מנחות 16a — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

פיגל בקומץ

שבשעת הקטרת הקומץ חשב על מנת לאכול את השיריים למחר,

ולא בלבונה.

או פיגל

בלבונה ולא בקומץ

רבי מאיר אומר: פיגול

הוא,

וחייבין עליו כרת,

שסובר רבי מאיר מפגלין בחצי מתיר.

וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

אבל כאן הרי פיגל רק בחצי המתיר, לפי שהקומץ והלבונה, שניהם יחד מתירין את המנחה.

ומודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא

ומנחת קנאות

שאין בהן לבונה,

שאם פיגל בקומץ, שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת,

לפי

שהקומץ הוא המתיר

, לבדו.

וכן אם,

שחט אחד מן הכבשים

של עצרת, במחשבה

לאכול ב' חלות

של שתי הלחם

למחר,

או

הקטיר אחד מן הבזיכין

הבאים עם לחם הפנים במחשבה

לאכול ב' סדרים

של לחם

למחר

:

רבי מאיר אומר: פיגול

הוא

וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים, אין בו פיגול עד שיפגל בכל המתיר.

וכבש אחד, וכן בזך אחד, הם רק חצי מתיר של הלחם.

שחט אחד מן הכבשים

של עצרת במחשבה

לאכול ממנו למחר,

הרי

הוא פיגול

אף לחכמים, משום שרק לגבי התרת הלחם נחשב כבש אחד חצי מתיר, אבל לגבי עצמו, הוא מתיר שלם.

וחבירו

הכבש השני שלא חישב בו -

כשר.

ואם שחטו על מנת

לאכול מחבירו למחר

-

שניהם כשרים

[שאין מתיר מפגל את המתיר, כפי שאמרנו בדף יג ב].

גמרא:

אמר רב: מחלוקת

של רבי מאיר ורבנן היא כ

שנתן את הקומץ בשתיקה,

שלא חישב בו מחשבת פיגול,

ו

רק

את הלבונה

נתן

במחשבה

של פיגול.

אבל

אם

נתן את הקומץ במחשבה

של פיגול,

ואת הלבונה

נתן אחר כך

בשתיקה, דברי הכל פיגול

הוא. לפי

שכל העושה, על דעת ראשונה

הוא עושה,

ולכן, גם את הקטרת הלבונה הוא עשה על דעת מחשבת פיגול, ונמצא שפיגל בכל המתיר.

ושמואל אמר, עדיין היא מחלוקת

, גם באופן הזה.

יתיב רבא, וקאמר לה להא שמעתא

של רב.

איתיביה רב אחא בר רב הונא לרבא

ממה ששנינו:

במה דברים אמורים

שמחשבת עבודת הקומץ מפגלת,

בקמיצה, ובמתן כלי, ובהילוך,

, שעבודות אלו אינן נעשות בלבונה, ולכן המחשבה בהן היא פיגול בכל המתיר, ולא בחצי מתיר.

אבל

אם

בא לו

עם הקומץ והלבונה

להקטרה, נתן

על המזבח

את הקומץ בשתיקה, ואת הלבונה במחשבה

של פיגול.

או שנתן את הקומץ במחשבה, ואת הלבונה בשתיקה, רבי מאיר אומר: פיגול

הוא,

וחייבין עליו כרת.

וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר,

וכאן, שחישב רק באחד מהם, הרי הוא חצי מתיר.

ומדייק רב אחא:

קתני מיהת, "נתן את הקומץ במחשבה, ו

אחר כך

את הלבונה בשתיקה", ו

בכל זאת

פליגי,

ואין אנחנו אומרים כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה!

ודחינן:

אימא

בלשון זו, "נתן את הקומץ במחשבה,

וכבר נתן את הלבונה בשתיקה", מעיקרא.

ופרכינן:

שתי תשובות בדבר

לדחות תירוץ זה:

חדא, ד

אם כן, שקודם עשה בשתיקה ואחר כך עשה במחשבה,

היינו קמייתא

, "נתן את הקומץ בשתיקה, ואת הלבונה במחשבה".

ועוד, התניא

בפירוש "

אחר כך" את הלבונה בשתיקה?

אלא מתרצינן:

תרגמא רב חנינא,

כאן מדובר

בשתי דעות,

שכהן אחד הקטיר הקומץ במחשבה, ואחר כך הקטיר חבירו את הלבונה בשתיקה, ולא שייך לומר שעל דעת ראשונה עושה.

תא שמע: במה דברים אמורים

שאם נתן מתנה אחת מדמים הניתנים על המזבח במחשבת פיגול - פיגל,

בדמים הניתנים על מזבח החיצון.

כיון שאף אם נתן רק מתנה אחת כיפר, אם כן, נמצא שפיגל בכל המתיר.

אבל, דמים הניתנים על מזבח הפנימי, כגון מ"ג

הזאות

של יום הכפורים

,

וי"א של פר כהן משוח, וי"א של פר העלם דבר של ציבור

[עיין ברש"י שמביא פירוט ההזאות], אם

פיגל בין בראשונה,

שמזה בין הבדים,

בין בשניה,

שמזה על הפרוכת,

ובין בשלישית,

שמזה על מזבח הזהב -

רבי מאיר אומר: פיגול, וחייבין עליו כרת.

שסובר מפגלין בחצי מתיר.

וחכמים אומרים, אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר

7 .

ואם לא פיגל בכולן, אין זה פיגול.

ומדייקת הגמרא:

קתני מיהא, פיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, ופליגי.

ואין אנחנו אומרים שאם פיגל בראשונה, הרי בשניה ושלישית על דעת הראשונה הוא עושה!

וכי תימא

שמא תאמר, כי

הכי נמי

מדובר

בשתי דעות

8 .

[שמא תשאל איך יתכן כזה דבר? והרי כל ההזאות של יום הכפורים אינן אלא על ידי כהן גדול!? אפשר לתרץ ולהעמיד באופן שהזה כהן גדול הזאות ראשונות, ומת, או אירע לו קרי ונטמא, ושימש אחר במקומו בהזאות שניות, שבאופן זה אין לומר על דעת ראשונה הוא עושה].

הניחא למאן דאמר

, זה שכתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש, ב

פר"

-

ואפילו בדמו של פר,

שאם שחט כהן גדול את הפר, ואחר כך אירע בכהן גדול פסול, יבא כהן גדול אחר ויעבוד בדמו, ואין צריך לשחוט פר אחר, ולפי דעה זו אפשר להעמיד בשתי דעות, כלומר שני כהנים גדולים, שיכול כהן אחד לשחוט ולזרוק זריקה ראשונה, וכהן אחר יזרוק זריקה שניה ואין צריך לשחוט פר אחר.

אלא, למאן דאמר "בפר"

דווקא,

ולא בדמו

של פר, מאי איכא למימר?

שהרי לדעתו אי אפשר שכהן אחד יזרוק זריקה ראשונה וכהן אחר זריקה שניה, אלא צריך השני לשחוט שוב פר, ולזרוק את כל הזריקות מהתחלה?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן, כגון שפיגל ב

זריקה

ראשונה, ושתק בשניה, ופיגל בשלישית.

שבאופן הזה אי אפשר לומר שאת השניה ששתק בה עשה על דעת הראשונה, משום

דאמרינן, אי סלקא דעתך "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", מיהדר פיגולי בשלישית, למה לי!?

הרי היה לו לסמוך על מה שפירש בראשונה, כמו שבשניה סמך על הראשונה. אלא בהכרח שלא עשה על דעת ראשונה.

מתקיף לה רב אשי: מידי,

וכי

שתק

בשניה

קתני?

אלא אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן, כגון שפיגל בראשונה ובשניה

, ועדיין הוא חצי מתיר משום שבשלישית לא פיגל,

דאמרינן

שודאי לא עשה את השלישית על דעת הראשונות,

אי סלקא דעתך כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה, מיהדר פיגולי

בשניה למה לי?

היה לו לעשותה בשתיקה ולסמוך על דעת הראשונה אלא בהכרח שאדם זה לא סומך על דעתו הראשונה ולכן פירש בשניה, וממילא בשלישית שלא פירש, לא היתה כוונתו לעשות על דעת ראשונה ולא פיגל!