קידושין 66a — תלמוד אויף ייִדיש

שורך נרבע

על ידי אדם, והרי הוא פסול להקרבה,

והלה שותק, נאמן

, ומשום ששתיקת הבעלים כהודאה דמיא.

ותנא תונא

במשנה בבכורות: "ואלו [הדברים] שאין שוחטין עליהן [את הבכור] לא במקדש [שאינם כשרים להקרבה], ולא במדינה [שאין הם מותרים באכילה כשאר בכורות בעלי מומין]:

ושנעבדה בו

[בבכור]

עבירה

[שנרבע],

ושהמית

השור את האדם, ואין עדים בדבר אלא

על פי עד אחד או על פי הבעלים

[

נאמן

. תיבה זו אינה כתובה במשנה שם].

כלומר, אם כי הבכור שנעבדה בו עבירה ושהרג אדם הרי הוא נפסל להקרבה ומותר לאכילה, מכל מקום אם אין ידוע הדבר אלא על פי עד אחד, או על פי הבעלים, אין הוא כשר להקרבה, ומאידך אף אינו מותר באכילה.

והרי:

האי

"

על פי עד אחד

" - שהוא נפסל על פיו להקרבה -

היכי דמי!?

אי דקא מודו בעלים

בדבר, כך הרי אי אפשר לומר, כי אם כן תיקשי: הרי

היינו

"

על פי הבעלים

" שכבר שנינו במשנה שהבכור נפסל להקרבה על פיהם, ולמה לי תו "על פי עד אחד"!?

אלא לאו

, בהכרח שהמשנה עוסקת בכגון

דשתיק

הבעלים, הרי למדנו שהעד נאמן כשהבעלים שותקים.

וצריכא

, הוצרך אביי להשמיענו בכל אופנים אלו, ששתיקת הבעלים כהודאה דמיא!

דאי אשמעינן

אביי רק

הך קמייתא

[רק את מימרתו הראשונה גבי עד שהעיד לו: "אכלת חלב"] שהקרבן כשר אם שתק, כי אז הייתי אומר, לכן הוא כשר, משום ד

אי לאו דקים ליה בנפשיה דעבד

עבירה [אם לא שבטוח הוא בעצמו שעשה עבירה], ודאי ש

חולין בעזרה לא הוה מייתי

[לא היה הוא מביא חולין בעזרה], ולכן כשר הקרבן שהביא.

אבל

כשאמר לו עד אחד "

נטמאו טהרותיך

",

מימר אמרינן

[הייתי אומר]:

האי דשתיק

משום

דסבר

: "

חזי ליה בימי טומאתו

" כלומר: אין הוא שותק משום שמודה הוא לדברי העד, אלא משום שלא איכפת לו, כי הרי אף לדברי העד ראויים אותם דברים שנטמאו לאוכלם כשהוא טמא.

ואי אשמועינן

אביי רק

הא

ד"נטמאו טהרותיך", ולא היה משמיענו דין זה גם גבי "שורך נרבע", כי אז הייתי אומר: מה ששתיקתו חשובה כהודאה גבי "נטמאו טהרותיך", הוא

משום ד

סוף סוף

קא מפסיד ליה

את הטהרות

בימי טהרתו

שאינו יכול לאוכלם מפני שנטמאו -

אבל

כשאמר לו "

שורך נרבע

", הייתי אומר שאין שתיקתו חשובה כהודאה, כי

מימר

אמר

[הבעלים בלבו]:

כל השוורים לאו לגבי מזבח קיימי

, אין כל השוורים עומדים להקרבה, ולא איכפת לו בפיסל שורו לקרבן.

ולפיכך

צריכא

ליה לאביי להשמיענו בכל שלושת האפנים האלו שששתיקתו חשובה כהודאה.

איבעיא להו: אשתו זינתה בעד אחד

, שאמר לו עד אחד: "אשתך זינתה ואסורה היא עליך",

ושותק

הבעל,

מהו!

אמר אביי: נאמן

העד והרי היא אסורה עליו.

רבא אמר: אינו נאמן

, כי

הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים

.

אמר אביי: מנא אמינא לה

, מנין למדתי כסברתי?

ד

מעשה ב

ההוא סמיא, דהוה מסדר מתנייתא

קמיה דמר שמואל, יומא חד נגה ליה

לסמיא

ולא הוה קאתי, שדר

שמואל

שליחא אבתריה

דסמיא,

אדאזיל שליח

לביתו של הסמיא

בחדא אורחא, אתא איהו

הסמיא

בחדא

אורחא,

כי אתא שליח

מבית הסמיא,

אמר

לסמיא:

"אשתו זינתה

"

; אתא לקמיה דמר שמואל

.

[מעשה בסומא שהיה רגיל לסדר ברייתות לפני שמואל, וביום מן הימים איחר אותו סומא לבוא, ושלח שמואל שליח אחריו שימהרנו לבוא ; הלך השליח בדרך אחת לביתו של הסומא, ואילו הסומא הלך באותה עת בדרך אחרת לבית מדרשו של שמואל; כשחזר השליח מביתו של הסומא, העיד לסומא על אשתו, שזינתה באותה עת, ובא הסומא לפני שמואל לשאול בדינו, אם מותרת היא לו].

אמר ליה

שמואל לאותו סומא:

אי מהימן לך

העד [אם הוא נאמן עליך], כי אז

זיל אפקה

[לך ותן לה גט],

ואי לא

מהימן לך, כי אז

לא תפיק

את אשתך! והוכיח אביי ממעשה זה שעד אחד נאמן על הזנות כשהלה שותק:

מאי לאו

, האם לא כן שכוונת שמואל היתה:

אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא

, אם נאמן הוא עליך שאינו גזלן וכשר הוא לעדות, כי אז תוציא, ואם אינו נאמן עליך שאינו גזלן, כי אז לא תוציא את אשתך ; הרי שאם העד כשר הוא לעדות, הרי הוא נאמן.

ומפרשת הגמרא:

ורבא

הסובר שאינו נאמן - אמר לך: כך אמר שמואל:

אי מהימן עלך כבי תרי, זיל אפקה ואי לא לא תפקה,

אם נאמן עליך עד זה כשנים, כי אז תוציא, ואם לא, לא ; ואם כן אין הוכחה ממעשה זה, שדי בעדותו של סתם עד אחד.

ואמר

עוד

אביי: מנא אמינא לה

, מנין למדתי כסברתי? מהא

דתניא

:

מעשה בינאי המלך, שהלך ל

מדינת

כוחלית

[כך שמה]

שבמדבר, וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל

.

אמר להם

ינאי לחכמי ישראל:

אבותינו היו אוכלים מלוחים

[מיני ירקות הם, ומאכל עניים הוא],

בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש

השני, ומשום שהיו עניים,

אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו

, כלומר: נאכל אותם זכר לעניות שהיתה, ולהודות לקב"ה על שעכשיו הצליחנו והעשירנו -

והעלו

באותה סעודה שעשו לאחר הנצחון

מלוחים על שולחנות של זהב, ואכלו

.

והיה שם

אדם

אחד

, שהיה

איש לץ

, בעל

לב רע, ו

איש

בליעל, ואלעזר בן פועירה שמו

.

ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך

:

ינאי המלך!

דע, ש

לבם של פרושים

[כוונתו לחכמי ישראל]

עליך

, כלומר: שונאיך הם, ואין הם שמחים בשמחתך!

אמר לו ינאי לאלעזר:

ומה אעשה

כדי להוכיח שאכן כדבריך כן הוא?

אמר לו אלעזר לינאי שהיה גם כהן גדול:

הקם להם בציץ שבין עיניך

, כלומר: תן ציץ הקודש על מצחך, ותראה שהם ימחו בך מלהיות כהן, ואף שהנך מזרע אהרן [שהיה ינאי מכהני בית חשמונאי].

ואכן

הקים להם

ינאי לחכמי ישראל

בציץ שבין עיניו

.

ו

היה שם זקן אחד, ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך

:

ינאי המלך! רב לך כתר מלכות

[די לך בכתר מלכות], ו

הנח כתר כהונה ל

שאר

זרעו של אהרן;

ולפיכך אמר כן, אף שגם הוא היה מזרעו של אהרן, משום

שהיו אומרים

על ינאי:

אמו

של ינאי

נשבית במודיעים

קודם שנישאת לאביו, והשבויה פסולה מדרבנן לכהונה מחשש שנבעלה לגוי הפוסלה מן הכהונה, וינאי בנה שנולד מכהן הבא על השבויה, הרי הוא חלל מדרבנן, ואינו ראוי לכתר כהונה.

ויבוקש הדבר

, נתן ינאי הוראה לבדוק ולעיין בדבר, האמנם כדבריהם כן הוא, ולא

נמצא

, לא ניתן היה להוכיח את הדבר, ולקמן מפרש לה.

ויבדלו חכמי ישראל בזעם

של ינאי, כלומר: פרשו חכמי ישראל מינאי בשל זעמו.

ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך!

היתכן, ש

הדיוט שבישראל כך הוא דינו

לסבול חרפתו ולא להנקם,

ו

אף

אתה

שהינך

מלך וכהן גדול כך הוא דינך

לסבול חרפתך מבלי להנקם בהם!?

אמר לו ינאי לאלעזר:

ומה אעשה

להם לחכמי ישראל?

אמר לו אלעזר לינאי המלך:

אם אתה שומע לעצתי, רומסם!

אמר לו ינאי לאלעזר:

ותורה מה תהא עליה

, אם אהרוג את חכמי ישראל.

אמר לו אלעזר לינאי:

הרי

ספר התורה

כרוכה ומונחת בקרן זוית

ובתוכה כתובים המצוות,

כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד

, כלומר: מה צורך בחכמי ישראל והרי תורה לפנינו וילמדו בה.

שתק ינאי ולא ענהו, ועשה כעצתו - כדלקמן, אלא שתוך כדי הבאת הברייתא, מביאה הגמרא את דבריו של רב נחמן בר יצחק:

אמר רב נחמן בר יצחק

:

מיד נזרקה בו

בינאי

מינות

דהוה ליה למימר

לאלעזר בן פועירה:

תינח תורה שבכתב

, אכן כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, אך

תורה שבעל פה

שהיא עוברת בקבלה מדור לדור על ידי חכמי ישראל -

מאי!?

והרי מי ינחיל את התורה שבעל פה, אם יהרגו חכמי ישראל.

וממשיכה הגמרא להביא את המשך הברייתא:

מיד ותוצץ

הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו

בשליחותו של ינאי -

כל חכמי ישראל

.

והיה העולם משתומם

[שמם מן התורה],

עד שבא שמעון בן שטח

שנמלט מחרבו של ינאי,

והחזיר את התורה ליושנה

.

ומכאן מוכיח אביי כשיטתו.

שהרי

היכי דמי?

מה כוונת הברייתא שביקשו ולא מצאו שנשבתה אמו של ינאי!?

אילימא

, שמא תאמר:

דבי תרי אמרי אישתבאי ובי תרי אמרי לא אישתבאי

, [שני עדים העידו שנשבתה אמו, ושנים העידו שלא נשבתה] - כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן למה שנינו "ויבוקש הדבר ולא נמצא", דמשמע שהחזיקוהו בחזקת כשרות!? שהרי

מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני

[מה ראית לסמוך על שני העדים האומרים שלא נשבתה אמו, והרי יש לך מאידך גיסא לסמוך על שני העדים המאשרים את שביית אמו], ומספק היה לנו לפוסלו מן הכהונה!?

אלא ב

הכרח, שהיה

עד אחד

המעיד על שבייתה, ושנים מכחישים אותו, ולפיכך הכשירוהו. ומכאן מוכיח אביי כשיטתו, שעד אחד האומר "אשתך זינתה" והוא שותק, שהוא נאמן.

וטעמא דקא מכחשי ליה בי תרי

[משמע שלכך לא האמינוהו לעד, משום ששנים הכחישוהו] ואין עד אחד נחשב כלום במקום שנים.

הא לאו הכי

, אבל אם לא היו באים שנים ומכחישים אותו, כי אז

מהימן

העד, הרי למדנו כשיטת אביי, שעד אחד נאמן בדבר שבערוה, כשבעל הדין שותק.

ורבא

החולק וסובר שאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה ואפילו הלה שותק - אמר לך:

לעולם

לא היתה זו עדות של אחד שהוכחשה על ידי שנים, אלא היתה זאת עדות מנוגדת של

תרי ותרי

, שנים מעידים על אמו שנשבתה, ושנים מבטלים עדות זו.

ואולם, לא היה הניגוד על ידי הכחשה, כי אם כן תיקשי: מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני

! ו

המעשה היה

כדאמר רב אדא בר מניומי

לענין אחר, שהעמידו

בעדי הזמה

.

הכא נמי, בעדי הזמה

. שאותם השנים המבטלים את העדות הזימו את הראשונים ואמרו עליהם "עמנו הייתם באותה שעה שאתם מעידים על שביית אם ינאי, ואין אתם יכולים להעיד כלל על כך", וסומכים אנו על אלו המזימים, לפי שהתורה האמינה לעדי הזמה יותר מן הראשונים.

ואיבעית אימא

לפרש את מעשה ינאי לפי דעת רבא,

כדרבי יצחק!

דאמר רבי יצחק: שפחה הכניסו תחתיה

. שבאו שני עדים אחרים, ואמרו: היינו עמה כל הזמן, וכשרצו השבאים לקחתה כדי לפוסלה, הכנסנו להם שפחה תחתיה, והיא בכשרותה עומדת.

אמר רבא

, הסובר שעד אחד בדבר שבערוה אינו נאמן, ואפילו הלה שותק: