טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
קידושין 62a — תלמוד אויף ייִדיש
קידושין 62a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — קידושין 62a
ושאלינן:
מאי
"חרב תאכלו"
, דמשמע תהיו שבעים מאכילת חרב!?
אמר
[פירש]
רבא: מילחא גללניתא
[מלח גס],
נהמא דשערי אקושא
[פת שעורים קשה],
ובצלים.
ד
הא
אמר מר: פת פורני
[פת גדולה אפויה בתנור גדול ]
חריבה במלח, ובצלים,
קשים
ל
בריאות ה
גוף כ
מו
חרבות
. וזהו שאמר הכתוב "חרב תאכלו", כי עונשם יהיה לאכול מאכלים שקשים לגוף כמו חרב.
אשה שקינא לה בעלה, ואמר לה: "אל תסתרי עם פלוני", והיא עברה על דבריו ונסתרה, מעלה אותה בעלה אל בית המקדש, ושם משקה אותה הכהן מים שנמחקה בהן "מגילת סוטה"; אם אכן נטמאה האשה, ממיתים מים אלו את הסוטה, ואם טהורה היא, אין המים מזיקים לה, ומותרת היא לחזור לבעלה.
בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל, היינו
[אתי שפיר]
דכתיב
[במדבר ה יט]: "והשביע אותה הכהן, ואמר אל האשה,
אם לא שכב איש אותך".
"
ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי
ממי המרים המאררים האלה". ולא כפל ואמר: " ואם שכב לא הנקי", כי, מכלל ברכה אתה שומע קללה.
אלא לרבי מאיר
הסובר: "תנאי כפול" בעינן ומכלל הן אין אתה שומע לאו, "ואם שכב
חנקי
[תתחנקי]
מיבעי ליה!?
אמר
[תירץ]
רבי תנחום
: בפסוק מרומזת גם הקללה, כי
הנקי
בכתיב חסר [בלא יו"ד]
כתיב
, ומשמעו כמו "חינקי".
וכך מתפרש התנאי: "אם לא שטית - הנקי". מלשון טהרה ונקיון כמו ה"קרי" של תיבה זו; וכן "הנקי [כמו חינקי] - ואת כי שטית" [אם שטית], כי אנו מפרשים את התנאי של השבועה הראשונה, על פי הסמיכות ללשון שבועת האלה שמוזכרת בפסוקים הבאים.
והשתא מקשינן לדברי רבי חנינא: כי,
בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב
: "
הנקי
", דמשמע לשון נקיון וטהרה, ומשמע לשון עונש וחניקה, כמו שנתבאר.
כי לפי רבי מאיר, צריך לכפול את התנאי, ומכלל הן אין אתה שומע לאו.
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי
למיכתב דוקא "הנקי", דמשמע נמי "חינקי", לכתוב רחמנא "תחיה", או לשון אחרת, שמשמעה ברכה אם לא נטמאה!?
ומשנינן:
אצטריך
למיכתב "הנקי" דמשמע "חינקי", כי, אם לא היה הכתוב רומז את עונשה,
סלקא דעתא אמינא: אם לא שכב איש
אותך -
הנקי, ואם שכב לא הנקי ולא חנקי
כלומר, לא תקבלי עונש,
אלא איסורא בעלמא
היא עשתה ואינה נענשת.
קא משמע לן
, אם שכב - חנקי.
מי שנטמא במת אינו נטהר עד שיזו עליו "מי חטאת" [מים שעירבו בהם אפר "פרה אדומה"] ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי, עניין הזאות אלו נכתב בפרשת חוקת כמה וכמה פעמים, ולהלן יתבאר לשם מה הוצרך הכתוב לכפול את דבריו.
בשלמא לרבי מאיר
הסובר: "מכלל הן אין אתה שומע לאו"
היינו
[אתי שפיר]
דכתיב
[במדבר יט יב]: "
הוא יתחטא בו
[במי חטאת]
ביום השלישי וביום השביעי יטהר, ואם לא יתחטא
ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר".
כי, לפי רבי מאיר צריך לכפול ולכתוב את שני הצדדים,
אלא לרבי חנינא בן גמליאל
תיקשי:
למה לי
למיכתב "ואם לא יתחטא" הא "מכלל הן אתה שומע לאו"!? ומשנינן:
אצטריך
למיכתב, "אם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר" ולא די בפסוק הראשון.
כי בלא מקרא זה,
סלקא דעתך אמינא: מצות הזאה
לכתחילה, היא
בשלישי ובשביעי, והיכא דעבד בחד מינייהו עבד
, כלומר, אם היזו עליו באחד משני הימים, או בשלישי או בשביעי, הרי הוא טהור.
קא משמע לן
, שתי ההזאות, בשלישי ובשביעי, מעכבות הן, ואם חיסר אחת מהן, לא נטהר.
עתה שבה הגמרא לפרש את כפילות הפסוקים, אליבא דכולי עלמא.
כי, אחרי שנכתבה מצות הזאה בשלישי ובשביעי, וחזר הכתוב ללמד ששתי ההזאות מעכבות, אם כן, תיקשי: "
והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי
" [שם פסוק יט]
למה לי
, מה הוצרך הכתוב לחזור ולאמר!?
ומשנינן:
אצטריך
, כי אם לא היה נאמר פסוק זה
סלקא דעתך אמינא
: מה שנאמר: "
שלישי
" בא
למעוטי
שלא יזו עליו הזאה ראשונה, ביום ה
שני
לטומאתו.
וכן, מה שנאמר: "
שביעי
" בא
למעוטי
שלא יזו עליו הזאה שניה, ביום ה
ששי
לטומאתו.
משום
ד
אם יקדימו את ההזאות, הרי
קא ממעט בימי
ה
טהרה
.
אבל היכא דעבד
[שהיזו עליו]
בשלישי ובשמיני, דקא מפיש
[מרבה]
בימי
ה
טהרה
,
אימא: שפיר דמי
וטהור הוא.
קא משמע לן
, שלישי ושביעי דוקא אמרה תורה, שיש בין הזאה להזאה ארבעה ימים, אבל שלישי ושמיני שיש ביניהם חמישה ימים, אינו נטהר, וצריך לחזור ולהזות "הזאת שניה", כשיעברו ארבעה ימים אחרי שהיזו עליו ביום השמיני.
ושאלינן: ומה שמוסיף הפסוק שהוזכר לעיל ומסיים: "
וחטאו ביום השביעי
"
למה לי
לחזור ולכותבו.
ומשנינן:
אצטריך
לאומרו, כי אם לא כן,
סלקא דעתך אמינא
: מה שהצריך הכתוב שתי הזאות,
הני מילי לקדשים
שדינם חמור,
אבל לתרומה
יש לומר:
בחד
הזאה
נמי סגיא
[די בהזאה אחת].
קא משמע לן
, אף בכדי להטהר לתרומה, צריכים שתי הזאות.
מתניתין:
המקדש את האשה ואמר
אחר כך: "
כסבור הייתי
בשעת קידושין
שהיא כהנת
, [בת כהן] ועל מנת שהיא כהנת קידשתיה,
והרי היא לויה,
ובבת לוי איני חפץ".
וכן אם אמר: "כסבור הייתי בשעת קידושין שהיא
לויה
, ועל מנת כן קידשתיה,
והרי היא כהנת
, ובבת כהן איני חפץ".
וכן אם אמר: "כסבור הייתי שהיא
עניה, והרי היא עשירה
".
או שאמר: "כסבור הייתי שהיא
עשירה, והרי היא עניה
".
בכל אלו:
הרי זו מקודשת, מפני ש
היא
לא הטעת
ה אות
ו
, אלא הוא הטעה את עצמו, והיות שלא פירש את התנאי בפיו, אין כאן תנאי, כי "דברים שבלב אינם דברים"
א. גוי או עבד כנעני המקדשים בת ישראל, וכן ישראל המקדש גויה או שפחה כנענית, אין הקידושין תופסים.
ב. אין קידושין תופסים באשת איש ולא באחות אשתו כל זמן שאשתו בחיים.
ג. תנא דמתניתין סובר: אין קידושין תופסים לאדם זר ביבמה שלא חלצה מן היבם.
גוי
האומר לאשה
יהודיה: "
הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר
".
או
יהודי האומר לגויה: "הרי את מקודשת לי
לאחר שתתגיירי
".
וכן, עבד האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי
לאחר שאשתחרר
ואהיה בן חורין"
או
בן חורין שאמר לשפחה: "הרי את מקודשת לי
לאחר שתשתחררי
ותהיי בת חורין".
וכן, האומר לאשת איש: "הרי את מקודשת לי
לאחר שימות בעליך
ותהיי מותרת לכל אדם"
או
שאמר לאחות אשתו: "הרי את מקודשת לי
לאחר שתמות
אשתי שהיא
אחותיך
ותהיי מותרת לי".
וכן, האומר ליבמה: "הרי את מקודשת לי
לאחר שיחלוץ ליך יבמיך
ותהיי מותרת לשוק. "
בכל אלו:
אינה מקודשת
, היות ואי אפשר לקידושין שיחולו עכשיו, הרי קידושין אלו ב"דבר שלא בא לעולם" הן, ואינם קידושין.
וכן, האומר לחבירו: אם ילדה
[אם תלד]
אשתך נקבה, הרי
בתך
זו מקודשת לי
" כאשר תולד
אינה מקודשת
, כי אי אפשר לקדש עובר, ואף לא לקדש אותה עכשיו, על מנת שיחולו הקידושין כאשר תבא לעולם.
גמרא:
א. תבואה שהיא מחוברת לקרקע, אינה חייבת בתרומות ומעשרות, ואף אי אפשר להפריש אותה לתרומה או מעשר, על תבואה התלושה מן הקרקע.
ב. אי אפשר להפריש תרומות ומעשרות, מדבר הפטור על דבר שמחוייב בתרומות ומעשרות, וכן אי אפשר להפריש, מדבר המחוייב על מה שפטור מתרומות ומעשרות.
תנן התם
[תרומות פרק א' משנה ה]:
אין תורמין
[מפרישים תרומה]
מן התלוש
שהוא מחוייב בתרומות ומעשרות
על המחובר
שהוא פטור מתרומות ומעשרות,
ואם
תרם
, אף בדיעבד,
אין תרומתו תרומה
.
בעא
[שאל]
מיניה רב אסי מרבי יוחנן
: כאשר
אמר
: "
פירות ערוגה זו
, שהם
תלושים
וחייבים בתרומות ומעשרות,
יהיו תרומה על פירות ערוגה זו
שעתה הם
מחוברים
, ופטורים מתרומות ומעשרות ורוצה אני שתחול ההפרשה בשעה שיתלשו פירות אלו", ואחר כך נתלשו אותם פירות, מהו דין הפרשה זו?
וכן, אם אמר: "
פירות ערוגה זו
, שעתה הם
מחוברים
ופטורים,
יהיו תרומה, על פירות ערוגה זו
שעתה הם
תלושים
, וחייבים בתרומות ומעשרות, ורוצה אני שלא תחול ההפרשה על המחוברים זו עתה, אלא רק
לכשיתלשו, ו
אחר כך
נתלשו
אותם פירות,
מהו
דינם? כי יש לומר: היות ועכשיו אינם תלושים, ופטורים מתרומות ומעשרות, אם כן, הרי הוא כמקדיש דבר שלא בא לעולם.
או נאמר: היות ואינו רוצה שתחול ההפרשה עכשיו, אלא רק לכשיתלשו הפירות, ומכיון שבידו לתלוש את הפירות, הרי הם כתלושים, ויוכל להפרישם לכשיתלשו.
אמר ליה
רבי יוחנן: יכול הוא להפריש, ואף על פי שצריך לעשות מעשה - תלישת הפירות מן הקרקע, אינו כדבר שלא בא לעולם, כי,
כל
דבר
שבידו
לעשות,
לאו כמחוסר מעשה דמי
[אינו נחשב כמחוסר מעשה].
איתיביה
רב אסי לרבי יוחנן:
האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר
", או שאמר "
לאחר שתתגיירי
", או "
לאחר שאשתחרר
" או "
לאחר שתשתחררי
", או "
לאחר שימות בעליך
", או "
לאחר שתמות אחותיך
", או "
לאחר שיחלוץ ליך יבמיך
":
אינה מקודשת
.
ו
בשלמא כולהו
[כל המקרים]
לאו בידו
הוא, שהרי, אין בידו לשחרר את עצמו, או את המקודשת לו, ואי אפשר לו להרוג את בעל האשה, או אחותה, ואינו יכול לחלוץ לה.
אלא גר
הרי
הוי בידו
, שהרי בידו לגייר את עצמו, ואם כדבריך שאתה סובר: כל דבר שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא, אם כן, גר וגיורת אינם "דבר שלא בא לעולם", ולמה אין קידושיהם קידושין!?
ומשנינן:
גר נמי לאו בידו
להתגייר הוא.
דאמר רבי חייא בר אבא אמר
[בשם]
רבי יוחנן
: