מכות 14a — תלמוד אויף ייִדיש

כדאמרינן מעיקרא,

שאמנם אין מחייבין שני עונשים [שתי רשעיות] כאחת, אך עונש כרת בנוסף למלקות אינו נחשב כהענשה של "שתי רשעיות", כיון

שאם עשו

חייבי כרת

תשובה

-

בית דין של מעלה מוחלין להם

.

מאי אמרת

, שמא תאמר, שאין די בכך כדי להחשב כפטור מכרת בשעת נתינת המלקות, שהרי עתה

הא לא עבוד

, עדיין לא עשו

תשובה?

אין זו טענה.

כיון שהם יכולים עתה לשוב, ולהפטר מכרת -

לא פסיקא מילתא לכרת,

אין חיוב עונש הכרת מוחלט, אלא הרי הוא תלוי ועומד בתשובתם, ולכן אין לנו לפוטרם עתה ממלקות משום "שתי רשעיות".

רבי יצחק

חולק ו

אומר

: כל

חייבי כריתות בכלל

פרשת עריות

היו, ולמה יצאת כרת באחותו

, להכתב בפני עצמו - כדי לומר שיש

לדונו בכרת

בלבד

ולא במלקות!

ומקשינן:

ורבנן,

רבי ישמעאל ורבי עקיבא, החולקים על רבי יצחק -

כרת

שאמרה תורה

באחותו, למה לי?

והרי אחותו, בכלל כל עריות היא!?

ומתרצינן: הכרת המיוחד באחותו יצא -

לחלק!

שלא תאמר, כיון שכל העריות כתובות בכרת אחת, אם יעבור על כולן בשגגה, בהעלם אחד, יתחייב על כולן רק קרבן חטאת אחת, לכך יצאה אחותו מהכלל, הן ללמד על עצמה, שאם עשאה בין שאר הכריתות, מתחייב עליה קרבן חטאת בפני עצמו, והן ללמד על הכלל כולו, שעל כל ערוה וערוה חייבין קרבן חטאת בפני עצמו, גם אם עשה בהעלם אחד כמה עברות חלוקות של עריות.

וכדרבי יוחנן

.

דאמר רבי יוחנן: אם עשאן כולן בהעלם אחד

-

חייב

חטאת

על כל אחת ואחת

.

אך עתה מקשה הגמרא מאידך גיסא:

ורבי יצחק

, שלומד מהכרת שנכתב באחותו שחייבי כריתות חייבים רק בעונש כרת ואינם לוקים -

לחלק

, ולחייב על כל ערוה קרבן חטאת בפני עצמו -

מנא ליה?

ומתרצינן:

נפקא ליה מ

"

ואל אשה בנדת

טומאתה

לא תקרב".

מדלא כתיב "ואל נדה לא תקרב", אלא הוסיף הכתוב "ואל אשה", מלמד הכתוב

לחייב על כל אשה ואשה

קרבן חטאת בפני עצמו.

אלא מעתה, יקשה שוב לרבי עקיבא ורבי ישמעאל:

ורבנן, נמי, תיפוק להו מהא,

מ"ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב"!?

ואמרינן:

אין הכי נמי,

אכן גם הם לומדים את חילוק הקרבנות על כל ערוה, מהפסוק "ואשה" האמור בנדה.

ואלא

מה שיצאה מן הכלל

כרת דאחותו

, כדי לחלק,

למה לי?

-

כדי

לחייבו

בקרבן נפרד על כל ערוה אפילו במי שעובר על כמה איסורי עריות שהם מ"שם אחד", כגון שבא

על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו

, שכולן שם אחד להן, של "אחות". ובא הכתוב לומר שאם בא על שלשתן בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת.

ומקשינן:

פשיטא!

הרי פשוט הדבר שאדם הבא על שלשת עריות אלו חייב קרבן על כל אחת ואחת בפני עצמה, והרי הן ככל העריות שלמדנו מהכתוב בנדה לחלקן לחייב כרת על כל אזהרה לבדה! כי

הרי גופין מחולקין

, שהן שלש נשים, ו

הרי

גם

שמות מחולקין

של עריות! וכל אחת חיובה מאזהרה אחרת, ופשיטא שאין ענשן בכרת אחת על כולן.

אלא,

מוקמינן את הלימוד מאחותו,

לחייב

את מי שבא

על אחותו שהיא

גם

אחות אביו,

ו

שהיא

גם

אחות אמו

, שחייב על הביאה באשה הזאת שלש חטאות.

ו

מבארינן:

היכי משכחת לה? ברשיעא בר רשיעא.

דהיינו שבא על אמו והוליד שתי בנות, וחזר ובא על אחת מהבנות שהם גם אחיותיו והוליד ממנה בן. ולבן זה, אסורה הבת השניה הן משום אחות אמו, והן משום אחותו מאביו, והן משום אחות אביו, לפי שהיא נולדה מאם אביו. ולכן, אם בא עליה בשוגג, חייב שלש חטאות.

ומקשינן לאידך:

ורבי יצחק,

שלפיו צריך את היתור של "אחותו" ללמד שחייבי כרת לא לוקין,

מנא ליה הא

דרשיעא בר רשיעא חייב בשלש חטאות? שהרי רבנן למדו זאת מהיתור של אחותו.

ומתרצינן:

נפקא ליה מקל וחומר

.

דתנן, אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באטליז של עמאום, כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו שהיא אחות אביו, שהיא אחות אמו, מהו?

האם הוא

חייב

חטאת

אחת על כולן, או חייב

חטאת

על כל אחת ואחת? ואמרו לי

: הלכה

זאת, לא שמענו. אבל שמענו

את ההלכה במקרה דומה,

הבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד, שחייב על כל אחת ואחת.

ו

מכאן

נראין

ה

דברים,

שיש לחייב רשיעא בר רשיעא בשלש חטאות,

מקל וחומר

מחיוב מי שבא על חמש נדות:

ומה נדה, שהיא שם אחד, חייב על כל אחת ואחת

.

כאן, שבא על אחותו, שהיא אחות אביו, שהיא אחות אמו

ששלשה שמות

מחולקים יש באשה זו, לא כל שכן

שיתחייב שלשה!

ואידך,

רבי עקיבא ורבי ישמעאל, שהוצרכו לימוד מהכתוב לחייב ברשיעא בר רשיעא שלש חטאות, סברו, שה

קל וחומר

מחמש נדות - קל וחומר "

פריכא

"

הוא

.

שהרי יש לדחותו, ולומר:

מה לנדה, שכן גופין מחולקין

. ולכן חייב על כל אחת ואחת.

אך אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, גוף אחד היא, ויתחייב עליה רק אחת אף שיש בה שלש שמות. ולכן צריכים קרא לחייבו.

ומקשה הגמרא:

ואידך נמי

, רבי יצחק, שלא למד מן הכתוב אחותו ללמד על רשיעא בר רשיעא משום שהסתמך על הקל וחומר, הרי גם הוא מודה כי

האי

קל וחומר,

ודאי קל וחומר פריכא הוא

.

אלא, נפקא ליה מאחותו דסיפא

, דכתיב בסוף הפסוק "אחותו" נוספת, "ערוות אחותו גילה". ומיתור זה מחייב לרשיעא בר רשיעא שלש חטאות.

והדרינן לרבנן:

ואידך, אחותו דסיפא למה לי?

הרי רשיעא בר רשיעא נלמד מאחותו בפרשת אחרי מות?

ומוקמינן,

לחייבו על אחות

שהיא

בת אביו ובת אמו,

ואף שמפורש איסור אחותו מאב ולא מאם, וכן אחותו מאם ולא מאב, ומקל וחומר ידעינן שאחותו מאב ומאם אסורה, אתא קרא דאחותו לאוסרה מיתורא -

כדי

לומר שאין עונשין מן הדין

.

וצריכים פסוק לאסור, אף דידעינן מקל וחומר שאסור.

ושוב הדרינן לרבי יצחק:

ואידך

, מנין לו עונש באחותו מאב ואם, והרי אין עונשין מן הדין!?

איבעית אימא, גמר עונש מאזהרה

. שהרי לאזהרת אחותו שהיא אחותו מאב ואם, יש יתור "אחותך היא".

ולמד את דין העונש מהאזהרה - כמו שלא חילק הכתוב באזהרה בין אחותו מאב [או אחותו מאם], לבין אחותו מאב ומאם, הוא הדין לענין העונש, חייב גם על אחותו מאב ומאם כמו שחייב על אחותו מאב או אחותו מאם. ולכן לא הוצרך פסוק לכך, ולא מפני ש"למד מן הדין".