מגילה 22b — תלמוד אויף ייִדיש

ולהכי בריך לפניה משום גזירה. אבל

מיפק לא

הוו

נפקי

לפני שסיימו את הקריאה, ולהכי לא בריך אחריה, דהרי רואין את העולה אחריו - וליכא למטעי.

תא שמע: זה הכלל, כל שיש בו ביטול מלאכה לעם

במה שמתאחרין בבית הכנסת,

כגון תענית צבור ותשעה באב

שמותרין במלאכה [דתשעה באב מותר במלאכה חוץ ממקום שנהגו לאסור] -

קורין שלשה

קרואין.

ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים

[שאין בהם ביטול מלאכה כל כך, לפי שאין הנשים עושות בהם מלאכה ]

וחולו של מועד

[דעושין בו רק מלאכת דבר האבד] -

קורין ארבעה.

חזינן להדיא בברייתא, דבתענית צבור - קורין שלשה!

ומסקינן:

שמע מינה.

אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי!?

דתנן, זה הכלל: כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב

-

קורין ארבעה.

האי זה הכלל

לאתויי מאי? לאו, לאתויי תענית ציבור ותשעה באב

דקורין נמי ארבעה, משום שיש בהם מוסף תפילה!?

ומקשינן:

ולרב אשי, מתניתין מני? לא תנא קמא, ולא רבי יוסי!?

דתניא: חל

ט' באב

להיות בשני ובחמישי

-

קורין שלשה ומפטיר אחד

[השלישי הוא המפטיר ]. ואם חל

בשלישי וברביעי

-

קורא אחד ומפטיר אחד,

שהקורא הוא המפטיר.

רבי יוסי אומר: לעולם

-

קורין שלשה ומפטיר אחד.

על כל פנים, חזינן דלכולי עלמא אין קורין ארבעה בט' באב!?

ואלא קשיא

מאי אתא לאתויי האי דקתני במתניתין:

"זה הכלל"?

ומתרצינן:

לא. "זה הכלל" לאתויי ראש חודש ומועד

הוא דאתא.

ותמהינן:

הא בהדיא קתני לה

ברישא, דקתני:

בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה!?

ומתרצינן:

סימנא בעלמא יהיב

התנא בהך כללא.

דלא תימא

ד

יום טוב וחולו של מועד

-

כי הדדי נינהו,

ובתרוייהו קורין ארבעה,

אלא, נקוט האי כללא בידך: כל

יומא

דטפי ליה

מילתא מחבריה

-

טפי ליה גברא יתירא

בקריאת התורה.

הלכך

-

בראש חודש ו

חולו של

מועד, דאיכא

בהו

קרבן מוסף

-

קורין ארבעה.

ביום טוב,

דטפי עלייהו מילתא, ד

אסור בעשיית מלאכה

קורין

חמשה.

ביום הכפורים, דענוש

על חילולו

כרת

קורין

ששה.

ב

שבת, דאיכא איסור סקילה

קורין

שבעה.

והשתא הדרינן ל

גופא

דמימרא דמייתינן לעיל:

רב איקלע לבבל בתענית צבור. קם, קרא בספרא. פתח

-

בריך, חתם

-

ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה.

והוינן בה:

מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה?

ומהדרינן: משום ד

רצפה של אבנים היתה

שם.

ותניא

: כתיב:

"ואבן משכית

לא תתנו בארצכם להשתחות עליה",

ודרשינן:

עליה אי אתה משתחוה

-

בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש

.

ו

כדעולא. דאמר עולא: לא אסרה תורה

-

אלא רצפה של אבנים בלבד,

שלא יעשוה בבית הכנסת להשתחוות עליה, דוגמת רצפה של בית המקדש. ולהכי לא נפיל רב אאפיה, משום שהיתה רצפת אבנים .

ומקשינן:

אי הכי, מאי איריא

דרק

רב

לא נפל אאפיה,

אפילו כולהו נמי

לא לנפול!?

ומתרצינן: האי רצפת אבנים -

קמיה דרב

לבד

הואי,

אבל לפני הציבור לא היתה.

ומקשינן:

וליזיל

רב

לגבי ציבורא, ולינפול

שם

על אפיה?

ומתרצינן:

לא בעי

רב

למיטרח ציבורא,

וחשש שאם ילך לשם, יעמוד הציבור מפניו.

ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, ו

סבירא ליה

כדעולא,

דדווקא בכהאי גוונא איכא איסורא. אבל הציבור לא נפל אאפיה בפישוט ידים ורגלים, ובהכי ליכא איסורא דרצפת אבנים .

דאמר עולא: לא אסרה תורה

השתחויה על אבן משכית -

אלא

ב

פישוט ידים ורגלים בלבד.

ומקשינן:

וליפול

רב

על אפיה, ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים!?

ומתרצינן:

לא משני ממנהגיה,

לא רצה רב לשנות ממנהגו.

ואיבעית אימא

: לא היה רב רגיל ליפול על אפיו כלל, ד

אדם חשוב

-

שאני, וכדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו

ולבזות עצמו לפני הציבור ,

אלא אם כן

בטוח במעשיו, שיהא

נענה

בתפילתו, שאם לא כן, שמא לא יענה בתפילתו - ויחרפוהו .

כ

מו שמצינו ב

יהושע בן נון, דכתיב

ביה:

"ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו'

למה זה אתה נופל על פניך", חזינן דלא שפיר למעבד הכי [כך פירש רש"י בסוגיין] .

תנו רבנן

: כל מקום שנאמרה בו

"קידה"

-

על אפים

היא.

שנאמר: "ותקד בת שבע אפים ארץ".

כריעה

-

על ברכים

היא.

וכן הוא אומר: "מכרוע על ברכיו".

השתחואה

-

זו פישוט ידים ורגלים. שנאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה",

ד"ארצה" - משמע שכולו שטוח על הארץ.

לוי אחוי קידה קמיה דרבי

-

ואיטלע

[נעשה צולע]. משום שכשמחוה קידה, נועץ גודליו בארץ, ונשען עליהם, ושוחה עד שנושק את הרצפה - וזוקף. ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו, ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו, וצריך להתאמץ במתניו, מתוך כך נצלע בעצם הירך.

ותמהינן:

ו

כי

הא

דאחוי קידה

קא גרמא ליה

דאיטלע?

והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה

-

ואיטלע

.

ומנו

אותו אדם גדול -

לוי!?

ומתרצינן:

הא והא,

שני הדברים,

גרמא ליה

דאיטלע. דלפי שהטיח דברים כלפי מעלה - נתקלקל בשעת הסכנה.