מעילה 11b — תלמוד אויף ייִדיש

הרי תרומת הדשן

, שבכל יום חותה במחתה, ותורם את הדשן מעל המזבח, ונותנו במזרחו של כבש,

שנעשית

מצותו, ויש בו מעילה

, שנאמר בפרשת תרומת הדשן [ויקרא ו] "ושמו אצל המזבח", משמע ששם הוא מקום גניזתו, ושם נבלע במקומו, מוכח שהדשן עצמו התרום אסור בהנאה, וכיון שמחמת קדושתו אסור בהנאה, יש בו גם דין מעילה.

הרי לך דבר שנעשית מצותו, ומועלין בו ?

ומתרצינן: אכן, מועלין בתרומת הדשן אחרי שנעשית מצותו, אבל אין למדים ממנו,

משום דהוה ליה תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח

לעזאזל, האסורים בהנאה אף אחרי שנעשית מצותן, כמו שיבואר,

שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד, אין מלמדין

, אין למדים ממנו. כי אם רצתה התורה שנלמד מהם, למה כתבה את שניהם, לכתוב אחד מהם, ונלמד השני ממנו.

אבל בשאר קדשים, אכן, לא מצאנו דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.

במסכת יומא [סז א] נחלקו חכמים באותן איברים של שעיר המשתלח ביום כפורים אחרי שילוחו בעזאזל, אם הם מותרין בהנאה או אסורין. מאן דאמר מותרין, דורש ממה שאמרה התורה בפרשת יום כפורים [ויקרא הטז] "ושלח את השעיר במדבר", ומה שנאמר "במדבר" מיותר לדרוש ממנו: הרי הוא הפקר כמדבר, דהיינו: מותרין בהנאה. ומאן דאמר אסורין, דורש ממה שאמרה [שם] התורה "אל ארץ גזירה", ודורשה מלשון "חומר ואיסור", כלומר, אסורין בהנאה.

על כן, מקשינן:

הניחא

, תירוץ שתירצנו "הוה ליה תרומת הדשן ושעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד, ואין מלמדין", ניחא,

למאן דאמר: איברי שעיר המשתלח אין נהנין מהן,

אלא, למאן דאמר

: איברי שעיר המשתלח

נהנין מהן, מאי איכא למימר?

, חוזרת הקושיא: איך תירצנו "וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו", הרי תרומת הדשן נעשית מצותו, ומועלין בו?

ומתרצינן:

משום דהוה ליה תרומת הדשן ובגדי כהונה

, ארבעת בגדי לבן שבהן נכנס הכהן לקודש הקדשים ביום הכפורים, וטעונין גניזה עולמית, ואין הדיוט עובד בהן כל השנה, ולא כהן גדול ביום כפורים אחר. שנאמר [שם] "ופשט את בגדי הבד והניחם שם", ודרשינן: מלמד שהיו טעונין גניזה,

והם,

שני כתובין הבאין כאחד

.

וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

אלא, שגם בבגדי כהונה נחלקו האם מותרין בהנאה. חכמים סוברים כנ"ל שהם טעונין גניזה, וממילא אסורין בהנאה. ואילו רבי דוסא סובר שמה שאמרה התורה "והניחם שם" בא רק ללמד "שלא ישתמש בהן כהן גדול ליום כפורים אחר", ואילו לשימוש כהן הדיוט בשאר ימות השנה, והן הן ארבעת בגדי כהן הדיוט, מותרין. וכיון שהם מותרין לשימוש כהן הדיוט, אין בהם מעילה, מפני ש"לא ניתנה התורה למלאכי השרת", כלומר, לא אמרה התורה שכהן הדיוט חייב לפושטן מיד בגמר עבודתו [יומא סא].

על כן, מקשינן:

הניחא

, תירוץ שתירצנו "הוה ליה תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאים כאחד, ואין מלמדין", ניחא,

לרבנן, דאמרי

: מה שאמרה התורה "

והניחם שם

",

מלמד, שהן טעונין גניזה, שפיר

, הוי בגדי כהונה דבר שנעשית מצותו ומועלין בו,

אלא, לרבי דוסא דאמר: מותרין הם לכהן הדיוט

, קשה,

מאי איכא למימר?

וחוזרת הקושיא: אם כן, מצאנו תרומת הדשן בלבד, שהוא דבר שנעשית מצותו, ומועלין בו ? ומתרצינן:

משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה

, שגם היא אסורה בהנאה אחרי עריפתה בנחל, אף על פי שנעשית מצותה. משום שנאמר בפרשת עגלה ערופה [דברים כא] "וערפו שם", וממה שאמרה התורה "שם", דרשינן: "שם תהא קבורתה" ["שם תהא גניזתה"], לומר שאסורה בהנאה,

והם,

שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין

.

ומקשינן:

הניחא

, תירוצים אלו ניחא,

למאן דאמר

: כל שני כתובין הבאין כאחד

אין מלמדין, אלא, למאן דאמר

[סנהדרין סז ב]: שני כתובין הבאים כאחד

מלמדין

, קשה,

מאי איכא למימר

, למה לא נלמד מהם דין מעילה אף בדבר שנעשית מצותו. וחוזרת הקושיה לגבי דם, למה לא נדרוש "מה לפני כפרה יש בו מעילה, אף לאחר כפרה ישבו מעילה", למרות שכבר נעשית מצותו, כשם שתרומת הדשן ועגלה ערופה מועלין בהן אף לאחר שנעשית מצותן?

ומתרצינן: אפילו למאן דאמר: מלמדין, כאן אין מלמדים, מפני ש

תרי מיעוטי כתיבי

, בשני מיעוטי, אחד בפרשת עגלה ערופה, והשני בפרשת תרומת הדשן, ממעטת התורה לומר לנו שלא נלמד מהן.

כתיב התם

, לגבי עגלה ערופה: "

הערופה

", בה"א מיותרת, ללמדנו: זו, אסורה בהנאה אחר שנעשית מצותה ולא אחרת.

וכתיב התם

בפרשת תרומת הדשן "

ושמו אצל המזבח

", והיתה יכולה לכתוב "ושם אצל המזבח", ובא ללמדנו: לזה אסור בהנאה ומועלין בו אחר שנעשית מצותו, ולא לאחר.

הילכך:

הני

, שני אלו, תרומת הדשן ועגלה ערופה,

אין

, אכן אסורין בהנאה אף אחרי גמר מצותן, ואילו

מידי אחרינא

, כגון: דם אחר שנעשית מצותו,

לא

, אינו אסור בהנאה מן התורה. וכיון שכן, דרשינן "הוא", "מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה".

שנינו במשנתינו:

נסכים בתחלתן מועלין בהן, ירדו לשיתין אין מועלין בהן

.

הגמרא מבררת:

לימא

האם נאמר, ש

מתניתין, דלא

, שמשנתנו איננה

כרבי אליעזר בר רבי צדוק?

דתניא

, שנינו ברייתא:

רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר: לול קטן

[כמין ארובה מלמעלה למטה]

היה בין כבש למזבח

במערבו של כבש

. וכדי שלא יתמלאו השיתין מן הנסכין, לכן

אחת לשבעים שנה

, היו

פרחי

[ילדים]

כהונה יורדין בו

עד שהגיעו לשיתין,

ומביאין

יין קרוש

, שנעפש ונקרש,

שהוא דומה לעיגולי דבילה

[כלומר, נהפכו לגושים מרוב יושנן]

ושורפין אותו בקדושה

, במקום קדוש בעזרה, מפני שהן אסורין בהנאה. מפני

שנאמר

[במדבר כח] בפרשת עולת תמיד "ונסכו רביעית ההין לכבש האחד

בקודש הסך נסך שכר לה"

', ודרשינן "בקודש" שחייב שריפה, כמבואר בהמשך. על כן דרשינן:

כשם שניסוכו בקדושה

, דהיינו בעזרה,

כך שריפתו בקדושה

.

והוינן בה:

מאי משמע

, איך משמע "בקודש" לחיוב שריפה?

ואמר רבינא: אתיא

, למדין גזירה שוה "

קודש קודש

",

כתיב הכא

בנסכים:

ב"קודש", וכתיב התם

[שמות כט]

"ושרפת את הנותר באש, ולא יאכל כי קודש הוא",

ודרשינן:

מה נותר שריפתו בקדושה, אף האי

, נסכים,

נמי שריפתו

בקדושה

.

הרי שרבי אליעזר בר רבי צדוק סובר, שאחרי ירידתו לשיתין טעון שריפה. ואם כן, עד שריפתו לא נעשית מצותו. ולדעתו, אכן, מועלין בו עד לשריפתו. ואילו במשנתינו שנינו שאין מועלין בו משעת ירידתו לשיתין. על כן, מבררת הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי אליעזר בר רבי צדוק?

ומתרצינן: לא,

אפילו תימא

, שמשנתנו היא כ

רבי אליעזר בר רבי צדוק

, אלא, שהמשנה מדברת ב

דאי קלט

, כלומר, שקלט את הנסכים כשהם עדיין באויר, ועדיין לא ירדו אל הרצפה.

ובאופן זה אין מצותו בשריפה, אפילו לרבי אליעזר בר רבי צדוק, הילכך אמרה המשנה שאין מועלין בו .

[התוס' מביאים גירסא אחרת בקושית ותירוץ הגמרא, והיא גירסת הגמרא במסכת סוכה. ולפי גירסא זו , קושית הלישנא קמא, אינה קושיא, מפני שעל אף שרבי אליעזר ברבי צדוק סובר שחייב שריפה, מכל מקום, יכול לסבור שאין בו מעילה, מפני שאין איסור מעילה תלוי בחיוב שריפה].

גירסת התוס' היא:

הגמרא מקשה: וכי

לימא

, ש

מתניתין רבי אליעזר בר רבי צדוק

היא,

ולא כרבנן?!

דאי רבנן

, קשה,

הא נחית לתהום

.

כי לרבנן נבלע היין באדמה , ולא שייך ב"מציאות" למעול בו. אלא לרבי אליעזר בר רבי צדוק, מאחר שהיין מתאסף בשיתין, שייך למעול בו.

ומתרצינן:

אפילו תימא

, שמשנתנו

רבנן

היא, אלא היא מדברת באופן של

דאי קלט

, שקלט את היין לפני שנבלע באדמה, וישנה "מציאות" ליהנות ממנו, ומשמיעה לנו המשנה שאין מועלים בו.

[בגירסת המיוחס לרש"י והשיטה מקובצת יש כאן "לישנא אחרינא", והיא ה"איכא דאמרי" במסכת סוכה ].

ולפי גירסא זו מבררת הגמרא: האם

לימא

, שמשנתנו

רבנן היא, ו

מדברת באופן של

דאי קלט

, לפני ירידתו בלול, והואיל ואין בו מעתה צורך גבוה, לפיכך: אין מועלין בו,

דאי

, דאם נוקים המשנה, כ

רבי אליעזר בר רבי צדוק

, קשה, למה אמרה שאין מועלים בו, הלא

אכתי בקדושתייהו קיימי

, היין עדיין עומד בקדושתו, כי יש עליו חיוב שריפה, ועד שישרף, קדושתו עליו?

ומתרצינן:

אפילו תימא

, שמשנתנו

רבי אליעזר בר רבי צדוק

היא, ומודה, שעל אף שחייב שריפה, מכל מקום, אין בו מעילה

. ו

הטעם, מפני ש

אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו

, והניסוך הוא הרי עיקר מצותו.

בגירסתנו יש נוסח אחר:

איכא דאמרי

: הגמרא מבררת: האם

לימא

, ש

מתניתין כרבי אליעזר בר רבי צדוק

, ומדברת דוקא

דאי קלט

את היין קודם שירד לרצפה [לשיתין המרוצף], לפיכך: אין בו מעילה. דאם כבר ירד לרצפה, הרצפה מקדשתו, וצריך לשרפו, ואם כן עדיין לא נעשית מצותו, ומועלין בו.

ומתרצינן:

לא! לעולם

משנתנו

כרבי אליעזר בר רבי צדוק

, אלא, ו

אפילו לא איקלט

ונהנה מן המכונסין ברצפה, גם כן אין מועלין.

ו

הא דאמר לעיל בברייתא דצריך שריפה

,

היינו:

מדרבנן

, והיות שמן התורה אינו בר שריפה, הילכך אין מועלין בו, אף אחרי ירידתו לשיתין.

ומקשינן: איך תירצת שהוא רק מדרבנן,

והא קרא קנסיב לה

, הרי בברייתא דרשה רבי אליעזר בר רבי צדוק מדרשות המקראות? ומתרצינן: אמנם, מדרבנן הוא, והדרשה

אסמכתא בעלמא היא

. רבנן הסמיכו לחיוב שריפה על דרשת המקראות, ואינו מן התורה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בדברים שאין מועלין בהם.

דישון

, הנשאר מהקטורת שהורידוהו מעל

מזבח הפנימי

.

ו

כן דישון פתילות ושמנים, הנשאר והורידוהו מעל

המנורה

,

לא נהנין

, אסור להנות מהן,

ולא מועלין

, מפני שכבר נעשית מצותן .

המקדיש דישון בתחלה

, מי שנטל את הדשן אחר שהוציאו, והקדישו, חלה עליו

קדושה, ו

מועלין בו

מן התורה.

שנינו במסכת חולין [כב א] "כשר בתורין, פסול בבני יונה, כשר בבני יונה, פסול בתורין. תחילת הציהוב, בזה ובזה פסול". כלומר, בני יונים כשרים רק כשהם קטנים, ואילו תורין כשרים רק כשהן גדולין.

הילכך:

תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין,

אסור ליהנות מהן מדרבנן,

ולא מועלין

בהן כלל .

ובמשנה הבאה חולק רבי שמעון, וסובר שתורין שלא הגיע זמנן, מועלין בהן. ושם יבואר.

גמרא:

שנינו במשנה [תמיד כח ב] "ירד [התורם תרומת הדשן מן המזבח] הגיע לרצפה [רצפת העזרה] הפך פניו לצפון, הולך במזרחו של כבש כעשר אמות, צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, מקום שנותנים מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה".

נמצאנו למדים, שהיה מקום מסויים בעזרה, המיועד לשלשה דברים, ואלו הן: מקום השלכת מוראת העוף, מקום הנחת דישון מזבח הפנימי והמנורה, מקום צבירת והנחת תרומת הדשן של מזבח החיצון.

אמרה התורה בפרשת עולת העוף [ויקרא א] "והסיר את מראתו [הזפק] בנוצתה [עם בני מעיה] והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". למדנו כמה דברים, שהזפק [מוראתה] נשלך בצד מזרח המזבח, רחוק מן המזבח עשרים אמה, מפני שאין "השלכה" פחותה מעשרים אמה [ואמרו חכמים שהוא שלשה טפחים בצד הכבש, והוא כעשר אמות מקרקעית הכבש], וששם מקום הדשן.

על איזה דשן דברה התורה, שהושם שם במקום ההוא?

בפשטות, על תרומת הדשן של מזבח החיצון, שהרי נאמר בפרשת תרומת הדשן [ויקרא ו] "ושמו אצל המזבח".

ממשנתינו שאמרה "דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין", משמע, שגם דשן הפנימי והמנורה, שמו באותו מקום. והרי כך אמרה, שדישון מזבח הפנימי אין מועלין, הא של מזבח החיצון המונח יחד אתו, מועלין, כי אם מקום הנחתו הוא מחוץ למחנה, מקום שפך "שאר הדשן" של מזבח החיצון, למה ימעלו בו, הלא גם בשאר הדשן של מזבח החיצון אין מועלין כמבואר לעיל [ט א].

לכן, מבררת הגמרא : מנין לנו [ולמשנה במסכת תמיד, הנ"ל] שגם דשן מזבח הפנימי והמנורה שמו שם, באותו "מקום הדשן".

בשלמא