טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
מעילה 15b — תלמוד אויף ייִדיש
מעילה 15b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — מעילה 15b
מתניתין:
המשנה ממשיכה לבאר דין צירוף מעילה. במשנה הקודמת למדנו רק צירוף הבשר בשני קרבנות, ובאה המשנה לחדש, שגם שאר חלקי הקרבן מצטרפין, ואפילו המנחות והנסכים .
חמשה דברים ב
קרבן
עולה
, מצטרפין זה עם זה,
להתחייב משום המעלה בחוץ
551 ,
וכן לענין להתחייב על אכילת פיגול נותר וטמא, וכן להתחייב על מעילה .
ואלו הן:
הבשר, והחלב
[אימורין],
והסולת
של המנחה הבאה עמה,
והיין
נסכי היין,
והשמן
של המנחה. אם הקטיר בחוץ חצי כזית ממין אחד וחצי כזית ממין אחר, חייב. וכן אם אכל חצי כזית פיגול נותר וטמא ממין אחד עם חצי כזית פיגול נותר וטמא ממין אחר, מצטרפין להתחייב עליהן כרת. וכן אם מעל בחצי פרוטה מאחד מחמשת הדברים וחצי פרוטה משאר הדברים, חייב משום מעילה .
וששה
דברים מצטרפין
ב
קרבן
תודה
, להתחייב עליהן משום פגול נותר וטמא.
ואלו הן:
הבשר, והחלב, והסולת
מנחה הבאה עמו [מנחת נסכים ],
והיין, והשמן
של מנחת נסכים,
והלחם
, ארבעים לחמי תודה הבאים עמו.
אבל מעילה אין בתודה, מפני שהוא קדשים קלים.
גמרא:
מתני ליה רב הונא לרבה בריה
, שנה רב הונא לבנו, רבה:
חמשה דברים שבעולם
[עם מם סופית]
מצטרפין זה עם זה
.
אמר ליה
רבה לרב הונא:
בעולם קא אמרת
?! וכי אין בעולם אלא חמש דברים?!
והא קתני
, הרי שנינו בסיפא:
בתודה, ששה דברים שבתודה: הבשר והחלב והסולת והיין והשמן ולחמי תודה
, הרי שיש "בעולם" יותר מחמשה דברים?
אמר ליה
, חזור בך!
ותני
ושנה:
בעולה
.
הגמרא מבארת שמשנתנו האומרת שהבשר מצטרף לאימורין, היא סיוע למה שאמרה הברייתא .
תנינא
, משנתנו שנתה
להא דתנו רבנן
, לברייתא זו:
עולה ואימורים
[
ואימוריה
]
מצטרפין לכזית
, בשר פחות משיעור מצטרף לאימורין להשלים שיעור כזית,
להעלותן בחוץ,
להתחייב עליהם אם העלה אותם בחוץ,
ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא
.
הגמרא סברה, שמדובר באוכל פיגול נותר וטמא שיעור כזית, חציו מהבשר וחציו מהאימורין,
על כן מדייקת הגמרא:
קתני
שנינו: עולה ואימוריה, משמע
בעולה, אין
אכן, מצטרפים, ואילו
בשלמים, לא
מצטרפים,
וקשה:
בשלמא, להעלותן בחוץ
, מובן החילוק בין עולה לשלמים, כי
עולה דכליל הוא
, בשרה נקטר על אש המזבח כשם שהאימורין נקטרים, והכל נחשב כמו אימורין , הלכך
מצטרפין,
ואילו
שלמים
, שבשרו אינו נקטר, ואם העלה את בשרו בחוץ, פטור, מפני שאינו מתקבל בפנים [כמבואר , שאין חייבים על המעלה בחוץ אלא על דבר הראוי להתקבל בפנים], וכיון שכך,
לא
מצטרפין, ואם אין שיעור שלם באימורין בלבד, אינו חייב.
אלא
, קשה, לגבי
לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא, אמאי לא מחייב
, ולמה לא יצטרף חצי כזית בשר פגול נותר וטמא עם חצי כזית אימורין של פגול נותר וטמא להתחייב האוכלו, הרי פיגול נותר וטמא שייך בין בבשר ובין באימורין [כמבואר בזבחים מג א], ופיגול נותר וטמא שייך בכל הקרבנות, ולאו דוקא בעולה,
והתנן
, והרי שנינו [במשנה הבאה]:
כל
הפיגולים מצטרפין זה עם זה, וכל הנותרות מצטרפות זו עם זו
, ואפילו אימורין עם בשר,
ולמה שנתה הברייתא דין צירוף בשר ואימורי פיגול נותר וטמא, לגבי עולה בלבד ? ומתרצינן:
אלא, אימא
, כך תתבאר הברייתא:
עולה ואימוריה מצטרפין זה עם זה לכזית ליזרק עליהן את הדם
, כגון: אם נאבד הבשר והאימורין קודם זריקת הדם, ונשתייר מהם חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין,
וכיון דמצטרפין ליזרק את הדם חייב וכו'.
ועתה, בעולה, מצטרף הבשר עם האימורין לכזית, הואיל וכולה כליל והכל נקטר, הלכך יש כאן "אכילת מזבח", וזריקת הדם הויא זריקה. וכיון שהיא זריקה כשרה, והקרבן כשר, לפיכך, אם נתפגל או ניתותר, ואכל כזית ממנה, או שאכל כזית ממנה בטומאת הגוף, חייב.
מה שאין כן בשלמים, לא מצטרפין חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין, הילכך, לא נשאר לא שיעור בשר [אכילת אדם] ולא שיעור אימורין [אכילת מזבח], ואין "שיור" כדי לזרוק עליו את הדם, וכמו שיבואר, הלכך, אפילו אם זרק, לא נחשב הזריקה, ואין חייבין עליו משום אכילת פיגול נותר וטמא. כמו שקיימא לן [מנחות כה ב]: כל הניתר לטהורים חייבים עליו משום טמא, וכן לענין פיגול ונותר. כלומר, רק על קרבן שנעשה בו זריקה, חייבים עליו משום פגול נותר וטמא.
נמצא, שבעולה הצטרפות הבשר לאימורין, גורמת לזריקה כשרה, וממילא לחיוב על אכילת פגול נותר וטמא. ואילו בשלמים, לא מצטרפים והזריקה אינה כשרה, ועל כן, אין חיוב על אכילת פגול נותר וטמא.
וממשיכה הגמרא: ומאן קתני לה, כדברי מי נשנתה הברייתא?
רבי יהושע היא
, הסובר [זבחים קד א], שאין זורקין את הדם, אלא אם נשאר או כזית בשר לאכילת אדם, או כזית אימורין להקטרה לאכילת מזבח, לפיכך, בשלמים אינו זורק את הדם,
[אבל רבי אליעזר הסובר שזורקין את הדם, והקרבן כשר, אף אם לא נשאר כזית בשר, יסבור, שגם בשלמים, על אף שלא מצטרף הבשר לאימורין, חייב על פגול נותר וטמא, כי הזריקה כשרה בכל אופן],
דתניא
, כמו ששנינו:
רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית
[
או כזית
]
חלב, זורק את הדם
.
אבל אם נשתייר
כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, אינו זורק את הדם.
ובעולה, אפילו
נשתייר
כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, זורק את הדם, מפני שכולה כליל.
וממשיכה הברייתא:
ובמנחה, אפילו כולה קיימת, לא יזרוק
את הדם.
ותמהינן:
מנחה? ! מאי עבידתיה
, כלומר, מה זריקת דם שייך במנחה?
ומתרצינן:
אמר רב פפא
: הברייתא מדברת
במנחת נסכים
הבאה עם הזבח, ואבד בשר הזבח והמנחה קיימת, ועל כך אומרת הברייתא: לא יזרוק את הדם בשביל המנחה שנשתיירה, ואיננה כנשתייר כזית בשר או כזית אימורים, כיון שאין המנחה מגוף הזבח.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בדיני צירוף איסורים זה עם זה.
התרומה
, תרומה גדולה הניתנת לכהן שתים ממאה,
ותרומת מעשר
, שהלוי נותן לכהן אחד מעשרה מהמעשר שהוא קיבל,
ותרומת מעשר
של דמאי
[פירות שקנו אותם מעם הארץ החשוד שאינו מעשר את פירותיו נקרא "דמאי". וחכמים תיקנו שהקונה יעשרם, והלוי יפריש תרומת מעשר מהמעשר]
והחלה, והביכורים
, כל אלו
מצטרפין זה עם זה,
מפני שכולם נקראים "תרומה" והם כולם איסור אחד, כמו שיבואר בגמרא.
ולאיזה דין מצטרפים?
לאסור
, אם נפלו פירות ממינים אלו לתוך חולין, ואין בחולין מאה נגד כולן, למרות שיש מאה חולין נגד כל מין ומין שבתערובת, מצטרפים כולם לאסור את החולין, כדין תרומה שאינה בטילה, אלא אם יש מאה בחולין נגד התרומה וכן אם נפל בתבשיל של חולין, ואין בחולין ששים נגד כל המינים יחד .
וכן אם נפל שאור ממינים אלו לתוך עיסה של חולין, ויש בכולן כדי לחמץ את העיסה, למרות שאין באחד מהם בלבד כדי לחמץ, מצטרפים כולם לאסור את העיסה, כדין תרומה האוסר את החולין [אף אם יש בחולין יותר ממאה נגד התרומה] כשהתרומה מחמצת את החולין .
ו
כן מצטרפים לשיעור כזית
לחייב עליהן את החומש
, כדין האוכל תרומה בשגגה, שמשלם קרן וחומש.
המשנה ממשיכה בדין צירוף.
כל הפיגולים
, מכל הקרבנות,
מצטרפים זה עם זה
. כגון: האוכל חצי זית פיגול מעולה וחצי זית פיגול משלמים, חייב כרת, כדין אוכל כזית פיגול.
ו
כן
כל הנותרים
,
מצטרפין זה עם זה
.
ולקמן בגמרא [יז ב] יבואר, שפיגול נותר וטמא מצטרפין זה עם זה.
גמרא:
הגמרא מבארת הטעם שחלה וביכורים מצטרפין לתרומה.
מאי טעמא?
כולהו
, כל אלו,
איקרו
, נקראים "
תרומה
".
גבי חלה, כתיב
[במדבר טו] "
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה
".
ביכורים
נמי איקרו תרומה
.
דתניא
, שנינו ברייתא: אמרה התורה [דברים יב] "לא תוכל לאכול בשעריך ...
ותרומת ידך
", ודרשו חכמים:
אלו ביכורים
, שאסור לאוכלם אכילת שערים, דהיינו חוץ לירושלים. ו"ידך", היינו ביכורים, שנאמר בפרשת ביכורים [דברים כו] "ולקח הכהן הטנא מידך".
הרי שהתורה קראתו לביכורים "תרומה".
אבל אינך
, שאר אלו שנשתנו במשנה: תרומה, תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי,
לא צריכא
, לא צריך לפרש מדוע מצטרפין, שהרי דבר פשוט הוא, שהם נקראים תרומה.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בענין צירוף איסורים.
האוכל כזית נבילה, לוקה.
ועוד הלכה יש בנבלה, שהיא אב הטומאה, ומטמאת כלים אוכלין ומשקין במגע, ומטמאת אדם אף במשא.
טומאת נבילה, היא גם בנבלת בהמה או חיה טמאה [אפילו נשחטה כראוי].
כל הנבלות, מצטרפין זו עם זו
, לשיעור כזית. והיינו, חצי כזית נבילה מבהמה זו וחצי כזית מבהמה אחרת, מצטרפין. ובגמרא יבואר, אם מצטרפין לגבי טומאת נבילות בלבד, או שמצטרפין גם לחיוב מלקות כל אכילת נבילה.
האוכל כזית מן השרץ, לוקה, ואינו מטמא. במה דברים אמורים? בשאר השרצים, כגון הצפרדע הנחש והעקרב. אבל שמונה שרצים האמורין בתורה [ויקרא יא] כמו החולד והעכבר והצב, נוסף על איסור אכילה הם גם מטמאים [אדם וכלים, אוכלים ומשקין] במגע ולא במשא. ושיעורם לטמא, הוא בכעדשה.
וכל השרצים
,
מצטרפין זה עם זה
. כלומר, שאר השרצים מצטרפין לשיעור כזית להתחייב מלקות על אכילתן. ושמונת השרצים מצטרפין לשיעור כעדשה לטמא טומאת שרצים. וכן להתחייב מלקות להאוכלן.
גמרא:
שנינו במשנה: כל הנבלות מצטרפין זה עם זה.
הגמרא דנה, אם מצטרפין לענין טומאת נבלות בלבד, או שמצטרפין גם לענין אכילה.
כלומר, לגבי טומאת נבלות אמרה התורה [שם] "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב". ודרשו חכמים [חולין ע ב עא א] שגם נבלת בהמה טמאה, מטמאה.
הילכך, לגבי דין טומאת נבלות, אין הבדל בין נבלת בהמה טהורה לנבלת בהמה טמאה, וכולם מטמאים. וכיון שכולם מטמאים וכולם שיעורם בכזית, כולם מצטרפין.
אבל, לגבי איסור אכילה, יש מקום לומר שעל נבלת בהמה טמאה, לא לוקין משום איסור נבלה, אלא משום איסור אכילת בהמה טמאה בלבד.
והטעם, מפני שכיון שהבהמה אסורה מכבר באיסור אכילת "בהמה טמאה", לא חל עליה במיתתה איסור "נבלה". לפי ש"אין איסור חל על איסור".
ורק בהמות טהורות נאסרים במיתתם משום איסור נבלה.
נמצא, שלפי דעה זו, מה שאמרה המשנה שהנבלות מצטרפות, היינו כל הנבלות, מבהמות טמאות ומבהמות טהורות, מצטרפות לשיעור כזית לגבי טומאת נבלות.
ואילו לגבי חיוב מלקות על איסור אכילת נבלה, מצטרפות הטהורות בפני עצמן. ואם אכל חצי כזית נבלה מבהמה וחיה טהורה זו עם חצי כזית מבהמה וחיה טהורה אחרת, לוקה על איסור אכילת נבילה.
וטמאות בפני עצמן. ואם אכל חצי כזית מבהמה וחיה טמאה אחת עם חצי כזית מבהמה וחיה טמאה אחרת, לוקה על איסור אכילת בהמה טמאה.
אבל אם אכל חצי כזית בהמה טהורה עם חצי כזית מבהמה טמאה, אינו לוקה. ואין חצי כזית הטמאה מצטרף, כי אינה אסורה כלל באיסור נבלות.
ופשוט, שאין איסור אכילת נבלה מצטרף עם איסור אכילת בהמה טמאה, מפני שדין צירוף הוא בשני חלקי איסור ["שם"] אחד, ולא בשני איסורים שונים.
גמרא:
אמר רב: