מכות 8a — תלמוד אויף ייִדיש

והאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא

-

כולהו סבירא להו יש אם למקרא,

והוכיחו [בסנהדרין ד א] כך ממשנתו של כל אחד מתנאים אלו.

ואם כן, כיצד אמרינן שרבי דורש "ונשל", שהעץ השיל, משום שיש אם למסורת? והרי איפכא סבירא ליה!

ומתרצינן:

היינו דקאמר להו

רבי לרבנן:

ועוד, נאמר עץ למטה, וכולי. וכוונתו שחזר בו מהוכחתו הראשונה מלשון הפסוק, כי הוא עצמו סובר שיש אם למקרא, ולכן הוצרך להוכיח דבריו מהטעם השני, שילמד סתום מן המפורש.

אמר רב פפא

: האי

מאן דשדא פיסא לדיקלא

, מי שזרק רגב עפר על עץ דקל, ובכך

אתר תמרי

השיר תמרים מהעץ, ו

אזול תמרי

, והלכו [עפו] התמרים ונפלו על אדם,

וקטול,

והרגו את הנפש, במקרה כגון זה,

באנו למחלוקת רבי ורבנן,

שאופן זה דומה לעץ המתבקע שניתז, והרג. ששניהם, כתוצאה ממכתו, גרמו לגוף שני להרוג. ובזה חייב רבי, ורבנן פטרו.

ותמהינן:

פשיטא!

הרי שני האופנים דומים, ומה התחדש במקרה זה של השרת תמרים יותר מעץ המתבקע?

ומתרצינן: סבר רב פפא,

מהו דתימא

, שמא תאמר שבהשרת תמרים אף לרבי יפטר מגלות, כי

ככח כחו דמי,

לפי שהרגב שזרק הוא כח ראשון, והתמרים שעפו הם כח שני, ואינו דומה לגרזן שמחזיק האדם בידו ומבקע בו עצים, שנחשב הדבר כאילו האדם בעצמו מכה באילן בידו, ולכן חייב גלות אף כשהעץ המתבקע ממכת הגרזן ניתז, והרג.

וכדי שלא נחלק כך,

קא משמע לן

רב פפא, שהרגב הוא כגרזן, ולפי רבי חייב על התמרים שהרגו, כמו שחייב על העץ המתבקע שהרג.

ומקשינן:

אלא

אם כן,

כח כחו

שקיימא לן שפטור עליו -

לרבי, היכי משכחת לה?

ומבארינן:

כגון דשדא פיסא, ומחיה לגרמא,

שזרק רגב והכה בו את ענפי החריות שאשכולות התמרים תלויים בהם,

ואזיל גרמא, ומחיה לכבאסא,

שמכח מכת הרגב בחריות, היכו החריות את האשכולות,

ואתר

והשיר

תמרי, ואזול תמרי, וקטול

.

באופן כזה, נחשבת הכאת החריות [המכות את האשכולות] באמצעות הרגב, כח ראשון, ואילו התמרים, הנושרים מכח הכאת האשכולות, ומכים אדם בהליכתם, נחשבים כח כוחו. ואם הרגו אדם, פטור זורק הרגב מגלות לכולי עלמא.

מתניתין:

א.

הזורק אבן לרשות הרבים, והרג

אדם בשגגה -

הרי זה גולה

.

ובגמרא יבואר באיזה אופן הוא נחשב שוגג.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה האבן מידו

של הזורק

הוציא הלה

, הנהרג,

את ראשו, וקבלה

לאבן בראשו, ונהרג -

הרי זה

הזורק את האבן,

פטור

מגלות!

ובגמרא נלמד מדברי הכתוב לפוטרו.

ב.

זרק את האבן לחצרו

הפרטית [של הזורק],

והרג

אדם בשגגה -

אם יש רשות לניזק ליכנס לשם

בכל שעה שירצה, הרי הוא

גולה

.

ואם לאו

-

אינו גולה

.

שנאמר

"

ואשר יבא את רעהו ביער

". ודרשינן,

מה

"

יער

", הוא מקום שיש

רשות

הן

לניזק ו

הן

למזיק ליכנס לשם

-

אף כל

מקום שחייב בו גלות על הריגה בשוגג, הוא רק כשיש

רשות לניזק

ולמזיק להכנס לשם.

יצא חצר בעל הבית

, שאם נכנס הניזק לחצירו בלי רשות, ונהרג מאבן שזרק בעל הבית כיון

שאין רשות לניזק להכנס לשם

אין בעל הבית גולה על הריגתו.

אבא שאול אומר

: יש ללמוד דין נוסף, מכך שנתנה התורה דין גלות להורג בשגגה בדוגמא שהרג על ידי חטיבת עצים -

מה חטבת עצים

היא

רשות

-

אף כל

שחייב גלות על הריגה בשוגג, הוא רק כשעסק בענייני

רשות

.

יצא האב המכה את בנו

, כדי להטותו מדרך רעה אל דרך האמת,

והרב הרודה את תלמידו

, לצורך לימודו וחינוכו,

ושליח בית דין

שמלקה ארבעים את החייב מלקות על פי בית דין, שאם מת המוכה על ידם בשוגג, הם אינם גולים, לפי שאין הריגתם, שהיא מצוה, דומה לחטיבת עצים של רשות.

גמרא:

שנינו במשנה: הזורק אבן

לרשות הרבים

, גולה.

ותמהינן:

הרי קרוב למזיד הוא,

היות ובכל שעה מצויים ברשות הרבים אנשים רבים, ומסתבר שיפגע בעוברים ושבים!

אמר רב שמואל בר יצחק,

אין הכוונה לזורק אבן כפשוטו.

אלא,

בסותר את כותלו

, שאינו זורק אבן לתוך הרבים, אלא שנקלע אדם סמוך לכותל בעת שהוא סתרו, ונפלה ממנו אבן, והרגתו.

ועדיין מקשינן: הרי גם סותר כותלו הוא קרוב למזיד, שהרי

איבעי ליה לעיוני

, היה לו לעיין אם לא התקרב אדם לכותל.

ומשנינן: המשנה מדברת

בסותר את כתלו בלילה

.

אך עדיין לא מובן מה הועלנו באוקימתא זו.

הרי

בלילה נמי, איבעי ליה לעיוני!

שהרי ליד רשות הרבים הוא, ושמא נקלע לשם אדם.

ולכן מעמידה הגמרא, שמדובר כאן:

בסותר את כתלו לאשפה.

והוינן בה: ממה נפשך,

האי אשפה

-

היכי דמי?

אי שכיחי

מצויים

בה רבים

-

פושע הוא!

אי לא שכיחי בה רבים

-

אנוס הוא!

ואם כן כיצד מצינו שיתחייב גלות הסותר את כותלו לאשפה.

אמר רב פפא: לא צריכא, אלא לאשפה העשויה להפנות בה

בני אדם לנקביהם,

בלילה

.

ואינה עשויה להפנות בה ביום

.

ואיכא דמקרי ויתיב

, ויש פעמים נדירות, שמזדמן שם אדם שקורה לו להיפנות בה ביום.

ולכן, הזורק אבן ביום לאשפה זו, או סותר לה כותל,

פושע לא הוי, דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום.

אך גם

אונס לא הוי, דהא איכא דמקרי

שקורה לפעמים,

ויתיב,

ולכן נחשב כשוגג, וגולה.

שנינו במשנה:

רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו'.

תנו רבנן

: אמרה תורה בפרשת הורג בשגגה "ונשל הברזל מן העץ, ומצא את רעהו".

ודרשו חכמים: "

ומצא

" - שהיה האדם הנהרג מצוי שם, והברזל מצאו שם,

פרט לממציא את עצמו

.

מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו, הוציא הלה

, הנהרג,

את ראשו, וקבלה

לאבן בראשו, ונהרג,

פטור

.

והוינן בה:

למימר ד"מצא"

, שהיה מצוי שם רעהו

מעיקרא

, בשעת זריקת האבן

משמע,

ומצאו הברזל, והרגו, ולכן אם לא היה מצוי שם הנהרג, אלא המציא עצמו לשם, אין זה נחשב שמצאה אותו האבן, ואין זורק האבן נהרג על זריקתו.

ורמינהי

סתירה למה שאמרנו ש"מצא" הוא שהיה כבר מצוי, מברייתא ששנינו במסכת ערכין [ל ב] להיפך:

דתניא: המוכר שדה אחוזתו במן שהיובל נוהג, זכאי לגאול את שדהו מיד הלוקח על ידי החזרת דמי המכירה, ואולם נאמר בו תנאי, "והשיגה ידו,

ומצא

כדי גאולתו". ודרשינן,

פרט למצוי

בידו לפדות!

דהיינו, אם כבר בזמן המכירה היה בידו של המוכר די ממון כדי לגאול את השדה, ובכל זאת מכרה - הרי אז אין לו זכות לחזור ולגאול את השדה באותם הדמים.

ומכאן למדו,

שלא ימכור

אדם שדה אחוזה שיש לו

ברחוק

מקום,

ויגאול

בכסף המכירה את אחוזתו שמכר,

ב

מקום

קרוב

.

וכן שלא ימכור אדם

ב

שדה אחוזה

רעה, ויגאול ב

שדה אחוזה

יפה

.

והיינו, כיון שבשני האופנים הללו, היתה בידו האפשרות בשעה שמכר את שדהו הקרובה או היפה להמנע מלמוכרה, לפי שהיה יכול למכור את השדה הרחוקה או הרעה ולהשתמש במעות הללו שהוצרכו לו, והוא לא עשה כן אלא מכר את הקרובה או היפה, הרי אם הוא בא עתה למכור את הרחוקה או את הרעה כדי לפדות במעות את הקרובה או היפה, אין אני קורא בו עתה "ומצא כדי גאולתו".

ומוכח מכאן להיפך, שמשמעות "מצא" היא - מה שימצא מכאן ואילך, ולא מה שהיה מצוי מקודם!

ומתרצינן:

אמר רבא: הכא מענייניה דקרא, והתם מענייניה דקרא,

שכל פסוק מתבאר לפי הענין שהוא נאמר בו.

התם

, במוכר שדה אחוזה

מענייניה דקרא

, דורשים "

ומצא

",

דומיא

ד"

והשיגה ידו

".

מה

"

השיגה ידו

" היינו רק

מהשתא

, כשרווח לו ויש בידו לפדות,

אף "מצא

"

נמי

רק

מהשתא

הוא, פרט למצוי בידו כסף מעת המכירה.

הכא

, בהורג בשגגה,

מענייניה דקרא,

"

ומצא

"

דומיא ד

"

יער

" -

מה יער

הוא

מידי דאיתיה מעיקרא,

דבר המצוי מראש -

אף

"

ומצא

"

נמי

, הוא

מידי דאיתיה מעיקרא

. לפני שיצאה האבן מידו. ולכן ממעטים את הממציא את עצמו עתה, אחרי שיצאה האבן מידו, ולא היה מצוי שם קודם.

שנינו במשנה:

הזורק את האבן,

וכולי. אבא שאול אומר: מה שנאמר "ואשר יבא את רעהו ביער", מלמד הכתוב, מה חטיבת עצים ביער רשות, אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את בנו, ושליח בית דין, שהם עושים מצוה, ואינם עוסקים בדבר הרשות.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא

: איך משמע לאבא שאול ש"אשר יבוא ביער" הוא לצורך ענין רשות, ולא לצורך מצוה?

ממאי

, מנין לו לאבא שאול,

דמחטבת עצים דרשות,

שרק מחטיבת עצים של רשות מדבר הכתוב, ולא מחטיבת מצוה?

דילמא, מחטבת עצים דסוכה

, לצורך בנין הסוכה,

ומחטבת עצים ד

עצי ה

מערכה

שעל המזבח, שיש מצוה בחטיבתם הכתוב מדבר,

ואפילו הכי אמר רחמנא

שאם הרגו את הנפש, תוך כדי חטיבת המצוה, בשוגג -

ליגלי!

ואם כן, הוא הדין שאר העוסקים במצוות, כמו האב המכה את בנו, וכדומה, גם הם יגלו.

אמר

ענה

ליה

רבא: חטיבת העצים האמורה בכתוב, בהכרח שהיא חטיבת רשות ואינה חטיבת מצוה.

כיון, דאם מצא חטוב

-

לאו מצוה

היא לחטוב עצים אחרים לסוכה או למערכה -

השתא נמי

, אפילו עתה שאין לו עצים לסוכה ולמערכה,

לאו

מעשה

מצוה

הוא חטיבת העצים, אלא רק עשיית הסוכה היא המצוה. ולכן, למדים אנו מהחוטב עצים ביער, שהוא בהכרח רשות [ולא יתכן שהוא מעשה מצוה], שאין חיוב גלות אלא כשעוסק בדבר הרשות.

איתיביה רבינא לרבא,

מהמשך המשנה: דתנן:

יצא

מכלל חיוב גלות,

האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין

, שאינם גולים כיון שהרגו כשהיו עסוקים בדבר מצוה.

ולכאורה, לפי הסברא שאמר רבא לגבי חטיבת עצים ביער, גם באלו אין זו מצוה אלא רשות, שהרי גם על מכת האב והרב

לימא

, ניתן לומר,

כיון דאילו גמיר

, אילו למד הבן או התלמיד מעצמו ולא היה צורך להכותו,

לאו מצוה

היא להכותו -

השתא נמי

, שמכהו כדי שילמד או יתחנך,

לאו מצוה

היא ההכאה אלא רשות, ורק הלימוד הוא המצוה.

ומתרצינן,

התם,

באב המכה בנו ורב לתלמידו,

אף על גב דגמיר, מצוה

להכותו!

משום

דכתיב

[משלי כט] "

יסר בנך, ויניחך, ויתן מעדנים לנפשך

". ולכן, אין האב והרב גולים כאשר היכוהו כדי לחנכו וללמדו, ומת בשגגה.

הדר

, שוב חזר ו

אמר רבא, לאו מילתא היא דאמרי!

לא היה צורך לסברא שאמרתי לעיל, שבהכרח מדובר בחטיבת עצים לרשות, כי אם מצא חטוב אינו חוטב ולא מצוה היא.

אלא יש להוכיח מהפסוק עצמו, שמדובר ברשות ולא במצוה.

שהרי כתוב בו "

ואשר יבא את רעהו ביער

", ומשמע שמדובר באדם הנכנס ליער מבחירתו החפשית,

דאי בעי עייל, ואי בעי לא עייל

, שהבחירה בידו, שאם רצונו הוא נכנס ליער, ואם אין רצונו הוא אינו נכנס. ובהכרח שמדבר הכתוב בכך, שהרי -

ואי סלקא דעתך

שמדבר הכתוב בחטיבת עצים של

מצוה

-

מי סגיא

האם יתכן הדבר

דלא עייל

ליער לחטוב אותם? והרי הוא מצווה בכך!

אלא בהכרח, שחיוב הכתוב בגלות הוא רק בעוסק בדבר הרשות.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא

: וכי

כל היכא דכתיב "אשר"

משמעותו "

דאי בעי

"

הוא?

והיינו, שהפסוק מדבר רק במקום שהדבר תלוי ברצונו בלבד, ולא במקום שיש מצוה בעשייתו?

והרי אם כן יקשה:

אלא מעתה

, הא דכתיב בפרשת איסור כניסה למקדש בטומאת מת [במדבר יט] -

"

ואיש אשר יטמא, ולא יתחטא

[ולא יטהר עצמו] ", ויכנס למקדש בטומאה, יתחייב כרת.

האם גם כאן נאמר, שדין זה הוא רק אם נטמא האדם בטומאת הרשות, שיתכן לומר בה "

אי בעי מטמא, אי בעי לא מטמא

".

אך אם נטמא בטומאה שהוא מחויב להיטמאות בה, כגון לעסוק בקבורת

מת מצוה, דלא סגי דלא מיטמא,

שלא יתכן שהוא לא יטמא למת מצוה, האם

הכי נמי דפטור

אדם זה מעונש כרת אם יכנס למקדש בטומאה זאת!?

והרי זה לא יתכן, כי אדם טמא הוא!

אלא ודאי, אף במקום שכתוב "אשר", אין הכוונה לדבר הרשות דוקא, ואם כן, תיקשי, האיך דרשת והוכחת שהכניסה ליער היתה רק לדבר הרשות.

ומתרץ רבא:

שאני התם,

בטמא הנכנס למקדש -

דאמר קרא

: