מכות 9b — תלמוד אויף ייִדיש

שלכאורה התשובה תמוהה, וכי דוקא

אשת נביא הוא דתיהדר,

עליו להשיבה, ואם היתה אשה של אדם,

דלאו נביא

-

לא תיהדר!?

אלא

ודאי, בא הכתוב ללמדנו

כדאמר רבי שמואל בר נחמני

.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הכי קאמר ליה

הקב"ה לאבימלך: "

ועתה, השב אשת האיש

",

מכל מקום,

בין אם הוא נביא ובין הוא סתם אדם.

ו

על מה

דקאמרת

"

הגוי גם צדיק תהרוג?

הלא הוא אמר לי אחותי היא

"

וגומר

תשובתך היא, אברהם

נביא הוא, וממך למד

שעליו לענות לך תשובה מטעת, ששרה היא אחותו.

כי התבונן אברהם במה ששאלוהו אנשי אבימלך אודות אשתו כשבא לגרר, ותמה לעצמו:

הרי

אכסנאי

אורח

שבא לעיר

-

על עסקי אכילה שואלין אותו,

אם זקוק הוא לאכול או לשתות.

כלום

, וכי

שואלין אותו

: האם האשה שעמך,

אשתך

היא

זו

או

אחותך

היא

זו?

וכיון שהם שאלוהו שלא כהוגן אודות שרה, מפני שלא למדו דרך ארץ, לא ענה להם את כל האמת, היות שהיה ירא פן יהרגוהו. ועל ידי כן כמעט ובא אבימלך לידי חטא של בעילת אשת איש.

ולכן אמר לו הקב"ה שאינו חשוב צדיק, כי הסיבה שלא ידע ששרה היא אשתו של אברהם היא תוצאה מכך שלא למד דרך ארץ.

מכאן

אנו לומדים,

שבן נח

שטעה ועבר עבירה משום שחשב שהמעשה הזה מותר, אין לו פטור של שוגג, אלא הוא

נהרג

על מעשהו כאילו עשאו במזיד, מפני

שהיה לו ללמוד

שמעשהו הוא עבירה,

ולא למד.

מתניתין:

הסומא

שהרג אדם בשגגה,

אינו גולה, דברי רבי יהודה

.

רבי מאיר אומר: גולה

.

ומקורם יבואר בגמרא.

השונא

שהרג את האדם השנוא עליו -

אינו גולה

.

רבי יוסי אומר: השונא

שהרג את האדם השנוא עליו

נהרג, מפני שהוא כמועד

. כי נחשב הדבר שהרגו בשעה שהוא מותרה שלא להוגו, כי אם הרגו, ודאי לנו שעשה זאת מדעת, ולא בשוגג.

רבי שמעון אומר: יש שונא גולה, ויש שונא שאינו גולה

, וגם לא נהרג.

זה הכלל

לפי רבי שמעון -

כל

מקרה הריגה שנעשה על ידי שונא באופן

שהוא יכול

[דהיינו, שאנחנו יכולים]

לומר

ש

לדעת הרגו

-

אינו גולה,

כי חשוד הוא על כך שהרגו לדעת.

אך באופן שהריגה זו, ודאי

שלא לדעת הרג

-

הרי זה

השונא

גולה.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר בפרשת הגולים [במדבר לה] "

בלא ראות

".

ומשמע, שבמקרה זה הרג כיון שהוא לא ראה, אך באופן רגיל הוא כן רואה.

למדנו מכאן למעט -

פרט לסומא, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר

: דרשינן להיפך, "

בלא ראות

" -

לרבות את הסומא!

וכדמפרש בסמוך.

ומבארת הגמרא שנחלקו בצורת הדרשה:

מאי טעמא דרבי יהודה

שפוטר סומא מגלות?,

דכתיב

"

ואשר יבא את רעהו ביער

", ומשמע כל אדם,

אפילו סומא

.

ולכן

אתא

היתור שבתיבות "

בלא ראות

", ו

מעטיה,

מיעט סומא, לומר שאינו בכלל חייבי גלות.

ו

אילו

רבי מאיר

דרש לחייב סומא, היות שאכן מגוף הפסוק "ואשר יבוא את רעהו ביער" משמע לכלול סומא, ולכן דרשינן שתיבות

בלא ראות

באו

למעט

סומא, ולפוטרו.

אך כיון ששוב נאמר

"בלי דעת"

, ומשמע

למעט

סומא שאינו רואה ואינו יודע שבחטיבתו עצים הוא הורג את רעהו,

הוי מיעוט אחר מיעוט

.

ו

כלל הוא בידינו, ש"

אין מיעוט אחר מיעוט

-

אלא לרבות

"!

ו

מאידך,

רבי יהודה

שלא למד מכך לרבות, סבר שמהתיבות "

בבלי דעת

" לא דרשינן למעט סומא, אלא

פרט למתכון

להרוג

הוא דאתא

, בא למעט, שההורג בכוונה אינו גולה!

שנינו במשנה,

רבי יוסי אומר השונא נהרג וכו'.

ומקשינן, כיצד נהרגנו משום שודאי הרג בזדון?

והא לא אתרו ביה

העדים לפני שהרג!

ומשנינן:

מתניתין

, משנתנו, אינה בשיטת רבי יוסי סתם [שהוא רבי יוסי בן חלפתא] אלא בשיטת

רבי יוסי בר יהודה היא.

דתניא רבי יוסי בר יהודה אומר: חבר

-

אינו צריך התראה

, אלא הוא נהרג על ידי עדים שהעידו שעבר עבירה, כי הוא ודאי מזיד, היות והוא יודע את הדינים.

ואינו צריך התראה,

לפי שלא ניתנה התראה

על ידי עדים

אלא

כדי

להבחין בין שוגג למזיד,

שלא יוכל הנידון לומר שלא ידע שאסור. אך אם ברור לעדים שנעשית העבירה על ידו במזיד, חייב העושה בעונשה, אף שלא הותרה שלא לעשותה .

שנינו במשנה

רבי שמעון אומר יש שונא גולה וכו'.

תניא, כיצד

, באיזה אופן,

אמר רבי שמעון: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה?

-

נפסק

החבל, ונפל הדבר שהיה קשור בו על שונאו, ונהרג, הרי הוא

גולה

, כי לא ניתן לומר שעשה בכוונה, שהרי הדבר אינו תלוי בו.

אך אם

נשמט

החבל מידו ונפל הדבר הקשור בו על שונאו, ונהרג,

אינו גולה

, כי יתכן לומר שהשמיטו בכוונה, מפני שנאתו למי שנהרג.

ומקשה הגמרא סתירה לכך מברייתא אחרת:

והתניא, רבי שמעון אומר לעולם אינו גולה

, לא אוהב ולא שונא,

עד שישמט מחצלו

[כעין מעגילה שמטייחים בה]

מידו

, לפי שאין חיוב גלות אלא בנשמט מידו ולא בנפסק.

קשיא נפסק אנפסק

, שבברייתא הראשונה משמע ששונא גולה בנפסק, ואילו בברייתא השניה משמע שבנפסק הרי הוא כאונס, ואין בו כלל חובת גלות.

וכן

קשיא נשמט אנשמט,

שבברייתא הראשונה משמע שבנשמט, שונא אינו גולה. ואילו בברייתא השניה משמע שגולה.

ומתרצינן [גירסת רש"י]:

נשמט אנשמט לא קשיא

.

הא

דתניא בברייתא השניה שגולה, היינו

באוהב,

שלא חיישינן שהרג בכוונה.

ואילו

הא

דתניא בברייתא הראשונה שאינו גולה מדובר

בשונא,

וכמפורש בברייתא.

וגם

נפסק אנפסק לא קשיא

.

הא,

הברייתא השניה, שכתוב בה שבנפסק אינו גולה, היא כשיטת

רבי,

שאמר בנשמט הברזל מקתו שאינו גולה, והוא הדין שנפסק החבל מידו. כי טעמו של רבי הוא, שאינו גולה אלא כשיצא כל הכלי המכה מידו, כמו בנשמט מחצלו, או באופן שניתז העץ המתבקע שאינו חלק מהכלי שבידו.

ולפי שיטת רבי, לדעת רבי שמעון ששונא גולה רק בנפסק, לא מצינו אופן ששונא יגלה כיון שנפסק פטור לרבי.

ואילו

הא,

הברייתא הראשונה שנפסק גולה, היא כשיטת

רבנן

שנחלקו וסברו שנשמט הברזל מקתו גולה, ולדבריהם בין אוהב ובין שונא גולה כשנפסק החבל.

מתניתין:

להיכן גולין

ההורגים בשוגג -

לערי מקלט

-

לשלש

ערים

שבעבר הירדן, ולשלש

ערים

שבארץ כנען

.

שנאמר

"

את שלש הערים תתנו מעבר לירדן, ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען

",

וגומר

.

עד שלא נבחרו שלש

הערים

שבארץ ישראל

לערי מקלט, במשך כל ארבע עשר שנות הכיבוש וחלוקה של ארץ ישראל -

לא היו שלש

הערים שקבע משה למקלט

בעבר הירדן קולטות

.

שנאמר

"

שש ערי מקלט תהיינה

",

עד שיהיו

ששתן קולטות כאחת.

ומכוונות להן דרכים מזו לזו,

היו מכינים דרכים ישרות ומתוקנות מכל עיר לעיר מקלט, שלא יתעה ולא יתקל הרוצח בנוסו,

שנאמר

"

תכין לך הדרך ושלשת

",

וגומר

.

ומוסרין להן

לרוצחים, אחר שנגמר דינם לגלות,

שני תלמידי חכמים

שילוום בדרך מבית הדין לעיר מקלט, כי

שמא יהרגנו

גואל הדם

בדרך, וידברו אליו

שלא יהרגנו, שהרי בשגגה בא מעשה זה לידו ואינו שופך דמים.

רבי מאיר אומר

: אין התלמידי חכמים המלוים אותו צריכים לדבר עבורו, אלא

הוא מדבר על ידי עצמו

.

שנאמר

"

וזה דבר הרוצח

".

ובגמרא [י ב] מפרש טעם פלוגתייהו.

רבי יוסי בר יהודה אומר: בתחילה,

בתחילת משפטו של כל רוצח קודם שבא לבית דין,

אחד

רוצח ב

שוגג ואחד מזיד, מקדימין

ונסים

לערי מקלט, ובית דין

שבעירו

שולחין ומביאין אותו משם

לדונו בעירו, ואז -

מי ש

הרג במזיד, בעדים ובהתראה, ו

נתחייב מיתה בבית דין

-

הרגוהו

.

ו

מי

שלא נתחייב מיתה

אלא נמצא זכאי -

פטרוהו.

מי ש

הרג בשוגג ו

נתחייב גלות

-

מחזירין אותו למקומו,

לעיר מקלט שממנה הובא לדין.

שנאמר

"

והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו

אשר נס שמה".

גמרא:

תנו רבנן

בתוספתא:

שלש ערים הבדיל

הפריש

משה בעבר הירדן

.

וכנגדן הבדיל יהושע

שלש ערים

בארץ כנען

.

ומכוונות היו

אלו מול אלו בשתי שורות,

כמין שתי שורות שבכרם

, ואלו הן:

חברון

אשר

ביהודה

היתה

כנגד

, ממול

בצר

, שהיתה עיר מקלט

במדבר

, בעבר הירדן, מזרחית לארץ ישראל.

שכם

אשר

בהר אפרים

היתה

כנגד רמות בגלעד.

קדש

אשר

בהר נפתלי

היתה

כנגד גולן בבשן.

ואמר הכתוב "

ושלשת

את גבול ארצך", ודרשינן:

שיהיו משולשין!

והיינו,

שיהא

שוה המרחק

מ

גבול

דרום

של ארץ ישראל עד

לחברון

-

כ

מרחק שיש

מחברון לשכם

.

ו

כן שיהא שוה המרחק

מחברון לשכם

-

כ

מרחק

משכם לקדש

, שבצפון.

ומשכם לקדש, כ

מרחק שיש

מקדש ל

גבול

צפון.

ומקשינן: איך יתכן ש

בעבר הירדן

, שהיו בה רק שני שבטים ומחצה, עשו

תלת

שלש ערי מקלט, וכן

בארץ ישראל

עשו

תלת

ערי מקלט, אף שהיו בה תשעה שבטים ומחצה!?

אמר אביי

: בעבר הירדן הוצרכו ליותר ערי מקלט, כיון שמצינו ש

בגלעד

, שהיא בעבר הירדן,

שכיחי רוצחים

.