מגילה 26b — תלמוד אויף ייִדיש

אבל

אם

מכרו שבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר

פקעה קדושת בית הכנסת והמעות, ו

אפילו

למישתא ביה

בדמים

שיכרא

-

שפיר דמי

.

דבשעת המכירה, חלה קדושת בית הכנסת על המעות. ואחר כך, נפקעת הקדושה מהדמים - כיון דקלישא קדושתן .

רבינא הוה ליה ההוא תילא

[חורבה]

דבי כנישתא.

אתא לקמיה דרב אשי. אמר ליה: מהו למיזרעה

לאותו מקום ?

אמר ליה: זיל זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר

-

וזרעה.

רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא. הוה ההיא

בי

כנישתא עתיקא. הוה בעי למיסתריה

לההוא בי כנישתא עתיקא,

ולאתויי ליבני וכשורי

[לבנים וקורות]

מינה

-

ועיולי להתם

למבני בהו בי כנישתא חדתא.

יתיב, וקא מיבעיא ליה

ב

הא דרב חסדא

:

דאמר רב חסדא: לא ליסתור

איניש

בי כנישתא

-

עד דבני בי כנישתא אחריתי.

והכי מיבעי ליה:

התם,

טעמא דרב חסדא

משום

חשש

פשיעותא

הוא, דחיישינן שיסתור את בית הכנסת הישן, ויפשע ולא יבנה את החדש. אבל ב

כי האי גוונא,

שאין סתירתו של הישן - אלא לצורך בנינו של החדש, שרוצה ליטול משם לבנים וקורות,

מאי

?

אתא לקמיה דרב פפא

-

ואסר ליה

למסתר.

אתא

לקמיה דרב הונא

-

ואסר ליה

נמי למסתר .

אמר רבא: האי בי כנישתא, חלופה וזבונה

[להחליפו ולמכרו] -

שרי,

משום שחלה קדושתו על החילוף או על הדמים, והוא יצא מקדושתו להשתמש בו .

אבל

אוגורה

[להשכירו],

ומשכונה

[למשכנו] -

אסור.

מאי טעמא?

משום ד

בי כנישתא אכתי

בקדושתה קאי

.

ליבני

[לבנים] דבי כנישתא, נמי -

חלופינהו וזבונינהו שרי, אוזופינהו

[להלוותם] -

אסור

מהאי טעמא דלעיל.

ו

הני מילי

-

ב

ליבני

עתיקתא,

שכבר נבנו בכותל בית הכנסת, ונפל הכותל.

אבל ב

ליבני

חדתא,

שנעשו לצורך בית הכנסת -

לית לן בה.

ואפילו למאן דאמר

גבי אורג בגד למת, דאסור בהנאה אפילו אם רק הזמינו למת, משום ד

הזמנה מילתא היא,

מודה הכא דשרי להשתמש בהם.

ד

הני מילי

דאסור בהזמנה בעלמא -

כגון האורג בגד למת,

שהרי על ידי האריגה - מיד הוא ראוי לפרשו על המת.

אבל הכא,

בליבני,

כ

עושה

טווי לאריג דמי,

שחסר עדיין אריגה. ובליבני נמי - חסרה עדיין נתינתן בכותל,

וליכא למאן דאמר

דבכהאי גוונא חלה עליהן קדושה בהזמנה בעלמא .

ואם נתנו בני העיר את בית הכנסת ב

מתנה,

כדי לעשות בו דברי חול -

פליגי בה רב אחא ורבינא. חד

-

אסר, וחד

-

שרי.

במאי פליגי?

מאן דאסר

סבר: וכי

בהאי,

במתנה בעלמא,

תפקע קדושתה

דבית הכנסת?!

ו

סברא ד

מאן דשרי

: דהא ודאי

אי לאו דהוה ליה

לנותן מתנה

הנאה מיניה

דמקבל -

לא הוה יהיב ליה

מתנה, להכי

הדר הוה ליה מתנה כזביני,

ושרי .

תנו רבנן: תשמישי מצוה

-

נזרקין.

תשמישי קדושה

-

נגנזין

.

ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית

.

והיינו טעמא דהם תשמישי מצוה, משום שישיבת הסוכה ושמיעת קול השופר וכו' - הם הם גופי המצוה.

ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי

[אמתחת או שק] של

ספרים תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק

[תיק ונרתיק היינו הך, אלא שתיק הוא של דבר ארוך, ונרתיק - של דבר קצר]

של תפילין, ורצועותיהן

של התפילין.

אמר רבא: מריש

[בתחילה]

הוה אמינא,

ד

האי כורסיא

[בימה של עץ] -

תשמיש דתשמיש

קדושה

הוא

-

ושרי.

שהרי פורס על הבימה מפה, ועליה נותן את ספר התורה .

אבל,

כיון דחזינא דמותבי

לפעמים

עלויה ספר תורה

בלי מפה,

אמינא: תשמיש קדושה הוא

-

ואסור.

ואמר רבא: מריש הוה אמינא,

ד

האי פריסא,

דהיינו יריעה שפורסין על הארון מבפנים

\-

תשמיש דתשמיש הוא,

שהרי היא תשמיש של הארון, והארון - תשמיש של ספר תורה .

אבל,

כיון דחזינא ד

פעמים ד

עייפי ליה

[שכופלין אותה],

ומנחי סיפרא עלויה

-

אמינא תשמיש קדושה הוא,

שהרי הוא משמש את הספר עצמו,

ואסור

.

ואמר רבא: האי תיבותא דאירפט

[ארון שנתקלקל], ל

מיעבדה

[לעשות ממנה]

תיבה זוטרתי,

קטנה מן הראשונה -

שרי.

אבל למעבדה

כורסייא

[בימה] -

אסיר,

שהרי מורידה מקדושתה. דבארון - הספר תורה מונח תמיד, ואילו הבימה - נותנין עליה הספר תורה רק לפעמים [מ"ב סי' קל"ד סקכ"ו] .

ואמר רבא: האי פריסא

[יריעת הארון]

דבלה, למיעבדיה פריסא לספרי

-

שרי.

אבל למעבדה פריסא

לחומשין

-

אסיר.

ואמר רבא: הני זבילי

[דלוסקמי]

דחומשי, וקמטרי

[ארגזים]

דספרי

-

תשמיש קדושה נינהו, ונגנזין.

ותמהינן:

פשיטא!?

ומבארינן:

מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידן,

אלא

לנטורי

[לשמירה]

בעלמא עבידי,

ולהכי אין בהם קדושה -

קא משמע לן

דלכבוד עבידי .

ההוא בי כנישתא דיהודאי רומאי

[שבאו יהודים מרומי למחוזא, ועשו להם בית כנסת],

דהוה פתיח לההוא אידרונא

[חדר],

דהוה מחית

[שהיה מונח]

ביה מת

שעדיין לא נקבר,

והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם

בההוא בי כנישתא, ולא יכלו מפני טומאת המת, שנכנסת לבית הכנסת דרך הפתח.

אתו אמרו ליה לרבא.

אמר להו דלו תיבותא

[הגביהו את הארון], ו

אותבוה

בההוא פיתחא,

ד

הא תיבותא

הוה ליה כלי עץ העשוי לנחת,

דהיינו, שעשוי להיות מונח במקום אחד, ולא להטלטל ממקום למקום,

ו

דינא הוא ד

כלי עץ העשוי לנחת

-

אינו מקבל טומאה, וחוצץ

נמי

בפני הטומאה.

דכל דבר שאינו מקבל טומאה - חוצץ בפני הטומאה.

אמרו ליה רבנן לרבא: והא זמנין דמטלטלי ליה

לתיבותא

כי

[כאשר]

מנח ספר תורה עלויה, והוה ליה מיטלטלא מלא וריקם,

ובכהאי גוונא מקבל טומאה !?

אמר להו:

אי הכי

-

לא אפשר.

אמר מר זוטרא: מטפחות ספרים,

ואפילו של ספר תורה,

שבלו

-

עושין אותן תכריכין

למת מצוה,

שצרכיו מוטלין על הציבור,

וזו היא גניזתן

.

ואמר רבא: ספר תורה שבלה

-

גונזין אותו אצל תלמיד חכם, ואפילו שונה הלכות,

דהיינו שלא שימש תלמידי חכמים בתלמוד ובגמרא, אלא רק במשניות ובברייתות.

אמר רב אחא בר יעקב: ו

גונזין את ספר התורה

בכלי חרס. שנאמר: "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים".

חזינן דהניתן בכלי חרס - נשמר ימים רבים.

אמר רב פפי משמיה דרבא: מבי כנישתא, ל

מעבד

בי רבנן

[בית מדרש] -

שרי

.

אבל

מבי רבנן, ל

מעבד

בי כנישתא

-

אסיר.

ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא,

דלמעבד מבי כנישתא בי רבנן - אסור, ואילו למעבד מבי רבנן בי כנישתא - שרי.