טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
קידושין 64b — תלמוד אויף ייִדיש
קידושין 64b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — קידושין 64b
ואילו
ברייתא
מיירי כגון
ד
קודם קידושין
מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני
, שאם ימות תהיה אשתו זקוקה ליבם.
וכאשר אמר בשעת קידושין: "יש לי בנים" או: "אין לי אחים", ואינה זקוקה ליבם, נאמן הוא לכולי עלמא, משום
דאמרינן
: "
מה לי לשקר
", כלומר, אין לבעל סיבה לשקר, ובודאי דובר אמת הוא.
כי
מאי קאמר
. כלומר, למה מועיל דיבורו,
למיפטרה
[לפטור אותה]
מיבם
, הרי גם בלאו הכי
מצי אמר
[יכול הוא שיאמר] לה: סמוך למיתה
פטרנא לך
[אפטור אותך] מן היבם
בגיטא
.
לא נחלקו רבי ורבי נתן אלא כשחזר ואמר לה, בשעת מיתתו שזקוקה היא ליבם:
רבי סבר
: "
מה לי לשקר
" דשעת קידושין
כי עדים דמי
[הרי הוא כאילו באו עדים להעיד על הדבר],
ואתו עדים
["מה לי לשקר"], ו
עקרי חזקה
הראשונה לגמרי. אם כן, הרי היא בחזקת שאינה זקוקה ליבם, וכאשר אמר בשעת מיתתו: "אין לי בנים" או: "יש לי אחים" אינו נאמן, כי לאו כל כמיניה להוציאה מחזקת היתר.
ורבי נתן סבר
: "
מה לי לשקר
" דשעת קידושין, אינו בירור גמור כעדים, אלא
כי חזקה דמי
, ואמנם, אם לא היה חוזר בו בשעת מיתה, היינו אומרים: חזקה: "אין אדם חוטא ולא לו", כלומר, אין הוא חשוד להכשיל אותה באיסור כאשר אין לו תועלת בדבר. ומכח חזקה זו, בצירוף "מה לי לשקר", היינו מתירים אותה לשוק.
אבל, אם חזר בו בשעת מיתה, הרי אין כאן חזקה של: "אין אדם חוטא ולא לו", וכנגד חזקת זקוקה ליבם, עומד רק "מה לי לשקר", ו"מה לי לשקר" אינו אלא כמו "חזקה".
והרי,
לא אתי
"
חזקה
" ד"מה לי לשקר"
ועקרה
"
חזקה
" דמוחזק לן באחי ולא בבני
לגמרי
, לפיכך, אינה יכולה להנשא לאדם זר, בלא חליצה.
מתניתין:
א.
המקדש את בתו סתם
, כגון, אדם שיש לו כמה בנות, ואמר למקדש: "בתי מקודשת לך", ולא פירש לו איזו מהן הוא מקדש.
אין
הבנות
הבוגרות בכלל
דבריו, לפי שאינן ברשות האב לקדשן.
ב.
מי שיש לו שתי כיתי
[קבוצות]
בנות משתי נשים
, ואת השניה נשא לאשה לאחר מיתת הראשונה, ונמצא שכל בנות האשה הראשונה גדולות מכל בנות האשה השניה. [לפיכך כל בנות האשה הראשונה נקראות "גדולות" וכל בנות האשה השניה נקראות "קטנות"].
ואמר
: "
קדשתי את בתי הגדולה
", כלומר, אמרתי למקדש: "בתי הגדולה מקודשת לך".
ואיני יודע: אם
את הבת ה
גדולה שב
"
גדולות
" [הבת הגדולה של האשה הראשונה] קידשתי,
או
את הבת ה
גדולה שב
ין הבנות ה"
קטנות
" [של האשה השניה],
או
את ה
קטנה שב
ין הבנות ה"
גדולות
", שאף היא קרויה "גדולה", היות
שהיא גדולה מן
הבנות
הגדולות
שב
ין הבנות ה "
קטנות
".
הרי
כולן אסורות
מספק
חוץ מן
הבת
הקטנה שב
ין הבנות ה"
קטנות
", כי על כל אחת ואחת מהן יש להסתפק שמא קרא לה בשם "גדולה", היות שסוף סוף, כל אחת ואחת מהן גדולה מבת אחרת.
ואלו הם,
דברי רבי מאיר
.
רבי יוסי אומר: כולן מותרות חוץ מן
הבת
הגדולה שב
ין הבנות ה
גדולות
, כי אין אדם רוצה לדבר בצורה שתגרום לספק מה היתה כוונתו, לפיכך, ברור לנו, שלשון "גדולה", מתפרש רק על הגדולה שבגדולות.
אבל רבי מאיר סובר: יתכן שאדם יכניס את עצמו למצב של ספק, לפיכך, כל בנותיו, חוץ מן הקטנה שבקטנות, בכלל הספק מה היתה כוונתו.
ג. מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, ואמר: "
קדשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע
אם
את הבת ה
קטנה שב
ין הבנות ה
קטנות
קדשתי,
או
את הבת ה
קטנה שב
ין הבנות ה
גדולות, או
את הבת ה
גדולה שב
ין הבנות ה
קטנות
, שאף היא קרויה "קטנה", היות
שהיא קטנה מן
הבנות
הקטנות
שב
ין הבנות ה"
גדולות
".
הרי
כולן אסורות, חוץ מן
הבת
הגדולה שב
ין הבנות ה
גדולות
.
ואלו הם
דברי רבי מאיר
.
רבי יוסי
חולק ו
אומר: כולן מותרות חוץ
מו הקטנה שבקטנות
, כי בודאי לא היתה כוונתו להכניס את עצמו למצב של ספק, ואין "בתי הקטנה" אלא קטנה שבקטנות.
גמרא:
אביי ורבא נחלקו [לעיל נא א]: אם "קידושין שאין מסורים לביאה" הוו קידושין, כגון: המקדש "אחת משתי אחיות" האם הוו קידושין, או: אינם קידושין, היות וקידושין אלו גרמו שאשתו תיאסר עליו בביאה, שהרי יש ספק את מי הוא קידש, ומי היא "אחות אשתו", ונמצא שקידושין אלו לא נמסרו [אינם ראויים] לביאה.
שנינו במשנה: המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל, משמע,
הא
בנותיו ה
קטנות בכלל
, ואף על פי שיש לו שתי בנות קטנות.
שואלת הגמרא: אם כן,
שמעת מינה
: "
קידושין שאין מסורים לביאה הוו קידושין!?
כי כאשר יש לו שתי בנות קטנות, וקידש את בתו "סתם", יש להסתפק איזו מהן קידש, ונמצא שקידושין אלו "לא נמסרו לביאה", כי כל אחת היא ספק "אחות א שתו".
ואם כן, תיקשי לרבא הסובר ש"קידושין שאין מסורים לביאה לא הוו קידושין"!?
ומשנינן:
הכא במאי עסקינן כשאין שם
[לאותו האיש]
אלא
בת
גדולה
אחת
ו
בת
קטנה
אחת, וכשקידש את בתו "סתם" ואין הבוגרת בכלל, נמצא שקידושי הקטנה קידושין ודאיים הם ונמסרו לביאה.
ומתמהינן:
והא
"
בוגרות
"
קתני
, בלשון רבים, אם כן, לפחות שתי בוגרות יש לו, ודומיא ד"בוגרות" כך ה"קטנות" שתים הן, ואם שתיהן בכלל דבריו, נמצא שאין קידושיהן מסורים לביאה!?
ומפרשינן: לעולם כשאין שם אלא בוגרת אחת וקטנה אחת, ו
מאי
"
בוגרות
" בלשון רבים,
בוגרות דעלמא
, כלומר, כל איש ואיש המקדשים את בנותיהן סתם אין הבוגרות בכלל.
ומתמהינן: אי הכי,
פשיטא
דאין הבוגרות בכלל הקידושין, דהא
בוגרות
שאינם ברשות האב לקדשן
מאי עבידתייהו
דאבות, לקדש את בנותיהן הבוגרות!?
בשלמא, אם יש לו שתי בנות בוגרות, אם כן, הא קא משמע לן, בוגרות הוא דאינן בכלל דבריו, הא קטנות בכלל, אפילו הן שתים, ושמעת מינה: "קידושין שאין מסורים לביאה הוו קידושין".
אבל אם יש לו רק בת אחת קטנה אם כן פשיטא, שהרי אין כאן שום חידוש, לא במה שהקטנה מקודשת, ולא במה שהבוגרת אינה מקודשת, שהרי אין קידושיה מסורים בידו!?
ומשנינן:
הכא במאי עסקינן: דשויתיה
[הבוגרת מינתה את אביה] להיות
שליח
שלה לקבל קידושין עבורה. כי
מהו דתימא
[שמא תאמר]:
כי
[כאשר]
מקבל
האב
קידושי
ן,
אדעתא דידה קא מקבל
[כוונתו היתה לקבל קידושין עבורה].
קא משמע לן
, לא היתה כוונתו לקבל קידושין עבורה, כי
לא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה, ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה
. כלומר, חזקה עליו שלא היה מניח את קידושי בתו הקטנה, שיש לו הנאה בקידושיה, היות וכסף הקידושין שלו, ומקדש את הבוגרת שאין לו הנאה מקידושיה.
ותמהינן: אי דשויתיה שליח
מי לא עסקינן
[האם לא מדובר] אף באופן
דאמרה ליה
הבוגרת: "קבל עבורי קידושין, וכסף
קידושיי
יהיה ש
לך
", ואם כן, מנין לנו שלא התכוון לקבל קידושין עבור בתו הבוגרת!?
ומשנינן: לעולם בשויתיה שליח, ואפילו אמרה ליה קידושיי לך, מכל מקום אין הבוגרת בכלל הספק, משום ד
אפילו הכי, לא שביק איניש
[אין אדם מניח] קידושי בתו הקטנה שהן
מצוה
דרמיא עליה
[המוטלת עליו] שנאמר [ירמיה כט ו]: "ואת בנותיכם תנו לאנשים".
ועביד מצוה
של קידושי בתו הבוגרת
דלא רמיא עליה
[אינה מוטלת עליו], היות ויש לה דעת להשיא את עצמה.
לפיכך, המקדש את בתו "סתם" אין הבוגרת בכלל, אפילו אם מינתה אותו שליח, וגם אמרה לו: "כסף קידושי יהיה לך".
שנינו במשנה:
מי שיש לו שתי כתי בנות
משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה וכו' כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות. קדשתי את בתי הקטנה כו' כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות.
וצריכא
לאשמועינן פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי, גם בגדולה, וגם בקטנה.
דאי אשמעינן קמייתא
[אם היה התנא מלמדינו רק מחלוקת הראשונה] באומר קידשתי את בתי הגדולה.
הוה אמינא:
בהך קאמר רבי מאיר
: כולן בספק, כי יש לפרש כוונתו גם על הקטנה שבגדולות והגדולה שבקטנות, היות
דכיון דאיכא זוטרא מינה
[קטנה ממנה],
להך
[גדולה שבקטנות וקטנה שבגדולות] "
גדולה
"
קרי לה
, כי שבח הוא לאדם לקרוא לבתו בלשון "גדולה", אם יש קטנה ממנה.
אבל בהא
סיפא, שאמר: "קידשתי את בתי הקטנה"
אימא
[שמא נאמר]:
מודי ליה
רבי מאיר
לרבי יוסי ד
כל שהוא יכול לקרא לבתו "גדולה" אינו קורא אותה "קטנה", ואם אמר "
קטנה
",
להך קטנה דכולהו קרי לה
[לאותה שהיא קטנה שבכולם הוא קורא] "קטנה" ולא לאחרות.
ואי איתמר
פלוגתייהו
בהא
[בסיפא], הוא אמינא:
בהא
דוקא
קאמר רבי יוסי
: אינו קורא "קטנה" אלא לקטנה שבקטנות, כי לאחרות הוא קורא "גדולה",
אבל בהך
דרישא,
אימא מודי ליה
רבי יוסי
לרבי מאיר
שקורא הוא לכולן בלשון "גדולה", כי שבח הוא לו בכך.
לפיכך,
צריכא
לשנות מחלוקתם הן ב"גדולה" הן ב"קטנה". ושאלינן:
למימרא
[מדברי המשנה יש ללמוד]:
דרבי מאיר סבר: מחית איניש נפשיה לספיקא
[מכניס אדם את עצמו לספיקות], לפיכך, יתכן שיקרא לכמה בנות בלשון "גדולה" ואינו חושש שיהיו כולן בספק קידושין.
ורבי יוסי סבר: לא מחית איניש
את עצמו
לספיקא
, לפיכך, אינו קורא "גדולה" אלא לגדולה שבכולן, ולא לאחרות.
וה
א
איפכא שמעינן להו
, לענין נדרים, דרבי מאיר סבר: לא מחית איניש נפשיה לספיקא, ורבי יוסי סבר: מחית, וקשיא משנה דנדרים ממשנתינו!?
דתנן: הנודר
וקבע זמן לנדרו: "
עד הפסח
", הרי זה
אסור עד שיגיע
פסח, ומיד כשהגיע פסח כלה נדרו וחוזר הוא להיתרו. ואם אמר: "
עד שיהא פסח
", היות והוסיף בלשונו תיבת "שיהא", הרי זה
אסור עד שיצא
הפסח. ואם אמר: "
עד פני פסח
"
רבי מאיר אומר
: אינו
אסור
אלא
עד שיגיע
הפסח.
ו
רבי יוסי
חולק ו
אומר
: אסור הוא
עד שיצא
הפסח.
קא סלקא דעתין: "עד פני הפסח" היינו עד לפני הפסח, ובהא קא מיפלגי, רבי מאיר סבר: אין אדם מכניס את עצמו לספק, לפיכך, "עד לפני פסח" מתפרש: לפני תחילת החג.
ורבי יוסי סבר: מכניס אדם את עצמו לספק, והיות ואפשר לפרש את לשונו "פני פסח" היינו: לפני יום אחרון של פסח, או אפילו: עד לפני רגע אחרון של סוף פסח, אם כן, מספק, אסור הוא עד שיצא הפסח, כלומר עד סופו.
ואם כן תיקשי: דבקידושין סובר רבי מאיר: מחית איניש נפשיה לספיקא, ובנדרים סבירא ליה איפכא. וכן רבי יוסי, בקידושין סובר הוא: לא מחית נפשיה לספיקא ובנדרים סבירא ליה איפכא!?
ומשנינן:
אמר רבי חנינא בר אבדימי אמר
[בשם]
רב: מוחלפת
היא
השיטה
בנדרים, וצריך לומר: רבי מאיר אומר: עד שיצא, ורבי יוסי אומר: עד שיגיע.
והתניא
בברייתא כדברינו:
זה הכלל: כל
דבר
שזמנו קבוע
, כלומר, שמספר ימי משך זמנו קבועים,
ואמר
נדר בלשון "
עד פני
",
רבי מאיר אומר
: אסור הוא
עד שיצא
, כי מכניס אדם את עצמו לספק, ו
רבי יוסי אומר
: אינו אסור אלא
עד שיגיע
.
אבל, דבר "שאין זמנו קבוע", כגון, נדר "עד פני הקציר", או אפילו "עד שיהא הקציר", אינו אסור אלא עד שיגיע, דכיון שאין משך זמנו קבוע, שזה ממהר לכלות את קצירו, וזה מאחר, לא נתכון זה אלא לתחילתו, כלומר, משיתחילו העם לקצור.
אמר אביי: מחלוקת
דרבי מאיר ורבי יוסי,
ב
אדם שיש לו
שתי כיתי בנות
, שרבי מאיר אומר: כולן בכלל הספק חוץ מן הקטנה שבקטנות, ורבי יוסי סובר: אין אסורה אלא גדולה שבגדולות.
אבל ב
אדם שיש לו רק
כת אחת
של בנות שכולן נולדו מאשה אחת, ל
דברי הכל
, אם אמר "
גדולה
". כוונתו: גדולה
ממש
, כלומר, הגדולה שבכולן.
ואם אמר "
קטנה
", כוונתו: קטנה
ממש
, כלומר, הקטנה שבכולן.
ואין ה
אמצעית
בכלל הספק כי אם ירצה לקדש אותה, אינו קורא לה לא "גדולה", ולא "קטנה", אלא
בשמה קרי לה
. כי אין קוראים "גדולה" אלא מי שגדולה היא מקבוצה שלימה של בנות, וכן לעניין "קטנה".
אמר
[שאל]
ליה רב אדא בר מתנא לאביי: אלא מעתה
, לפי דבריך: