טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
קידושין 56b — תלמוד אויף ייִדיש
קידושין 56b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — קידושין 56b
אכן מעיקר הדין, היה לנו לומר שיתבטל המכר, אלא דהכא במשנה במעשר שני במאי עסקינן:
כשברח
המוכר שהדמים בידו.
ומקשינן:
וטעמא דברח, הא לא ברח קנסינן למוכר
שיחזרו דמים למקומן, ואמאי!?
ונקנסיה ללוקח
שיאכל כנגדן!?
לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב
, משל הוא שעכבר הגונב תבואה ונותנו בחור שלו, אין הוא הגנב אלא החור, שאם לא החור לא היה גונב; ואף כאן, הגנב אינו הלוקח אלא המוכר, שאם לא הוא לא היה קונה הלוקח.
ומקשינן עלה:
ו
הרי
אי לא עכברא, חורא מאי קעביד
, כלומר: אם לא הלוקח, הרי המוכר לא היה עושה כלום!?
ומשנינן:
מסתברא: כל היכא דאיכא איסורא התם, קנסינן
[במקום שנמצא האיסור, קונסים], ומעות המעשר הרי בידי המוכר הם.
מתניתין:
המקדש
את האשה
בערלה
[פירות אילן בשלש שנותיו הראשונות] האסורה בהנאה, או
בכלאי הכרם
[הצומח מתערובתם של שני מיני תבואה או ירק שנזרעו בכרם] האסורים בהנאה - או
בשור הנסקל
[שור שהרג את האדם, או שרבע את האשה או שנרבע על ידי אדם, ונגמר דינו לסקילה] -
ובעגלה ערופה
[או בעגלה ערופה שמביאה העיר הקרובה אל החלל שלא נודע מי הכהו], ואפילו קודם שנערפה -
בצפורי מצורע
[שהוא מביא כשנטהר מצרעתו, ושוחט את האחת ומזה מדמה על המצורע, ואת השניה משלח] -
ובשער נזיר
-
ו
ב
פטר חמור
[בכור החמור, ואין נפדה, אלא עורפין אותו] -
ובשר בחלב
שנתבשל כאחד -
ו
ב
חולין שנשחטו בעזרה
:
המקדש בכל אלו שהם אסורים בהנאה,
אינה מקודשת
.
אבל אם
מכרן
לאיסורי ההנאה,
וקידש בדמיהן
, הרי זו
מקודשת
, שאין הדמים נתפסים באיסור הנאה.
גמרא:
שנינו במשנה: המקדש
בערלה
... אינה מקודשת:
ומפרשינן:
מנלן
, מנין לנו שערלה אסורה בהנאה?
דתניא
:
כתיב: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם
ערלים לא יאכל
".
אין לי
בערלה
אלא איסור אכילה
, וכמו שנאמר: "לא יאכל", אבל איסור
הנאה
בערלה
מנין
, דהיינו:
שלא יהנה ממנו, ולא
יצבע בו
ולא ידליק בו
[כגון בשמן]
את הנר?
תלמוד לומר
: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל
וערלתם ערלתו
את פריו",
לרבות את כולם
.
שנינו במשנה: המקדש
...
בכלאי הכרם
... אינה מקודשת:
ומפרשינן:
מנלן
, מנין לנו שכלאי הכרם אסורים בהנאה?
אמר חזקיה
: כי
אמר קרא
: "לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", ודרשינן את מה שאמר הכתוב: "
פן תקדש
": "
פן תוקד אש
", כלומר: פן ייאסרו הכלאים בהנאה, ויהיו טעונים שריפה.
רב אשי אמר
: הכי דרשינן: "
פן יהיה קדש
", כלומר: פן יהיו הכלאים אסורים בהנאה כמו קודש.
ותמהינן על רב אשי: והרי אם כן יש לנו לומר:
אי מה קדש תופס את דמיו
בדינו שאף הם נעשים קודש,
ויוצא
הקודש הראשון
לחולין, אף כלאי הכרם
נאמר ש
תופס את דמיו
באיסור,
ויוצא
כלאי הכרם
לחולין!?
אלא מחוורתא
[המחוור הוא] דדרשינן
כדחזקיה
.
שנינו במשנה: המקדש ... ב
שור הנסקל
... אינה מקודשת:
ומפרשינן:
מנלן
ששור הנסקל אסור בהנאה?
דתניא
:
ממשמע שנאמר
: "וכי יגח שור את איש או את אשה, ומת,
סקול יסקל השור
", וכי אטו
איני יודע
מזה
שנבילה היא, ונבילה אסורה באכילה!?
ואם כן
מה תלמוד לומר
: "ו
לא יאכל את בשרו
ובעל השור נקי",
מגיד לך
הכתוב במאמרו "ולא יאכל את בשרו":
שאם שחטו לאחר שנגמר דינו
לסקילה,
אסור באכילה
, כלומר: משעת גמר דינו לסקילה הרי הוא אסור.
ועד כאן לא שמענו שהוא אסור לאחר שנסקל, או אפילו משנגמר דינו, אלא באכילה -
בהנאה מנין
שהוא אסור משעה שנגמר דינו?
תלמוד לומר
: "ולא יאכל את בשרו
ובעל השור נקי
", כדמפרש ואזיל.
ומפרשינן:
מאי משמע
, איך משמע מפסוק זה איסור הנאה?
שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו
: "
יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום
", ואף בעל השור נקי הוא משור זה, ואין לו בו הנאה של כלום.
ומקשינן על מה שאמרנו ששור הנסקל אסור באכילה והנאה משנגמר דינו:
ממאי דהאי
"
לא יאכל את בשרו
" [וכן "ובעל השור נקי"]
להיכא דשחיט לאחר שנגמר דינו הוא דאתא
, וללמדנו שהוא אסור באכילה והנאה משנגמר דינו!?
והרי
דילמא
דבאמת
היכא דשחיט לאחר
שנגמר דינו, שרי
באכילה ובהנאה -
ו
אילו
הא "לא יאכל
" נימא דל
היכא דסקליה מיסקל הוא דאתא!?
[מנין שהפסוק "לא יאכל" את בשרו בא ללמד איסור לאחר שנגמר דינו, והרי יש לומר, דבאמת לאחר שנגמר דינו אינו אסור, ואילו הפסוק "לא יאכל את בשרו" בא ללמד איסור לאחר סקילה]!?
ואם תאמר: הרי כבר נאמר "סקול יסקל השור" ויודע אני שנבילה אסורה באכילה, ולמה לי "לא יאכל"!? אימא לך, שפסוק זה בא להוסיף איסור הנאה [המותר בנבילה] בשור הנסקל,
ו
יש ללמוד כן מלשון "לא יאכל",
כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר! דאמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר
:
כל מקום שנאמר
"
לא יאכל
" או "
לא תאכל
"
ו
"
לא תאכלו
",
אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה
במשמע,
עד שיפרט לך הכתוב
בו היתר הנאה
כדרך שפרט לך בנבילה
, שאמר הכתוב: "לא תאכל כל נבילה, [אבל] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי", הרי שפירט לך הכתוב בנבילה שהיא מותרת בהנאת מתנה ומכירה, אבל אם לא שהתיר הכתוב, היינו אוסרים את הנבילה בהנאה משום שנאמר בה "לא יאכל".
ואם כן, אף בשור הנסקל נאמר שבא הכתוב במאמרו "לא יאכל", לאסור אותו בהנאה משנסקל, ואיסור אכילה והנאה משנגמר דינו מנין לנו!?
ומשנינן: אי אפשר שיבוא הכתוב "לא יאכל" ללמד על איסור הנאה כשנסקל, כי
הני מילי
ד"לא יאכל" מלמד על איסור הנאה,
היכא דנפקא לן
גם את
איסור
ה
אכילה מ
"
לא יאכל
" -
אבל
הכא
אם תמצי לומר שהפסוק בא ללמד על איסור הנאה משנסקל השור, הרי את
איסור
ה
אכילה מ
"
סקול יסקל
"
נפקא
, ובאופן זה שאין הפסוק בא לחדש אלא איסור הנאה היה לו לומר "לא יהנה", ובהכרח שללמד על איסור אכילה קודם שנסקל הוא בא.
והטעם שאי אפשר לומר שהכתוב אוסר בהנאה כשאין הכתוב מלמד גם על איסור אכילה, הוא משום:
דאי סלקא דעתך לאיסור הנאה
בלבד
הוא דכתיב
"לא יאכל", אם כן
נכתוב קרא
: "
לא יהנה
".
אי נמי
יש לומר טעם אחר, שאין לפרש את הפסוק "לא יאכל" לאחר סקילה, ומשום דאם כן
לכתוב
"
לא יאכל
" לבד; אבל "
את בשרו
"
למה לי!?
אלא ודאי כדי ללמד:
אף על גב דשחטיה כעין בשר
, ששחטו ולא סקלו הרי הוא
אסור
.
מתקיף לה מר זוטרא
קושיא אחרת על לימוד איסור אכילה והנאה משנגמר דינו:
ואימא הני מילי
שאסרו הכתוב לאחר שנגמר דינו,
היכא דבדק צור
[אבן]
ושחט בה, דמיחזי כסקילה
[שהוא נראה כסקילה באבנים] ולא כשחיטה -
אבל שחטיה בסכין, לא
אסור הוא באכילה ובהנאה!?
ומשנינן:
מידי סכין
בשחיטה
באורייתא כתיב
[וכי נאמר סכין בפרשת שחיטה]!? והרי אף כששחטו בצור שחיטה היא, ובהכרח שגם כששחטו אסור הוא, ואם כן מה לי שחטו בצור מה לי שחטו בסכין.
ועוד
, הרי
תניא
בהדיא, ששחיטה באבן שחיטה היא:
בכל שוחטין: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה
.
ומקשינן:
והשתא דנפקא לן
בכל מקום
איסור אכילה ואיסור הנאה תרוייהו מ
"
לא יאכל
", הרי נמצא שיכולים אנו ללמוד איסור הנאה משנגמר דינו מ"לא יאכל", [שהרי אף איסור האכילה נלמד ממנו], ואם כן
האי
"
בעל השור נקי
" - שנזכר לעיל שהוא בא ללמד איסור הנאה לאחר שנגמר דינו -
למאי אתא
[למה הוא בא]!? והרי כבר ידענו איסור הנאה מ"לא יאכל".
ומשנינן: "ובעל השור נקי" לא בא ללמד על איסור הנאה מן השור משנגמר דינו, אלא
להנאת עורו
בין שנגמר דינו ובין שנסקל כבר, ומשום דאם לא היה מרבה הכתוב את העור:
סלקא דעתין אמינא
: "
לא יאכל את בשרו
"
כתיב, בשרו אסור, ו
אילו
עורו מותר
.
ומקשינן:
ולהנך תנאי דמפקי ליה האי
"
בעל השור נקי
" [המוציאים פסוק זה] ללימודים אחרים:
א.
ל
פטור בעל שור תם שהרג את הנפש מ
חצי כופר
, כלומר: לפטור תם מן הכופר שמשלם בעל שור מועד שהרג את הנפש, [ואילו לא היה כתוב לפוטרו, היה חייב חצי כופר בלבד, כשם שהתם משלם חצי נזק כשהזיק] ; וכמו שלמד רבי אליעזר בבבא קמא מא ב מפסוק זה.
ב.
ול
פטור שור מ
דמי ולדות
אם נגח אשה הרה ויצאו ילדיה, וללמד שאין השור חייב בדמי ולדות כשם שחייב אדם ; וכמו שלמד מפסוק זה רבי יוסי הגלילי בבבא קמא מב א -
ולתנאים אלו תיקשי:
הנאת עורו מנא להו
שהוא אסור?
ומפרשינן:
מ
"ולא יאכל
את בשרו
", ו"את" בא לרבות
את
העור
הטפל לבשרו
, שאף הוא אסור בהנאה.