מנחות 11b — תלמוד אויף ייִדיש

ומקשינן:

והתניא, קומץ ולבונה שחסר כל שהוא פסול.

[ובתוספתא גורסים ברייתא זו בשם רבי שמעון: "רבי שמעון אומר, קומץ ולבונה שחסר וכו'" (רש"י)

.

ואם כן קשה מרבי שמעון על רבי שמעון, שכאן הוא אומר שאם עמדה על קורט אחד כשרה]?

ומתרצינן:

תני

בברייתא:

קורט לבונה שחסר כל שהוא, פסול.

ואי בעית אימא, כאן

שאמר רבי שמעון שאם חסרה כל שהוא כשרה,

בלבונה הבאה עם המנחה

, כפי שלומד רבי שמעון לקמן.

כאן

שאמר רבי שמעון חסרה כל שהוא פסולה,

בלבונה הבאה בפני עצמה.

כגון שאמר "הרי עלי לבונה", שצריך להביא קומץ לבונה למזבח [כדתנן לקמן קו ב], ששם ודאי פסול בחסרון כל שהוא, שהרי אין לימוד להכשיר.

אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: ג' מחלוקות בדבר

:

רבי מאיר,

שהוא התנא של המשנה שלנו, האומר חיסר לבונתה פסולה,

סבר

שצריך

קומץ בתחילה

שיהא בכלי בשעת קמיצה מלא קומץ לבונה,

וקומץ בסוף,

בשעת הקטרה, שאם חסרה - פסולה.

ורבי יהודה סבר, קומץ בתחילה, ושני קרטין בסוף

מספיק.

ורבי שמעון סבר, קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף

מספיק.

ושלשתן

-

מקרא אחד דרשו.

כתוב "

ואת כל הלבונה אשר על המנחה

והקטיר המזבח".

רבי מאיר סבר, עד דאיתא

בשעת הקטרה

ללבונה דאיקבעה בהדי מנחה מעיקרא

משמע, ובזה הרי כולם מודים שבתחילה צריך קומץ לבונה.

ורבי יהודה סבר, "כל"

משמע

אפילו קורט אחד. "ואת" לרבות קורט אחר.

ולכן צריך ב' קרטין.

ורבי שמעון

סבר, די בקורט אחד, משום ש"

את" לא דריש.

ואמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן

: זו ה

מחלוקת

-

בלבונה הבאה עם המנחה

דווקא,

אבל בלבונה הבאה בפני עצמה

-

דברי הכל בעינן קומץ בתחילה וקומץ בסוף

, ש

להכי אצטריך

הפסוק "

אשר על המנחה",

ללמד שדוקא

דבהדי מנחה

-

אין, בפני עצמה

-

לא.

ואמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה. אבל

בלבונה הבאה בבזיכין

הבאים עם לחם הפנים,

דברי הכל שני קמצים

[קומץ לכל בזך]

בתחילה, ושני קמצים בסוף, בעינן.

ותמהינן:

פשיטא

, שהרי לא כתוב בבזיכין "כל" שמשמע כל שהוא?

ומתרצינן:

כיון ד

בזיכי הלבונה,

בהדי לחם אתיא

, כיון שהם באים עם לחם הפנים הרי היה מקום לומר כי

כ

לבונה "

אשר על המנחה" דמיא

, ונלמד מהפסוק של הלבונה שעל המנחה, ללבונה של הבזיכין, שבכל שהוא מספיק,

קא משמע לן.

ואמרינן:

פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא.

חד אמר, מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה, דברי הכל

צריך

קומץ בתחילה וקומץ בסוף.

וחד אמר, כמחלוקת בזו, כך מחלוקת בזו.

שנינו במשנתנו:

חיסר לבונתה פסולה.

ומקשינן: משמע ממתניתין,

הא יתיר

[אם ייתר לבונתה] -

כשרה, והתניא: יתיר פסולה?

ומתרצינן:

אמר רמי בר חמא

, הברייתא ההיא שאמרה פסולה -

כשהפריש לה שני

קמצין

של לבונה, שריבה לה יותר מדי, אבל בפחות מכאן, כשרה.

ואמר רמי בר חמא: הפריש לה שני קמצין,

ואבד אחד מהן

, אם

קודם קמיצה

אבד,

לא הוקבעו

שני קמצין של הלבונה עם המנחה, וכשרה, כי בשעת קמיצה הוקבע רק קומץ אחד, ולא נחשבת ההפרשה גרידא כ"ריבה לה". אבל אם

אחר קמיצה

אבד,

הוקבעו

עם המנחה, ונפסלה מפני שריבה לבונתה.

ואמר רמי בר חמא: הפריש ארבעה קמצין לשני בזיכין

הבאים עם לחם הפנים,

ואבדו שנים מהם

, אם

קודם סילוק בזיכין

מהשולחן אבדו,

לא הוקבעו

עם הלחם, וכשר, ואם

לאחר סילוק בזיכין

אבדו,

הוקבעו,

ופסול.

ותמהינן:

הא תו

של לחם הפנים -

למה לי? היינו הך!

שהרי סילוק בזיכין כקמיצת מנחה!?

ומתרצינן: צריך את המימרא של סילוק בזיכין, כי

מהו דתימא, כיון דבריר קומץ דידה

, שעומד בפני עצמו ולא כקומץ של מנחה שמעורב עם המנחה,

כיון שהגיע

זמנה

של מערכת לחם הפנים

לפורקה

ולסלק הבזיכין -

כמאן דפריקא דמיא

, ואם אבדו לאחר שהגיע זמנה, נאמר שהוקבעו כבר ונפסלו,

קא משמע לן

שרק בשעת סילוק הבזיכין הוקבעו.

מתניתין:

נאמר בתורה בפרשת צו "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו, פיגול יהיה" [ויקרא ז]. ואמרו בתורת כהנים [וכן הוא בזבחים כט א], אין כוונת הפסוק לומר שאם אכל מן הזבח ביום השלישי נעשה הוא פגול, שהרי נאמר "המקריב אותו" ובהכרח שכבר בעת ההקרבה נפגל ולא ביום השלישי. אלא פסוק זה עוסק בכהן שחשב בעת עשיית אחת מעבודות הזבח לאכול ממנו חוץ לזמן אכילתו [ובשלמים שדינם להיות נאכלים לשני ימים ולילה, היינו יום השלישי], שמחמת כן נעשה פגול. וממה שכפלה תורה שתי אכילות באומרה "ואם האכל יאכל" דרשו, שהמחשבה מפגלת בין באכילת אדם [ובמנחה היינו שיריים], ובין באכילת מזבח [ובמנחה היינו קומץ או לבונה המיועדות להקטרה], שבכל אלו אם חישב שאותה אכילה תהיה חוץ לזמנה, הרי זה פגול, והאוכל ממנו ענוש כרת.

ובמה שכפלה תורה דין זה פעם נוספת בפרשת קדושים באומרה "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה. ואוכליו עונו ישא" [ויקרא יט] דרשו, מאחר ואינו ענין למחשבת חוץ לזמנו האמורה כבר בפרשת צו, תניהו ענין למחשבת חוץ למקומו. והיינו, שאף מחשבת אכילה או הקטרה חוץ למקומו המיועד לאכילה או הקטרה פוסלת את הזבח. אלא, שאין האוכל ממנו ענוש כרת כי נתמעט מן הכתוב בפרשת צו "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" שדווקא האוכל "ממנו" דהיינו הנפסל מחמת מחשבת חוץ לזמנו ענוש כרת, ואין האוכל מהנפסל מחמת חוץ למקומו ענוש כרת. ואת האמור בפרשת שמיני "ואוכליו עונו ישא" דרשו לחיוב כרת על האוכל מזבח הנותר לאחר זמן אכילתו.

ומאחר והוקשה המנחה לחטאת דרשו בזה, מה זבח נפסל במחשבה אף המנחה כן.

הקומץ את המנחה וחישב בעת הקמיצה על מנת

לאכול שיריה

המיועדים לאכילת אדם

בחוץ

לעזרה,

או

על מנת לאכול אפילו

כזית משיריה בחוץ

. וכן אם חישב

להקטיר

את

קומצה

דהיינו אכילת מזבח

בחוץ או

אם חישב להקטיר

כזית

מ

קומצה בחוץ, או

שחישב

להקטיר לבונתה בחוץ

-

פסול

, שמחשבת חוץ למקומו פוסלת,

ואין בו

חיוב

כרת

אם אכלו.

הקומץ את המנחה על מנת

לאכול שיריה למחר

דהיינו מחשבת חוץ לזמנו, שהמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה,

או כזית משיריה למחר

, או

להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונה למחר,