קידושין 58b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר ליה

רב הונא לרבי חייא בר אבין:

הוצאה את!

ומפרש לה ואזיל.

הוא

רבי חייא בר אבין -

סבר

: הוצאה

משמעתא קאמר ליה

, כלומר: מוצא אתה משמועה זו, ונראה שאינך חכם בה.

אמר ליה

רב הונא לרבי חייא בר אבין: לא כאשר סברת, אלא

הכי קאמינא

לך [כך היתה כוונתי]:

רב אסי דהוצל קאי כוותיך

, [רב אסי מהוצל מפרש כמוך את משנתנו], ו"הוצאה" לשון הוצל הוא.

נימא

אם טובת הנאה ממון או לא -

כתנאי

היא שנחלקו בדבר:

דתניא:

הגונב טבלו של חבירו, משלם לו דמי טבלו של חבירו

, כולל את ערך המתנות שבתוכו,

דברי רבי

.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו משלם

לבעל הטבל

אלא דמי חולין שבו

, אבל דמי תרומה ומעשר אינם שלו, אלא של כהן ולוי הם, והם אין יכולים לתובעו, כי לכל אחד יכול לומר: "לא לך אתננה אלא לחבירך".

ו

מאי לאו בהא קמיפלגי

, האם לא כן שחלוקים הם בדין טובת הנאה אם היא ממון:

דמר

רבי -

סבר: טובת הנאה

שיש לישראל במתנות

ממון

הוא, ולכן משלם הוא לו אף את דמי התרומה והמעשר.

ומר

רבי יוסי ברבי יהודה -

סבר: טובת הנאה אינה ממון

, ולכן אינו משלם לישראל כלום מן התרומה והמעשר.

ודחינן:

לא

כאשר פירשת, אלא

דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, והכא ב

גונב

טבלים

שנפלו

לישראל

מבית אבי אמו כהן

עסקינן,

וב

דין "

מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין

" או לא, הוא ד

קמיפלגי

:

מר

רבי -

סבר

: "

מתנות שלא הורמו

[ביד הסב הכהן]

כמי שהורמו דמיין

", וזכה בהם הסב להורישם לנכדו שלא יצטרך אלא להפרישם, אבל נוטלם לעצמו; ולכן משלם הגנב גם אותם.

ומר

רבי יוסי ברבי יהודה -

סבר

: "

מתנות שלא הורמו

[ביד הסב הכהן]

לאו כמי שהורמו דמיין

", ונמצא שנכדו הישראל צריך לתת את התרומה והמעשר לכהן וללוי, ואין לו בהם אלא טובת הנאה, ולכן אין משלם לו הגנב, כי "טובת הנאה אינה ממון".

ואיבעית אימא: דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין

,

ו

דכולי עלמא

טובת הנאה אינה ממון

, והכא במאי עסקינן כגון שגנב טבל סתם מישראל:

והכא

לא נחלקו אלא לענין התרומה שבטבל, אבל במעשר כולי עלמא מודים שאינו צריך לשלם לו, מאחר ש"טובת הנאה אינה ממון", ולענין תרומה

בדשמואל

[בדינו של שמואל]

קמיפלגי!

דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי

.

מר

רבי -

אית ליה דשמואל

, ויכול לומר הנגנב לגנב, אני הייתי פוטר את כל הגניבה בחיטה אחת, ולכן משלם לו גם את דמי התרומה.

ומר

רבי יוסי ברבי יהודה -

לית ליה דשמואל

, ולכן אינו משלם לו את דמי התרומה, כשם שאינו משלם לו את דמי המעשר.

ואיבעית אימא

לפרש את מחלוקתם:

דכולי עלמא לית להו דשמואל

, וטובת הנאה אינה ממון, ומעיקר הדין לא היה לו לשלם אלא דמי חולין שבו.

והכא היינו טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה

, שחייב הגנב להחזיר לישראל גם את דמי התרומה והמעשר שבו: משום

דקנסוהו רבנן לגנב

, שאם לא יצטרך להחזירה לישראל, הרי גם לכהן וללוי אינו צריך להחזירם, שהרי הוא ממון שאין לו תובעים, שלכל אחד יכול לומר: "לאחר אתנם", ונמצא "חוטא נשכר", ולפיכך קנסוהו לגנב שישלם לבעל הכרי.

ואיבעית אימא

לפרש את מחלוקתם:

דכולי עלמא אית להו דשמואל

, ומעיקר הדין היה חייב לשלם על כל פנים את התרומה לישראל, שהרי היה יכול לפטור את הגניבה בחיטה אחת, וזו היא שיטתו של רבי.

והכא היינו טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה

, שאינו חייב לשלם לבעל הבית אף את דמי התרומה, משום

דקנסוהו רבנן לבעל הבית

, שלא ישלם לו את התרומה, משום

דלא איבעיא ליה לשהויה לטיבליה

[לא היה צריך להשהות את פירותיו כשהם טבולים].

תנן

במשנתנו:

המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל

:

קא סלקא דעתין שהוא מקדש אותה בשכר עירוב המים והאפר, ולפיכך מקשה הגמרא:

ורמינהו

מהא דתנן במסכת בכורות:

הנוטל שכר לדון: דיניו בטלים

.

והנוטל שכר

להעיד: עדותו בטילה

.

והנוטל שכר

להזות

מי חטאת על הטמא,

ולקדש

אותם [עירוב האפר במים, נקרא "קידוש"]:

מימיו

כמו

מי מערה

הם שהם סרוחים,

ואפרו אפר מקלה

, כאילו היה סתם אפר הבא מן הדבר הקלוי באש, כלומר: אין הזאתו הזאה ואין קידושו קידוש.

ואם כן מבואר שאינו יכול ליטול שכר, ואם כן במה מקדשה!?

אמר אביי: לא קשיא!

כאן

במשנתנו - הוא מקדשה

בשכר הבאה

של האפר ממקום למקום,

ו

בשכר

מילוי

המים.

כאן

במשנה בבכורות ששנינו שאסור הוא ליטול שכר, היינו

בשכר הזאה וקידוש

האפר במים.

דיקא נמי

כאשר פירשנו את משנתנו:

דקתני הכא

במשנתנו: "

במי חטאת ובאפר פרה

" דמשמע שעדיין אינן מעורבין -

וקתני התם

במשנה בבכורות: "

להזות ולקדש

".

ומסקינן:

שמע מינה!

הדרן עלך פרק האיש מקדש

--- title: "חברותא - קידושין — פרק שלישי - האומר" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02356.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - האומר

Оригинал главы פרק שלישי - האומר

מתניתין:

האומר

[מי שאמר]

לחבירו

: "

צא

[לך] בשליחותי,

וקדש לי אשה פלונית

".

והלך

השליח

וקדש

את אות

ה

אשה

לעצמו

, הרי היא

מקודשת לשני

.

ו

כמו

כן

:

האומר לאשה

: "

הרי את מקודשת לי

במעות אלו, והקידושין יחולו רק

לאחר שלשים יום

", אין האשה מתקדשת לו אלא לאחר שלשים.

ו

לכן: אם

בא

אדם

אחר וקידש

אות

ה בתוך

אותם

שלשים יום

, הרי היא

מקודשת לשני

לעולם, היות וקידושי השני תפסו כאשר היתה אשה זו פנויה, וכאשר הגיע זמן חלות קידושי הראשון, אינה מקודשת לו, כי כבר נעשתה אשת איש, ואי אפשר שיחולו בה קידושין אחרים.

א. כשם שכהן רשאי לאכול בתרומה, כך בתן אוכלת בתרומה. וכן אשתו אוכלת, אף אם היא בתו של ישראל.

ב. בת כהן שנתקדשה לישראל, הרי היא כזרה, ואסורה לאכול בתרומה.

ואם היה המקדש השני כהן, הרי היא

בת ישראל

המקודשת

לכהן

ו

תאכל בתרומה

, ואף אם המקדש הראשון ישראל הוא, אין הוא מונע אותה מלאכול בתרומה, היות ומקודשת היא לשני, וקידושי הראשון אינם חלים כלל.

אבל האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי

מעכשיו ולאחר שלשים יום

", הרי אשה זו אינה מקודשת קידושין גמורים עד שיעברו שלושים יום.

ו

לפיכך: אם

בא

אדם

אחר וקידש

אות

ה בתוך

אותם

שלשים יום

, הרי אשה זו

מקודשת ואינה מקודשת

לשניהם, כלומר הרי היא נחשבת כמקודשת מספק הן לראשון והן לשני, ובגמרא יתבאר דין זה.

ואם היתה אשה זו

בת ישראל

המקודשת

לכהן, או

שהיתה

בת כהן

המקודשת

לישראל לא תאכל בתרומה

.

בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, שמא אינם קידושין, ואין כהן מאכיל את אשתו אלא בקידושין ודאיים.

בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה, ואף על פי שבת כהן רשאית לאכול בתרומה, כי שמא קידושיו קידושין, והרי קידושי זר פוסלים את בת הכהן מן התרומה.

גמרא:

שנינו במשנה:

האומר לחבירו צא וקדש

לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו, מקודשת לשני.

ו

תנא

בתוספתא על דין זה:

מה שעשה

השליח, אכן

עשוי

הוא, ורשאי השליח לכנוס את אותה אשה,

אלא שנהג בו

[עם המשלח]

מנהג רמאות

, כי אם היה נוהג בדרך הישרה, היה עליו לומר לו שעתיד הוא לקדש אותה לעצמו ואינו הולך בשליחותו.

ותנא דידן

[דמתניתין] אף הוא סבור כמו התוספתא, כי "

הלך

"

נמי דקתני

במתניתין,

הלך ברמאות

הוא. ופרכינן:

מאי שנא הכא

[במתניתין]

דקתני

: "

האומר לחבירו

ולא קתני "האומר לשלוחו".