קידושין 60b — תלמוד אויף ייִדיש

ושאלינן:

מאי בינייהו

דרב הונא ודרב יהודה, הא לכולי עלמא, אם תתן לו מאתים זוז מגורשת היא, ואם לא תתן אינה מגורשת, ואף לרב הונא כל זמן שלא נתנה אסורה להנשא שמא לא יתקיים התנאי?

אין אשה מתגרשת אלא אם הגט קיים בשעת חלות הגירושין, לפיכך, אם אמר לה הרי את מגורשת כאשר תתני לי מאתים זוז, צריך שיהיה הגט קיים בשעת נתינת המעות.

ומפרשינן:

איכא בינייהו

: כגון

שנתקרע הגט

או שאבד

, קודם שקיימה את התנאי.

לרב הונא הוי גט

, היות שכאשר קיימה את התנאי חלים הגירושין למפרע, ובשעת חלות הגירושין הרי הגט היה קיים. אבל

ל

דעת

רב יהודה

הסובר: אין הגירושין חלים אלא בשעת נתינת המעות, אם אבד הגט קודם לכן,

לא הוי גט

ואינה מגורשת.

וצריכא

להשמיענו דברי רב הונא, בין לענין קידושין ובין לענין גירושין.

משום

דאי אשמעינן

רק

גבי קידושין

, היינו אומרים: דוקא

בהא קאמר רב הונא

שאינו אלא תנאי, וחלים הקידושין מיד,

משום דלקרובה קאתי

[הקידושין באו לקרבה אליו].

אבל גירושין דלרחקה ק

א

אתי, אימא: מודי ליה

רב הונא

לרב יהודה

שיש לומר: אין אדם ממהר לרחק את אשתו, ואינו גומר בדעתו לגרשה עד שתתן, אולי יתפייסו בינתיים.

ואי איתמר

פלוגתייהו

בהך

[בגירושין] יש לומר: דוקא

בהך ק

א

אמר רב הונא

דמגורשת מיד, ולא חשש הבעל לעכב את הגירושין עד שיקבל את המעות,

משום דאיהו לא כסיף ליה למתבעה

[אינו מתבייש לתבוע אותה] לתת את המעות ולקיים את התנאי.

אבל הכא

לענין קידושין

ד

הוא צריך לתת לה מעות ו

איהי כסיפא לה למיתבעיה

[מתביישת היא לתבוע אותו],

אימא

[יש לומר]:

מודי ליה לרב יהודה

, שאין הקידושין חלים עד שיתן, היות ואינה מתרצית בקידושיה עד שיתן.

לפיכך,

צריכא

לאשמועינן דברי רב הונא, בין לענין קידושין ובין לענין גירושין.

מיתיבי

, להקשות על רב יהודה מברייתא:

האומר לאשתו: "

הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז

"

אף על פי שנתקרע הגט, או שאבד הרי זו מגורשת

כדברי רב הונא.

אבל

לאחר לא תנשא עד ש

תקיים את התנאי ו

תתן

את המעות, כי שמא לא יתקיים התנאי, ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים.

ועוד תניא

כרב הונא:

אמר לה

: "

הרי זה גיטך, על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת

, אם

נתנה

לו את המעות קודם שמת, הרי זו "גרושה", ו

אין

היא

זקוקה ליבם

, ואם

לא נתנה

, הרי לא נתקיים התנאי, ואינו גט, אם כן "אלמנה" היא, ו

זקוקה ליבם

.

רבן שמעון בן גמליאל

חולק ו

אומר

: אף על פי שלא נתנה את המעות בחיי בעלה,

נותנת

[יכולה לתת עכשיו] את המעות

לאביו

של בעלה

או לאחיו

או לאחד מן הקרובים

של בעלה.

והרי

עד כאן לא פליגי

חכמים ורבן שמעון בן גמליאל,

אלא דמר

[חכמים]

סבר

: כאשר אמר: "על מנת שתתני לי", כוונתו היתה

לי

דוקא,

ולא ליורשיי

.

ומר

[רבן שמעון בן גמליאל]

סבר

: "לי" לאו דוקא, ו

אפילו ליורשיי

אם אמות.

אבל

דכולי עלמא מיהא תנאה הוי

, ואפילו תנא קמא מודה, שאם אמר בפירוש: "על מנת שתתני לי או ליורשיי" ומת, נותנת היא את המעות ליורשיו ופטורה מן החליצה, היות שהגט חל למפרע משעת נתינתו.

תיובתא דרב יהודה

האומר: אינו גט עד שתתן, כי לדבריו אף אם יאמר בפירוש: "על מנת שתתני לי או ליורשי", ונתנה את המעות לאחר מיתה, אינה מגורשת, כי אין גט לאחר מיתה, ותיקשי לרב יהודה מן הברייתא!? ומשנינן: לא קשיא כי

אמר

[יתרץ]

לך רב יהודה: הא מני רבי היא

[ברייתות אלו סוברות כמו רבי].

דאמר רב הונא אמר

[בשם]

רבי: כל האומר

תנאי בלשון "

על מנת

",

כאומר

: "רוצה אני שיחול דבר זה

מעכשיו

"

דמי

.

לפיכך, סובר רבי: האומר: "הרי את מגורשת על מנת שתתני לי מאתים זוז", דינו כמי שאמר בפירוש: "הרי את מגורשת מעכשיו אם תתני לי מאתים זוז", ועל כן יכולה היא לתת את הכסף ליורשיו [לפי רבן שמעון בן גמליאל] אף לאחר מותו, כי כשתקיים את התנאי, חל הגט למפרע משעת נתינתו.

ופליגי רבנן עליה

[חכמים חולקים על רבי] וסוברים: אינה מגורשת אלא משעת קיום התנאי ואילך, לא למפרע.

ו

יאמר רב יהודה:

אנא דאמרי

[אני סבור]

כרבנן

.

גופא

: עתה דנה הגמרא בדברי רב הונא בשם רבי:

אמר רב הונא אמר רבי: כל האומר

תנאי בלשון "

על מנת

"

כאומר

: "

מעכשיו

יחול הדבר"

דמי

.

אמר

[סיפר]

רבי זירא: כי הוינן בבבל

[כאשר היינו בבל]

הוה אמרינן

[היינו סבורים]: ד

הא דאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר

: "

על מנת

"

כאומר

: "

מעכשיו

"

דמי, פליגי רבנן עליה

. כלומר, היינו סבורים שחכמים חולקים על רבי, וסוברים: לאו כאומר "מעכשיו" דמי, אלא שרב הונא פסק כרבי.

אבל,

כי סלקי להתם

[כאשר עליתי לארץ ישראל]

אשכחיה

לרבי אסי דיתיב וקאמר לה משמיה דרבי יוחנן

[מצאתי את רבי אסי שישב ואמר בשם רבי יוחנן]:

הכל

[בין רבי בין חכמים]

מודים

ש

באומר

"

על מנת

"

כאומר

"

מעכשיו

"

דמי

. ו

לא נחלקו

אלא

באומר: "הרי את מגורשת

מהיום ולאחר מיתה

".

והתניא

[כדברי רבי זירא ]: האומר: "הרי את מגורשת

מהיום ולאחר מיתה

" הרי זה

גט ואינו גט

גמור ל

דברי חכמים

.

כי חכמים מסופקים: האם כשאמר "לאחר מיתה", כוונתו לתנאי, כאילו אמר "מהיום אם אמות", ואז, כאשר מת ונתקיים התנאי, חל הגט למפרע משעת נתינתו.

או אפשר, שמתחילה רצה לגרש אותה "מעכשיו" ואחר כך חזר בו ואמר לה: "הרי את מגורשת לאחר מיתה". ואם כן, אינו גט, כי "אין גט לאחר מיתה".

לפיכך, אשה זו ספק מגורשת היא וספק אינה מגורשת לדעת חכמים.

רבי

חולק ו

אומר

: גט

כזה גט

גמור הוא, כי בודאי היתה כוונתו ל"תנאי" ולא ל"חזרה".

ומקשינן:

ולרב יהודה דאמר: ב

אומר "

על מנת

"

נמי פליגי

, אם כן,

אדמיפלגי

[עד שנחלקו] חכמים ורבי

ב

אומר "

מהיום ולאחר מיתה

",

ניפלגי

[שיחלקו]

ב

אומר "

על מנת

"!? כלומר, לדעת רב יהודה, הרי מחלוקת חכמים ורבי היא בין באומר "על מנת", בין באומר "מהיום ולאחר מיתה", ואם כן עדיף שיאמרו חכמים: האומר "על מנת" גט ואינו גט, וממילא נדע, קל וחומר באומר "מהיום ולאחר מיתה" שהוא ספק גט. [תוספות גיטין עד ב] ולמה נחלקו חכמים ורבי ב"מהיום ולאחר מיתה" ולא ב"על מנת"!?

ומשנינן: מה שנחלקו חכמים ורבי באומר "מהיום ולאחר מיתה" ולא באומר "על מנת", הוא כדי

להודיעך כח דרבי, ד

אפילו באומר "

מהיום ולאחר מיתה

"

נמי

סובר רבי:

הרי זה גט

וכל שכן באומר: "על מנת".

והדר מקשינן:

וניפלגי ב

אומר "

על מנת

",

להודיעך כח דרבנן!?

כי הרי ב"על מנת" יש חידוש בדברי חכמים, וב"מהיום ולאחר מיתה" יש חידוש בדברי רבי, ולמה העדיף התנא להדגיש את החידוש בדבריו של רבי!?

ומשנינן:

כח דהיתירא עדיף

: כלומר, עדיף היה לתנא לומר חידוש בדעת רבי, האומר: גט גמור הוא, ומותרת היא להנשא לאדם זר בלא חליצה מן היבם, שהוא חידוש להתירא, מאשר לומר חידוש בדעת חכמים הסוברים: ספק גט הוא, ומספק אסורה היא לכהן וליבם, כגרושה, ואסורה לאדם זר בלא חליצה, כאלמנה, שהוא חידוש לחומרא.

שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי,

על מנת שאתן לך

מאתים זוז

מכאן

ועד שלשים יום", אם נתן לה בתוך שלשים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.

ומתמהינן: וכי מה חידוש יש בדבר, הרי אם לא נתן לה בתוך שלשים, לא קיים את התנאי ו

פשיטא

דאינה מקודשת!?

ומשנינן: אכן, חידוש יש כאן, כי

מהו דתימא

[שמא תאמר]:

לאו תנאה הוא

, כי אינה מקפידה בדבר,

ו

מה שאמר: "מכאן ועד שלשים יום"

לזרוזיה

בעלמא

קאמר

. [כדי לזרז את עצמו לקיים את תנאו]

קא משמע לן

, תנאי גמור הוא.

שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי

על מנת שיש לי מאתים זוז

", הרי זו מקודשת ויש לו [אם יש לו].

ומתמהינן: מלשון המשנה משמע, אם אין לו - אינה מקודשת,

ו

אמאי,

ניחוש

[הרי יש לחשוש]

שמא יש לו

, ואיך נאמר בודאות שאינה מקודשת!?

ועוד

הא

תניא

בברייתא בפירוש:

חיישינן שמא יש לו!?

ומשנינן:

לא קשיא

, כי

הא

[מתניתין] עוסקת

בקידושי ודאי

, ואם לא ידוע לנו שיש לו, אינה מקודשת בתורת ודאי.

ו

הא

[ברייתא] עוסקת

בקידושי ספק

, ואכן, אף אם לא ידוע לנו שיש לו, חוששים אנו שמא יש לו, והרי היא ספק מקודשת.

שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי

על מנת שאראך מאתים זוז

" הרי זו מקודשת ויראה לה.

ומפרש לה

תנא

בברייתא:

לא נתכונה

אשה זו שיראה לה מעות סתם,

אלא לראות משלו

היתה כוונתה, ואם הראה לה מעות של אחרים, אינה מקודשת.

שנינו במשנה:

ואם הראה לה על השלחן

[אם שולחני מחליף מטבעות הוא]

אינה מקודשת

.

ופרכינן:

פשיטא

, דהא לא נתכוונה אלא לראות משלו, ומעות שעל השלחן, אינם שלו, אלא של אחרים הבאים להחליף את מעותיהם!?

ומשנינן:

לא צריכא, דאף על גב דנקט דמי בעיסקא

. כלומר, לא היתה המשנה צריכה לומר לנו דין זה, אלא בשולחני שקיבל מעות מחבירו כדי להחליפם, ולקבל שכר עבור כך, ולאחר מכן יחלקו השולחני ובעל המעות בריוח, ונמצא שמעות אלו הם ברשות השולחני כדי להרויח בהם.

סלקא דעתך אמינא, מעות שקיבל כדי לעשות בהם "עיסקא" [עסק מסחרי למחצית שכר], הרי הם כמעות שלו, והרי הראה לה משלו.

קא משמע לן! לא נתקיים התנאי בכך, כי כוונתה היתה למעות שהם לגמרי שלו.

מתניתין:

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי,

על מנת שיש לי בית כור עפר

" [מקום הראוי לזרוע בו כור - שלשים סאה תבואה ; והוא, שטח של שבעים וחמשה אלף אמות מרובעות]

הרי זו מקודשת ויש לו

[אם יש לו].

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי,

על מנת שיש לי

בית כור עפר

במקום פלוני

",

אם יש לו באותו מקום, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת

.

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי,

על מנת שארא

ה ל

ך בית כור עפר

",

הרי זו מקודשת, ויראנה

[אם יראה לה],

ואם

אמר לה כך ו

הראה

לה בית כור

בבקעה

, כלומר, הראה לה בקעה ואמר לה: "הרי לך בקעה גדולה ובה כמה וכמה בתי כורין"

אינה מקודשת

, היות ואינם שלו.

גמרא:

ומתמהינן: מלשון המשנה: "הרי זו מקודשת ויש לו", משמע, אם יש לו - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת.

ו

אמאי,

ניחוש שמא יש לו!?

ועוד

הא

תניא

בהדיא:

חיישינן שמא יש לו!?

ומשנינן:

לא קשיא, הא

[מתניתין] מיירי

בקידושי ודאי

, ואם לא ידוע לנו שיש לו בית כור עפר, אינה מקודשת קידושין ודאיים.

הא

[ברייתא] מיירי

בקידושי ספק

, ואף אם לא ידוע לנו שיש לו, חיישינן שמא יש לו, והרי זו ספק מקודשת.

ומתמהינן:

למה לי

ה לתנא דברייתא,

למיתנא

חישינן שמא יש לו

גבי ארעא, ולמה לי

ה

למיתנא גבי זוזי!?

כלומר, למה הוצרך התנא להשמיענו חידוש זה פעמיים, גם לענין קרקע, גם לענין מעות!?

ומשנינן:

צריכא

למיתני בתרוייהו!

דאי אשמעינן

תנא

גבי זוזי

בלבד, הוה אמינא: דוקא בזוזי חיישינן,

משום דעבידי אינשי דמצנעי

[בני אדם עשויים להצניע את מעותיהם] ויש לחשוש, שמא יש לו מאתים זוז, אף על פי שאינם ידועים לנו.

אבל ארעא

, אם לא ידוע לנו שיש לו בית כור עפר,

אימא

[יש לומר]: לא חיישינן לקידושיו כלל, כי

אי דאית ליה ארעא

, הרי

קלא אית ליה

[אם אכן יש לו קרקע, הרי קול ופירסום יש לדבר], ואם אין קול לדבר, אות הוא, שאין לו קרקע כלל.

קא משמע לן!

אף בקרקע חוששין אנו שמא יש לו קרקע שאינה ידועה לנו.

שנינו במשנה: אם אמר לה: "

על מנת שיש לי במקום פלוני

"

אם יש לו

במקום פלוני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.

ומתמהינן: מה חידוש יש בזה,

פשיטא

שאם אין לו באותו מקום, הרי לא נתקיים התנאי, אף על פי שיש לו קרקע במקום אחר!?

ומשנינן: אכן, חידוש יש כאן, כי

מהו דתימא

[שמא תאמר]: אין כאן תנאי גמור, שהרי יכול הוא ל

אמר לה, מאי נפקא לך

מינה

[מה איכפת לך] אם הקרקע רחוקה, הרי אין את צריכה לטרוח בדבר, כי

אנא טרחנא ומייתינא

[אני אטרח ללכת לאותו מקום ולהביא את התבואה].

קא משמע לן!

תנאי גמור הוא, ואם אין לו באותו מקום, אינה מקודשת.

שנינו במשנה: "

על מנת שאראך בית כור עפר

", מקודשת ויראנה.

תאנא

[מפרש לה בברייתא]:

לא נתכוונה זו אלא לראות

בית כור עפר

משלו;

ואם יראה לה קרקע של אחרים, אינה מקודשת.

שנינו במשנה:

ואם הראה בבקעה אינה מקודשת

.

ופרכינן:

פשיטא

, דהא קרקע שבבקעה אינה שלו, ולא נתקיים התנאי!?

ומשנינן:

לא צריכא

מתניתין, אלא לאשמועינן באריס

דנקיט

לארעא

בדיסתורא

. [שהקרקע נמצאת אצלו באריסות].

כי סלקא דעתך אמינא, היות והקרקע ברשותו, לעבוד בה, ולאכול מתבואתה, הרי היא כמו קרקע שלו, ונתקיים התנאי.

קא משמע לן! אינה מקודשת, היות ואין הקרקע שלו.

עתה דנה הגמרא, האם אותו "בית כור עפר" שהתנה עליו המקדש, צריך להיות במקום אחד, או שהתנאי מתקיים אף אם חלק ממנו במקום אחד וחלק ממנו במקום אחר.

שהרי

גבי הקדש תנן

: