מכות 5b — תלמוד אויף ייִדיש

ומקשינן:

אי איסטטית היא

, כת זוממין זו,

אפילו כת ראשונה נמי לא

תהרג! שהרי אינם נאמנים כלל, מאחר שרצונם להזים את כל המעידים על נידון זה.

ומתרצינן:

אמר רבי אבהו

: כגון

שקדמו והרגו

את הכת הראשונה לפני שבאה כת נוספת והזימום, ורק אז התגלה שכת המזימין איסטטית היא.

ומקשינן:

מאי דהוה, הוה!

אם כך, שרק באופן שכזה נהרגת כת ראשונה, לשם מה צריך לכתוב דבר זה במשנה? והרי אין כאן שום הלכה למעשה, אלא רק השמעת העובדה שאם כבר הרגו, אין בידינו להחזיר את המציאות. אך אין הלכה להרוג כת ראשונה בלבד!

ומתרצינן:

אלא, אמר רבא, הכי קאמר

:

אם אינה אלא כת אחת, נהרגת

.

אבל

אי איכא טפי

כיתות,

אין נהרגין

כלל.

ומקשינן:

הא

"

בלבד

" קאמר, ומשמע שיש עוד כתות עדים אחרות, שאינם נהרגים, ובכל זאת הראשונה נהרגת.

ומסקינן: אכן

קשיא

.

ומביאה הגמרא מעשה:

ההיא איתתא דאתאי סהדי,

שהביאה עדים שיעידו עבורה,

ואישתקור,

הוכחשה עדותם, ונמצאה שקר, והיינו, כשבית דין חקרום על עדותם, הכחישו איש את רעהו בפרטים.

שוב

אייתי סהדי,

הביאה כת שניה של עדים,

ו

גם הם

אישתקור,

ובטלה עדותם.

אזלה, אייתי סהדי אחריני,

כת שלישית,

דלא אישתקור

.

אמר ריש לקיש

: אין לקבל עדותם, כיון ש

הוחזקה

אשה

זו

להביא עדי שקר.

אמר לו רבי אלעזר: אם היא הוחזקה

לחזר ולהביא עדי שקר, וכי

כל ישראל מי הוחזקו

לשמוע לה ולשקר, ואיך נחזיק את העדים שבאו בפעם השלישית כשקרנים, ולמה לא נקבל עדותם!?

זימנין

, פעם אחרת,

הוי יתבי

רבי אלעזר וריש לקיש

קמיה דרבי יוחנן

.

אתא כי האי מעשה לקמייהו,

בא מעשה שכזה לפניהם.

אמר ריש לקיש: הוחזקה זו

להביא עדי שקר, ולא נקבל עדותן.

אמר לו רבי יוחנן: אם הוחזקה זו

להביא עדי שקר,

כל ישראל מי הוחזקו

להעיד עדות שקר!?

וכטענת רבי אלעזר לעיל.

הדר חזייה

, החזיר ריש לקיש פניו

לרבי אלעזר

, והסתכל בו

בישות

, בפנים זועפות, לפי שהבין מלשונו של רבי יוחנן, שממנו שמע רבי אלעזר טענה זו, ולא אמרה לו בשמו.

אמר ליה

ריש לקיש לרבי אלעזר:

שמעת מילי מבר נפחא

, רבי יוחנן,

ולא אמרת לי משמיה!?

ודנה הגמרא:

לימא ריש לקיש

, שדחה את הכת השלישית מפני שהוחזקה האשה שעדיה עדי שקר, טעמו הוא

דאמר כרבי יהודה,

שאמר במשנתנו, אין מקבלין עדות מעדים המזימין כל הכתות, לפי שהם כת איסטטית, שהוחזקה להזים, ומבטלים עדותם על סמך חזקה שכזאת.

ו

אילו

רבי יוחנן,

הטוען "וכי כל ישראל מי הוחזקו", טעמו הוא משום

דאמר כרבנן

, תנא קמא במשנתנו, שאמר "כלם יהרגו", ומאמינים לכת המוחזקת להזים.

ודחינן:

אמר לך ריש לקיש: אנא, דאמרי לך

שלא יקבלו עדיה,

אפילו

לשיטת

רבנן

אמרתי זאת.

כי

עד כאן לא קא אמרי רבנן התם

, שנאמנים להזים אף שמוחזקין בכך, אלא משום

דליכא

בפנינו אדם

דקא מהדר

, שמחזר לשכור עדים שקרנים, שיבואו להזים בנפרד כל כת שתבא עליו, שהרי העדים המזימים באו מעצמם, ולא הביאם שום אדם.

אבל הכא

, הרי

איכא הא

אשה זאת

דקא מהדרא

, שמחזרת אחרי עדי שקר, ולכן לא נקבל אף את אלו שלא הצלחנו להוכיח שהם משקרים.

ו

כן מאידך,

רבי יוחנן אמר לך: אנא, דאמרי

עדיה נאמנים על אף שלפניהם היא הביאה עדי שקר, אמרתי זאת

אפילו לרבי יהודה,

שבמשנתנו לא קבל עדות מכת שהוחזקה להזים.

כי

עד כאן לא קאמר רבי יהודה,

אלא

התם

, משום

דאמרינן: אטו כולי עלמא גבי הני הוי קיימי?

סברא היא, שאין זה מצוי שכל העדים שבאו להעיד, היו עם אותה כת המזימין במקום אחר, ולכן ניכר הדבר שעדי שקר הם.

אבל הכא

, בעדים שהביאה האשה, אין להביא ראיה מכך שכל הראשונים נמצאו שקרנים, שאף הכת האחרונה שקרנים הם.

שהרי יש לומר ד

הני ידעי בסהדותא, והני לא ידעי בסהדותא

.

מתניתין:

אין העדים זוממין נהרגין

,

עד שיגמר הדין על פיהם

.

דהיינו, אלא אם כבר נגמר דינו של הנדון לההרג, ואחר כך הוזמו. ודבר זה אנו למדים מפשוטו של מקרא:

שהרי הצדוקים אומרים

שאינם נהרגים העדים הזוממים

עד שיהרג

על פי עדותן, לפי שכך נשמע להם ממה

שנאמר

"

נפש

בנפש

". והבינו שרק אם נטלו נפשו, נהרגין העדים הזוממים.

אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר

"

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו

", ומשמע שרק זמם לעשות לאחיו,

והרי אחיו קיים

, ונענש על אשר זמם לעשות.

ו

אלא

אם כן, למה נאמר

"

נפש תחת נפש

"? -

כדי שלא תאמר:

יכול, משעה שקבלו עדותן

והוזמו,

יהרגו

, כי כבר זממו, ולכן אף אם לא נגמר דינו והוזמו, יענשו.

תלמוד לומר

"

נפש בנפש

".

הא

למדת, ש

אינן נהרגין עד שיגמר הדין

.

גמרא:

תנא

בברייתא:

בריבי

[שם חכם, בנו של רבי]

אומר

:

לא הרגו

-

נהרגין

.

הרגו

-

אין נהרגין!

וכוונתו למשנתנו, שאם רק נגמר הדין על פיהם, נהרגין, אך אם כבר הרגו את הנידון, אין נהרגין, משום דהוי "כאשר עשה".

תמה ו

אמר

לו

אביו: בני

, וכי

לאו קל וחומר הוא

: אם לא הרגו נהרגין, כל שכן שאם הרגו, נהרגין!

אמר לו

בריבי לאביו: הרי

למדתנו רבינו, שאין עונשין מן הדין!

אין מחייבים עונש על פי לימוד מקל וחומר גרידא.

והמקור לכלל זה, מהא

דתניא

:

"

איש אשר יקח את אחותו, בת אביו או בת אמו

, חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם. ערות אחותו גילה, עונו ישא".

אין לי

ללמוד מפסוק זה לענוש כרת

אלא

למי שבא על אחותו

בת אביו, ש

היא

לא בת אמו, ו

למי שבא על אחותו

בת אמו, ש

היא

לא בת אביו

.

אך אחותו שהיא גם

בת אמו ו

גם

בת אביו

-

מנין

לנו שחייב עליה כרת?

תלמוד לומר

בסופו של הפסוק, "

ערות אחותו גלה

".

ומשמע שעל כל אחות, יענש בכרת.

ועתה חוזר התנא ודן במה שאמר: הרי

עד שלא יאמר

פסוק מיוחד לאחותו מאב ואם, גם כן

יש לי

לחייבו עליה כרת,

בדין

, בלימוד של קל וחומר:

שהרי

אם ענש על

אחותו שהיא

בת אביו

שלא בת אמו, ו

ענש על

בת אמו שלא בת אביו

,

על אחותו, שהיא

בת אביו ובת אמו

-

לא כל שכן

שהיא בכרת!

הא למדת

מיתור הפסוק "ערות אחותו גילה", שהוא בא ללמד כלל:

שאין עונשין מן הדין

.

וממשיכה הברייתא ואומרת:

עונש

-

שמענו

מכאן, שהבא על אחותו מהאב ומהאם חייב.

אזהרה

-

מנין

לנו שהבא על אחותו מהאב ומהאם מוזהר על כך בלאו?

תלמוד לומר

"

ערות אחותך בת אביך או בת אמך,

מולדת בית או מולדת חוץ, לא תגלה ערוותן".

אין לי

ללמוד מפסוק זה

אלא

להזהיר שלא יקח

בת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו

.

אחותו שהיא

בת אביו ובת אמו, מנין

לנו אזהרה עליה?

תלמוד לומר

: "

ערות בת אשת אביך, מולדת אביך

-

אחותך היא

, לא תגלה ערותה".

המילים "אחותך היא", מיותרות הן, ובאו לרבות את אחותו מאביו ומאמו.

וממשיך התנא לדון בדבריו:

עד שלא יאמר

, הרי גם אם לא היה אומר הכתוב אומר את שתי המילים המיותרות "אחותך היא" להזהיר על אחותו מאב ומהאם,

יש לי

ללמוד להזהיר עליה

מן הדין,

מלימוד של קל וחומר:

שהרי,

מה אם הוזהר

גם

על בת אמו שלא בת אביו, ו

גם על

בת אביו שלא בת אמו

-

אחותו שהיא

בת אביו ובת אמו

-

לא כל שכן

שמוזהרים עליה!

הא למדת

, מיתור הפסוק לאזהרה זו, שהוא בא ללמד כלל:

שאין מזהירין מן הדין

.

עד כאן דברי "בריבי", שהביא לאביו את הברייתא האומרת שאין עונשים מן הדין. וממשיכה הגמרא לדון בדברי המשנה: תלמוד לומר "נפש בנפש", ללמד שאינן נהרגין עד שיגמר הדין על פיהם.

הרי ממקרא זה יש ללמוד רק כשזממו העדים על חייבי מיתות בית דין, אולם כשזממו על

חייבי מלקיות, מנין

שאין לוקין על זממם עד שיגמר הדין על פיהם?

תלמוד לומר

גזירה שוה המבוארת [בעמוד הקודם], שלומדים מדין העדים על חייבי מיתות לדין העדים על חייבי מלקיות, "

רשע רשע

":

כשם שבחייבי מיתות אין העדים הזוממין נהרגין עד שיגמר דינו של הנידון על פיהם, כך בעדות חייבי מלקות אין לוקין עד שיגמר הדין על פיהם.

חייבי גלויות, מנין?

עדיין אין לנו מקור לעדים זוממים, החייבים מלקות, שאינם לוקים אלא רק אם נגמר הדין על פיהם? כי אין הם כמו עדים זוממים שבאו לחייב מלקות, שלמדנו עתה בגזירה שוה של "רשע רשע" מחייבי מיתות שאין לוקים עד שיגמר הדין על פיהם. לפי שעדים זוממים שרצו לחייב גלות אין הם לוקין מדין "כאשר זמם" אלא לוקים על עבירת "לא תענה", ועל מלקות אלו אין גזירה שוה מ"רשע רשע", שהיא גזירה שוה רק לגבי העונש של "כאשר זמם", שהוא עונש על שזממו העדים כנגד הנידונין, ואינו מלמד על מלקות של "לא תענה", הנלמדות לעיל מחיוב מיוחד של "והצדיקו".

ומבארת הגמרא:

אתיא,

יש ללמוד זאת בגזירה שוה של "

רוצח רוצח

"

מחייבי

מיתות

. שנאמר בחייבי מיתות "לא תקחו כופר לנפש רוצח", ונאמר בחייבי גלויות "לנוס שמה רוצח", כשם שבחייבי מיתות אין העדים נהרגים עד שיגמר הדין על פיהם, כך בחייבי גלויות אין העדים לוקים עד שיגמר הדין על פיהם.

תניא, אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה,

לשון שבועה, שימותו בני ואראה בנחמתן,

אם לא הרגתי עד

אחד

זומם

, שהוזם הוא בלבד מכת עדים, ועשיתי זאת כדי

להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון

.

וכשהוזם עד זה, עדיין לא נהרג הנידון.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי

.

שהרי אמרו חכמים

במשנה בסמוך:

אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם

.

ואין לוקין עד שיזומו שניהם

.

דכתיב "והנה עד שקר העד", וילפינן בסוטה [ב ב] שכל מקום שנאמר עד, משמעו שני עדים.

מיד קבל עליו רבי יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח

כדי שאם יטעה, יתקנו.

וכל ימיו של רבי יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע

.

וכסבורין העם לומר

ששומעים את

קולו של הרוג

.

אמר

להם:

קולי שלי הוא

.

תדעו

שכן הוא, כשתראו

למחר, הוא

[אני, בלשון סגי נהור]

מת

, ואז

אין קולו נשמע

.

ואז יתברר לכם שקולי היה נשמע כאשר השתטחתי על קברו.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

: אין ראיה ממה שאין קולו נשמע לאחר שמת, שאין זה קול ההרוג.

כי

דילמא

אכן היה זה קול העד הנהרג, ובמות רבי יהודה בן טבאי השתתק כיון ש

בדינא קם בהדיה

. עמד נגדו בדין של מעלה משבא לשם במותו.

אי נמי, פיוסי פייסיה

רבי יהודה בן טבאי לעד ההרוג.

מתניתין:

44נאמר בתורה "

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת

" [דברים יז ו].

והפסוק אומר דרשני, שהרי

אם מתקיימת העדות בשנים

, כל שכן שמתקיימת בשלשה.

ואם כן,

למה פרט הכתוב

"

שלשה

עדים"?

אלא

אמר הכתוב גם שלשה, כדי

להקיש שלשה לשנים

-

ללמד,

מה שלשה מזימין את השנים

, שהרי הם מרובים מהראשונים,

אף שנים יזומו את השלשה

.

ומנין

ששנים מזימין

אפילו מאה

עדים?

תלמוד לומר

"על פי שנים עדים או שלשה עדים". והרי היה מספיק לומר "על פי שנים או שלשה עדים", ולשם מה חזר ואמר הכתוב "עדים" גם לגבי שנים וגם לגבי שלשה? אלא בא הכתוב לרבות אפילו מאה עדים.

רבי שמעון אומר

: ההקש בא ללמדנו דבר זה:

מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין

, [וכמו שלמדנו מ"והנה עד שקר העד", ועד הכתוב בתורה היינו שנים] -

אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין

.

ומנין אפילו מאה?

-

תלמוד לומר

"

עדים

".

רבי עקיבא אומר: לא בא השלישי להקל

.

[דהיינו, רבי עקיבא מודה שהדין כתנא קמא וכרבי שמעון, אלא הוא רק חולק על דרש הפסוק, וסובר] לא הוצרכה התורה לכתוב "או שלשה עדים" כדי ללמדנו ששנים מזימין שלשה, או שאינן זוממין עד שיזומו כלם, שהרי שנים נאמנים לכל עדות, ופשיטא שנאמנים גם להזים שלשה.

ומהפסוק "הנה עד שקר העד" כבר למדנו שצריך להזים את שלשת כאחד, שהרי כולם נעשו עדים כאחד, והרי הם "כת עדות" אחת.

ועל כרחך, לא בא יתור זה, ללמדנו להקל את דין העדים הזוממין כשנוסף עמם עד שלישי,

אלא

בא הכתוב

להחמיר עליו

, על העד השלישי, שלא נאמר, הרי אין צריכים לעדותו, ובלעדיו היה הנידון מתחייב, ולא נקיים בו דין הזמה, לכך בא הכתוב ללמדנו שאף השלישי נחשב מ"מקיימי דבר".

ולעשות דינו

-

כיוצא באלו

. שאם הוזמו שלשתן, כלם נהרגין, ואף שלא נצרכה עדותו כדי לחייב את הנידון.

ומכאן אנו למדים -

ואם כן

[אם כך]

ענש הכתוב ל

מי שהוא "

נטפל

"

לעושי עבירה

, שהוא רק טפל אליהם, שאין בו צורך, ובכל זאת דינו הוא

כעוברי עבירה

-

על אחת כמה וכמה ישלם שכר ל

מי שהוא

נטפל לעושי מצוה, כעושי מצוה.

שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות. כי במדה טובה נאמר "נוצר חסד לאלפים", ואילו בפורענות נאמר "פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים". ולמדו מכאן, שמדה טובה כפולה ממדת פורענות פי חמש מאות!

ו

עוד דרש רבי עקיבא מהיקש שנים לשלשה, שבא ללמדנו:

מה שנים, נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדותן בטלה

, כיון שנשאר רק עד אחד,

אף

אם באו

שלשה

עדים, אם

נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדותן בטלה

.

מנין

ש

אפילו

אם באו

מאה

ונמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדות כלם בטלה?

תלמוד לומר

"

עדים

".