמע שכך יסדם, כדי שיהיו באגודה אחת.

וקשה לרב חנן, שהרי מבואר בברייתא להדיא, שארבעה מינים מעכב בהם שיהיו אגודה אחת?

ומתרצינן: מחלוקת

תנאי היא

אם מעכב האגוד.

דתניא: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד

עם שני המינים האחרים

כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד פסול!

ורב חנן סובר כתנא קמא.

מאי טעמא דרבי יהודה

שאגד מעכב?

גמר

לומד זאת מגזירה שוה

"קיחה"

-

"קיחה",

לולב

מאגודת אזוב

שבפסח מצרים, שבשניהם נאמר "ולקחתם",

מה להלן

בפסח מצרים צריך שיהיו הקלחין של האזוב

באגודה,

שהרי נאמר "אגודת אזוב",

אף כאן

בלולב צריך שיהיו

באגודה.

ורבנן

שסוברים שלא צריך לאגוד הלולב עם שאר מינים,

לא גמרי

לא קיבלו מרבותיהם ללמוד את הגזירה שוה של

"קיחה"

-

"ק יחה".

והוינן בה:

כמאן אזלא הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו

ביחד עם שני המינים האחרים,

ואם לא אגדו כשר! כמאן, אי כרבי יהודה לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן, מאי מצוה

איכא באיגוד?

ומשנינן:

לעולם רבנן

היא,

ומאי מצוה?

-

משום "זה אלי ואנוהו"

שכך הוא נוי המצוה בלולב אגוד.

הא דתנן במתניתין:

שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו

נלמד מזה שכתוב בפרשת פרה "

חוקה".

שבע הזאות שעל בין הבדים ושעל מזבח הזהב ושעל הפרוכת מעכבות זו את זו,

מנלן?

הני הזאות

דיום הכפורים

מעכבין זה את זה, נלמד מד

כתיב

בהם "

חוקה".

ו

דפר כהן משוח ודפר העלם דבר של צבור ודשעירי עבודת כוכבים

שמזין מהם על הפרוכת ועל מזבח הזהב, לומדים בהם שמעכבים,

כדתניא

: כתוב בפר העלם דבר של צבור "

ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת"

והיינו כאשר נעשה בפר כהן משיח שכתוב למעלה ממנו.

מה תלמוד לומר

הלא כל העבודות של פר כהן משיח, כתובים גם בפרשת פר העלם דבר, ולשם מה הוצרכה התורה לומר שעושים לפר העלם דבר, כמו לפר כהן משיח?

אלא לכך הוא בא:

לכפול בהזאות

של פר העלם דבר, וכאילו שנה הכתוב את סדר הזאותיו לומר: