מנחות 14b — תלמוד אויף ייִדיש

מיפגלי

שיריים

, הכא

בפיגל בירך ימין

דחשיב בהו בזביחה גופה,

דהיינו בבשר עצמו

לא כל שכן

שתתפגל ירך שמאל?!

אלא אמר רבי יוחנן

: מה שאמר רב הונא בדעת רבי יוסי שאם פיגל בירך ימין לא נתפגלה ירך שמאל זה אינו, שהרי ראינו שאף על פי שאם חישב בדם בלבד נתפגל הבשר. ו

היינו טעמא דרבי יוסי

שאמר במשנתנו ששתי החלות הנן שני גופים ואם פיגל בזו לא פיגל בזו, ובמשנה אחרת אמר "עד שיפגל בשתיהן בכזית" שמשמע שהם גוף אחד ומצטרפות: כי

הכתוב עשאן

לשתי החלות

גוף אחד

באומרו "שתים שני עשרונים", דהיינו שתים ולא אחת, ודין זה מעכב שהרי נאמר בו "תהיינה" וכל הויה הינה לעיכוב הויה.

ו

מאידך אותו

הכתוב

עצמו

עשאן שני גופין,

ש"שתים" משמע - כל אחת בפני עצמה!

גוף אחד

-

דמעכבי אהדדי!

כלומר שמעכבות הן זו את זו,

שני גופין

-

דאמר רחמנא הא לחודא עבידא והא לחודה עבידא,

שלישתה ואפייתה של כל חלה תיעשה בפני עצמה.

ולכן, אם

ערבינהו

במחשבתו, ואמר על מנת לאכול כזית משתיהן,

מתערבין

ומצטרפין, משום

דהכתוב עשאן גוף אחד.

ואם

פלגינהו

במחשבתו ואמר על מנת לאכול מאחת מהן,

מיפלגי

ואין חברתה פיגול,

דהכתוב עשאן שני גופין.

בעי רבי יוחנן: פיגל

באחד המינים ש

בלחמי תודה

הבאים מארבעה מינים, שלושה מיני מצה: חלות רקיקין ורבוכה, ומין אחד חמץ,

מהו

שיתפגלו המינים האחרים? האם אף בזה חולקים רבי יוסי ורבנן וסובר רבי יוסי שמאחר ואינם מאותו המין אין מין זה מתפגל מחמת המחשבה במין זה, או שמא בזה מודה רבי יוסי שמאחר וזבח אחד מתיר את כל ארבעת המינים, הרי הם כדבר אחד וחל הפיגול בכולם!?

ועוד הסתפק לדעת רבי שמעון הסובר שמנחת מאפה באה משני מינים חמש חלות וחמשה רקיקין: פיגל במין אחד ש

במנחת מאפה

מהו

שיתפגל אף המין השני? האם אף בזה חולק רבי יוסי משום שהם שני מינים, או שמא מודה הוא בזה שחל הפיגול בשניהם, כיון שקמיצת מנחה זו נעשית משני המינים כאחד!?

ופושטת הגמרא:

תנא ליה רב תחליפא בר מערבא: וכן אתה אומר בלחמי תודה, וכן אתה אומר במנחת מאפה

שאף באלו נחלקו.

תנו רבנן: בשעת שחיטה חישב לאכול חצי זית ובשעת זריקה חישב לאכול חצי זית,

הרי זה

פיגול, מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין.

ואומרת הגמרא:

איכא דאמרי

, דווקא

שחיטה וזריקה דתרוויהו מתירין

שהשחיטה מקדשת את הדם, וכפי המבואר לקמן [טז ב] "הבא לקדש כבא להתיר דמי", והזריקה מתרת את הבשר -

אין,

מצטרפין, אבל אם חישב על חצי זית בעת ה

קבלה ו

חצי זית בעת ה

הולכה לא

מצטרפות שתי המחשבות, משום שעבודות אלו אינן מתירות.

ואיכא דאמרי, הנך

שחיטה וזריקה

דמרחקן

מהדדי,

שהרי יש ביניהם קבלה והולכה - מצטרפין,

וכל שכן הני

קבלה והולכה שמצטרפות בהן המחשבות, משום

דמקרבן

שנעשות זו בסמוך לזו.

ומקשינן:

איני?

וכי עבודות מצטרפות לפיגול?

והא תני לוי, ארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול, שחיטה וזריקה קבלה והולכה!

ומתרצינן:

אמר רבא, לא קשיא, הא

ששנינו אין מצטרפין,

רבי

היא,

והא

שאמרנו לעיל שמצטרפין לדעת

רבנן

היא.

דתניא, השוחט את הכבש

של עצרת על מנת

לאכול חצי זית מחלה זו

של שתי הלחם,

וכן

חישב בעת שחיטת כבש

חבירו לאכול חצי זית מחלה זו, רבי אומר, אומר אני שזה כשר

ואינו פיגול, הרי שסובר הוא אין העבודות מצטרפות לפיגול.

אמר ליה אביי: אימר דשמעת ליה לרבי

שאין העבודות מצטרפות -

ב

אופן שחישב בעת עבודת

חצי מתיר

דהיינו שחיטת כבש אחד,

ו

מחשבתו היתה על

חצי אכילה

דהיינו חצי זית, אבל באופן שחישב בעת

כולו

מתיר

כגון שחיטה שמתירה לבד את הדם או זריקה שמתרת לבד הבשר,

ו

היתה מחשבתו על

חצי אכילה, מי שמעת ליה

לרבי שיאמר אף בזה שאם חישב בעבודה זו על חצי זית ובזו על חצי זית שאין מצטרפין?

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: ואי אית ליה לרבי

ש

כולו מתיר וחצי אכילה

מצטרפין לפיגול, אם כן היה לו

לגזור

על

חצי מתיר וחצי אכילה

שיצטרפו לפיגול גזירה

אטו

[משום]

כולו מתיר וחצי אכילה

המצטרפים מעיקר הדין ויש בהם כרת. ומדוע היה לו לגזור?

דהא רבי יוסי גזר

גזירה בפיגול

ורבנן

גם כן

גזרי.

והיכן מצינו שגזרו?

רבי יוסי גזר, דתנן,

הקומץ על מנת

להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת וחכמים אומרים פיגול וחייבין עליה כרת,

וראינו אם כן בדברי רבי יוסי כי אף על פי שלא נעשה פיגול מחמת מחשבתו זו מכל מקום נפסל, והיינו שגזר בזה רבי יוסי שיפסל גזירה משום דבר שיש בו פיגול.

ורבנן נמי מ

צינו ש

גזרי, דתנן: פיגל בקומץ

ולא בלבונה

או

בלבונה ולא בקומץ, רבי מאיר אומר פיגול

הוא

וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים, אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר

דהיינו הקומץ והלבונה, משמע בדברי חכמים כי דווקא כרת אין בזה משום שאינו פיגול, אבל מכל מקום נפסלה המנחה ואין לאוכלה, והיינו מחמת גזירה משום פיגול.

אמר ליה

אביי:

הכי השתא, בשלמא התם

שחישב בעת הקמיצה על הקטרת הלבונה

גזר רבי יוסי

שיפסל ה

קומץ דלבונה

גזירה

אטו קומץ דמנחה

שקמצו על מנת להקטירו למחר, שמאחר ומודה בזה רבי יוסי שהוא פיגול, משום כך גזר הוא פסול אף בזה שאינו פיגול כיון שדומים הם זה לזה.

וכמו כן

רבנן

נמי

גזרי

באופן שפיגל ב

קומץ

ולא בלבונה, גזירה

אטו קומץ דמנחת חוטא

הבאה בלא לבונה ובה הקומץ הנו מתיר שלם.

ו

כן בפיגל ב

לבונה

בלא קומץ גזרו רבנן שיפסל, גזירה

אטו לבונה

של לחם הפנים

הבאה בבזיכין

אשר רק היא נקטרת והרי היא מתיר שלם ואם חישב בה וודאי חל הפיגול. וכמו כן

כבש נמי

שאמרו רבנן במשנה לקמן שאם שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר הרי זה פסול אף על פי שאינו פיגול, היינו משום גזירה

אטו

מקום שחישב גם בעת שחיטת

כבש חבירו,

שכיון ששחט שניהם במחשבת פיגול, ודאי חל הפיגול שהרי פיגל בכל המתיר. וכן

בזך

האמור שם במשנה שאם הקטיר אחד מן הבזיכין על מנת לאכול את שני הסדרים למחר הרי זה פסול אף על פי שאינו פיגול, היינו משום גזירה

אטו בזך חבירו,

שאם פיגל בשני הבזיכין ודאי חל הפיגול.

אלא הכא,

באופן שחישב בעת עבודת חצי מתיר על חצי אכילה,

מי איכא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא

אשר דינו פיגול

ד

משום כך

ליקום ולגזור

אף בזה גזירה משום מקום אחר? ומאחר ולא מצינו פיגול באופן כזה אין טעם לגזור בזה.

ואמרינן:

הכא נמי מסתברא דטעמא דרבנן משום הכי הוא,

שיש לגזור פסול בדבר הדומה לפיגול,

דקתני סיפא

של אותה משנה בה נחלקו רבי מאיר ורבנן, שאף על פי שסוברים פיגל בקומץ ולא בלבונה אין בו פיגול מכל מקום

מודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ומנחת קנאות

שאין בהן לבונה

שאם פיגל בקומץ, ש

חל ה

פיגול וחייבין עליה כרת,

מפני

ש

במנחות אלו

הקומץ הוא המתיר

לבדו.

ולכאורה יש לתמוה,

הא למה לי למתנא כלל,

והרי הוא

פשיטא! וכי

מי איכא מתיר אחרינא

במנחות אלו

שמשום כך הייתי סובר שלא יחול הפיגול במחשבת הקמיצה לבדה?

אלא לאו, הא קא משמע לן

סיפא זו:

דטעמא

של חכמים במה

דקומץ

של מנחת נדבה שחישב בעת הקטרתו בלבד ולא חישב בעת הקטרת הלבונה שהוא פסול, הוא

משום דאיכא קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה

אשר בזה מודים חכמים לרבי מאיר שהוא פיגול, ולכן יש לגזור על מנחת נדבה שיש בה לבונה ולפוסלה מחמת המחשבה בעת הקטרת קומץ לבדו, גזירה משום מחשב בעת הקטרת קומץ של מנחת חוטא שהיא פיגול.

מתניתין:

נטמאת אחת מן החלות

של שתי הלחם

או אחד מן

שני

הסדרים

של שש שש חלות של לחם הפנים,

רבי יהודה אומר, שניהם

דהיינו ששתי החלות או שני הסדרים

יצאו לבית השריפה,

לפי

שאין קרבן ציבור חלוק,

אלא קרבן אחד הוא, ואם נפסל חציו של הקרבן - נפסל כולו.

וחכמים אומרים,

רק

הטמא בטומאתו

הוא, ופסול,

והטהור יאכל.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: מחלוקת

חכמים ורבי יהודה הינה באופן שנטמאה החלה

לפני זריקה

דהיינו זריקת הדם של כבשי עצרת, ובלחם הפנים - באופן שנטמא הסדר קודם הקטרת הבזיכין,

אבל

אם נטמאו

לאחר זריקה

שזריקת הדם נעשתה בהכשר,

דברי הכל הטמא בטומאתו, והטהור יאכל.

ומקשינן:

ו

באופן זה שנטמאו

לפני זריקה, במאי פליגי?

ומבארת הגמרא:

אמר רב פפא, ב

אם

ציץ מרצה על

טומאת

אכילות

דהיינו טומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים -

קמיפלגי.