מכות 22a — תלמוד אויף ייִדיש

ה.

ולוקה

משום הבערה

ביום טוב, על מה שהבעיר עצים לצורך הבישול שאינו לצורך יום טוב.

ומכאן הקשה אביי לרבה:

ואם איתא,

אם נכון הוא כדבריך, כי מי שעושה ביום טוב כמה מלאכות במזיד, אינו לוקה אלא אחת, מדוע אמרה הברייתא שלוקה חמש, כשהמלקות החמישית היא על ההבערה? והרי

משום הבערה לא מחייב, דהא איחייב ליה

כבר

משום בשולו,

על מה שבישל ביום טוב שלא לצורך היום.

אמר לו רבה:

אפיק,

[הוצא] מחמשת המלקות על הלאוין האלו את המלקות על איסור

הבערה

ביום טוב, ואל תגרסנה במשנה,

ועייל,

והכנס במקומה למנין חמשת המלקויות את המלקות על איסור אכילת נבילה, והמדובר הוא במבשל

גיד הנשה של נבילה

ביום טוב, ואכלה.

אך הקשה לו אביי:

והתני רבי חייא

על המשנה ההיא, בברייתא: חמש מלקיות אלו שנשנו באכילה זו -

לוקה שתים

מהן

על אכילתו,

על אכילת גיד הנשה, ועל אכילת בשר בחלב.

ושלש

מהן לוקין

על בשולו.

על בישול בשר בחלב, על בישול ביום טוב, ועל הבערה ביום טוב.

ואי איתא

כדבריך, שמוציאים את האיסור של הבערה, ובמקומו מצרפים את האיסור של אכילת נבילה, אם כן יוצא ש

שלש

מלקויות

על אכילתו הוא חייב,

ולא שתי מלקויות על אכילתו כמו שאמר רבי חייא, ושתי מלקויות על בישולו, ולא שלש כמו שאמר רבי חייא!

אמר לו רבה תירוץ אחר:

אלא, אפיק

הוצא מחמשת הלאוין, את מלאכת

הבערה, ועייל,

הכנס במקומה את איסור ההשתמשות ב

עצי אשירה.

ונעמיד באופן שמבשל בעצי אשירה [חתיכות עץ, מעץ שעבדוהו לשם עבודה זרה], האסורים בהנאה.

ואזהרתיה

של איסור הנאה מעבודה זרה, היא

מהכא

: דכתיב

"ולא ידבק בידך

מאומה מן החרם" [דברים יג, יח].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

: אם המשנה מדברת במבעיר בעצי אשירה, תיקשי:

ולילקי נמי משום "ולא תביא תועבה אל ביתך",

[דברים ז, כו] ומדוע אמרה המשנה שלוקה רק חמש פעמים בלבד? והלא עבר על ששה לאוין.

אלא, הכא במאי עסקינן,

שלא הבעיר בעצי אשירה, אלא

כגון שבישלו בעצי הקדש.

והלאו החמישי הוא משום ששורף עצי הקדש.

ואזהרתיה

של השורף עצי הקדש היא

מהכא

: דכתיב [דברים יב, ג]

"ואשריהם תשרפון באש, לא תעשון כן לה' אלהיכם".

מכאן שאסור לאבד עצים המוקדשים לה' אלוהיכם.

שנינו במשנה: שיש אופן שחורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין שיש בהם מלקיות.

[

סימן שנבא"י שנ"ז

]:

מתקיף לה רב הושעיא, וליחשוב נמי

במשנתנו מלקות נוספים, באופן שזרע בחרישתו על שפת נחל איתן שנערפה בו עגלה ערופה, שאז עובר משום לאו נוסף, של

הזורע בנחל איתן,

שאסור לזורעו.

ואזהרתיה

של איסור זריעת נחל איתן היא

מהכא

: דכתיב גבי עגלה ערופה, שעורפים אותה בנחל איתן,

"אשר לא יעבד בו ולא יזרע"

[דברים כא, ד].

מתקיף לה רב חנניא, וליחשוב נמי

במשנתנו מלקות נוספים, שחייב גם משום

המוחק את השם, בהליכתו

עם המחרישה.

ואזהרתיה

של איסור מחיקת השם היא

מהכא

: דכתיב [דברים יב, ג]

"ואבדתם את שמם וגו', לא תעשון כן לה' אלהיכם".

מכאן שאסור למחוק את שם ה' אלהיכם.

מתקיף לה רב אבהו, וליחשוב נמי,

המשנה יכלה להעמיד שלוקה על לאו נוסף בחרישה, שחייב גם על

הקוצץ את בהרתו

במחרישה בשעת החרישה.

ואזהרתיה

של איסור קציצת הבהרת, היא

מהכא

: דכתיב [דברים כד, ח]

"השמר בנגע הצרעת",

ולומדים מכאן במסכת שבת [קלג, א] שאסור לקצוץ את הצרעת.

מתקיף לה אביי, וליחשוב נמי

מלקות נוספות, שהיה כהן גדול, והיה לבוש את החושן מבלי להיות לבוש את האיפוד, ולוקה משום

המזיח

את

החושן מעל האפוד,

בשעת חרישתו.

ו

כן

המסיר

את

בדי ארון,

כדי לחרוש בהם, ועובר ולוקה על לאו נוסף, בכל שעה ושעה.

ואזהרתיה

היא

מהכא

:

דכתיב "בטבעות הארן יהיו הבדים,

לא יסורו

ממנו" [שמות כה, טו].

וכתיב

"ולא יזח החושן"

[שמות כח, כח]

מתקיף לה רב אשי, וליחשוב נמי

לאו נוסף, של

החורש ב

כלי מחרישה העשויים מ

עצי אשירה,

שבאופן זה עובר על לאו נוסף.

ואזהרתיה

של איסור הנאה מעבודה זרה היא

מהכא

: דכתיב

"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" וגו'

[דברים יג, יח].

מתקיף לה רבינא, וליחשוב נמי

לאו נוסף, של

הקוצץ אילנות טובות

שעושים פרי, בהליכתו.

ואזהרתיה

של איסור קציצת אילן פרי היא

מהכא

: דכתיב

"כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות"

[דברים כ, יט]

.

אמר ליה רבי זעירא לרבי מני, וליחשוב נמי

לאו נוסף, ב

כגון דאמר: שבועה שלא אחרוש ביום טוב!

שאז עובר גם על איסור שבועה.

אמר לו רבי מני:

התם,

באופן שנשבע שלא יחרוש ביום טוב,

לא קא חלה

ה

שבועה,

מפני ש

מושבע

כבר

ועומד מהר סיני הוא

שלא לחרוש ביום טוב. ואין שבועה חלה על שבועה!

אמר ליה

רבי זעירא: נעמיד באופן

כגון דאמר, שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביום טוב,

שאז היות והוא כולל בשבועתו זמן שמותר בחרישה יחד עם הזמן שאסור בחרישה, אזי השבועה חלה על כל מה שכלל בשבועתו. משום

דמגו

[מתוך]

דחלה עליה

[עליו]

שבועה

לענין חרישה

בחול, חלה עליה נמי

לענין חרישה

ביום טוב.

אמר לו רבי מני: שבועה היא

מידי דאיתיה בשאילה

[דבר איסור, שאפשר להישאל עליו, ולבטלו] שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ונמצא שאין כאן לאו כלל. ומידי דאיתיה בשאילה,

לא קתני

[איסור כזה משנתנו אינה שונה].

ומקשינן:

ולא?!

וכי המשנה לא הביאה איסור שאפשר להישאל עליו!?

והרי

המשנה הביאה את איסור

הקדש,

ולפי בית הלל [במסכת תמורה], אפשר להישאל על ההקדשות!?

ומתרצינן: המשנה מדברת

ב

קדושת

בכור,

שהוא קדוש מחמת שהוא בכור, ואי אפשר להישאל עליו כיון שהוא קדוש מאליו.

ומקשינן:

והרי

המשנה הביאה את איסור

נזיר,

שאפשר להישאל עליו!?

ומתרצינן: המשנה מדברת

בנזיר

כמו

שמשון,

שהיה על ידי מלאך, ואינו יכול להישאל עליו, כיון שהוא צווי מלמעלה.

ומקשינן: כיצד אפשר להעמיד את המשנה בנזיר שמשון, והרי

נזיר שמשון, בר איטמויי למתים הוא

[מותר לו להטמאות למתים], כמו שכתוב במסכת נזיר [ד, ב] ששמשון הותר ליטמא למתים, ואילו המשנה אצלנו הביאה גם איסור טומאה למת.

ומתרצינן:

אלא,

לעולם, המשנה מדברת גם באיסור שיכול להישאל עליו,

והטעם שהמשנה לא העמידה באופן שנשבע שלא יחרוש בין בחול ובין ביום טוב, הוא משום ש

האי תנא, "איסור כולל" לית ליה.

התנא במשנתנו סובר שגם אם כולל בשבועה דבר שמותר, אין השבועה חלה, כיון שאין השבועה יכולה לחול על דבר שכבר יש עליו איסור מן התורה, ואפילו אם היא שבועה באופן של איסור כולל גם על דבר היתר.

אמר רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים

לאחר שנפדה, אפילו אם הרביעו על מינו,

לוקה

משום כלאיים, שמרביע חולין בקדשים. כי אף על פי שפדו את השור, עדיין יש בו תורת קדושה, והתורה החשיבה את שור פסולי המוקדשים ל

שנים,

לשני גופין חלוקים, שיש על השור הזה לאחר פדיה, גם תורת חולין, וגם תורת קדשים.

יש עליו תורת חולין, שמותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד כאילו לא הוקדש מעולם.

ויש עליו תורת קדשים, שאסור בגיזה ועבודה. ולומדים את זה בספרי מהפסוק "בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר" [דברים יב] "תזבח" - ולא גיזה, מלמד הכתוב שאסור בגיזה ועבודה.

ולכן אסור להרביעו אפילו עם מינו משום כלאים, שמרביע חולין על קדשים, או להיפך, קדשים על חולין, כיון שעשאו הכתוב כשני גופין חלוקין.

אמר רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים,

אפילו מנהיג אותו בפני עצמו,

לוקה

משום כלאיים,

שהרי גוף אחד הוא, ועשאו הכתוב כשני גופים,

שיש בו גם חולין וגם קדשים. לכן חייב משום כלאים של "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו" [דברים כב, י].

מתניתין:

א.

כמה

הוא מנין המלקות ש

מלקין אותו

בחיוב מלקות מן התורה?

ארבעים

מלקות

חסר אחת.

כלומר שלושים ותשע מלקות.

שנאמר

[דברים כה, ב]

"

והפילו השופט, והכהו לפניו כדי רשעתו,

במספר".

וסמוך לו

"ארבעים

יכנו

",

ודורשים כאילו כתוב "במספר ארבעים",

והיות ולא כתוב "יכנו ארבעים במספר", אלא "במספר ארבעים", לומדים מזה שכוונת הכתוב היא ל

מנין שהוא

[

סמוך ל

] [

סוכם את ה

]

ארבעים.

כלומר, מספר המשלים סכום של ארבעים, שגורם שהמספר שאחריו יהיה ארבעים, והיינו שלושים ותשע, שהרי אם ספר שלושים ותשע צריך לספור עתה ארבעים.

רבי יהודה אומר: ארבעים

מלקות

שלימות הוא לוקה.

וכיון שסדר המלקות נעשה בסדרות סדרות של שלש מלקות, שתים מלאחריו על שתי כתפיו, ואחת מלפניו, כדלהלן, נמצא שלפי רבי יהודה, המכה הארבעים היא מכה "יתירה", שהרי אם תחלוק את ארבעים המלקות לסדרות של שלש שלש, תשאר מכה אחת יתירה, שאין לה סדר של שלש מכות.

והיכן הוא לוקה את

המכה הארבעים,

היתירה?

-

בין

שתי

כתפיו.

ב. כשנתחייב אדם מלקות, צריך לאמוד אותו על ידי רופא כמה מלקות הוא מסוגל לקבל, כדי שלא ימות מחמת ההכאות, מדכתיב "לא יוסיף", מכלל שאם צריך לגרוע, גורעין.

אבל היות וצורת המלקות הם בסדרות של שלש שלש, לכן

אין אומדין אותו אלא במכות

ה

ראויות להשתלש.

למשל, אם אמדוהו שמסוגל לקבל עשרים מלקות, אין מלקין אותו אלא שמונה עשרה מלקות, שהוא מספר המתחלק לסדרות של שלש.

ג. אם

אמדוהו

הרופאים בתחילה שמסוגל

לקבל ארבעים

מלקות חסר אחת,

ו

התחיל

לוקה מקצת

מהמלקות,