קידושין 43b — תלמוד אויף ייִדיש

וכן

הוא הדין

בדיני ממונות

, שאם שלח הלוה חוב למלוה שלו על ידי שנים, הן הן שלוחיו והן הן עדיו.

וצריכא

רבא להשמיענו דין זה הן בקדושין והן בגירושין והן בדיני ממונות:

דאי אשמועינן

רבא רק

בקידושין

ולא בגירושין, כי אז הייתי אומר: בקדושין דוקא "שליח נעשה עד" להעיד על הקדושין,

משום

שאין לחוש שמא משקר הוא,

ד

הרי

למיסרה קאתי

[כי לאסור הוא בא אותה] על כל העולם ועליו, ואין לו ענין לשקר בדבר,

אבל

ב

גירושין, ניחוש שמא

משקר הוא שגירשה, כי

עיניו נתן בה

בשעה שביקש ליתן לה את הגט, ומשקר שקיבלה הימנו.

ואי אשמועינן

רבא רק בקדושין וב

גירושין

ולא בדיני ממונות, כי אז הייתי אומר, שלכן נאמנים הם אף בגירושין:

משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא

[אין אשה ראויה לשני אנשים], והיות ושנים הם אין הם משקרים.

אבל ממונא

, כשמעידים על פרעון המעות שהיו בידם למלוה,

אימא: הני

עדים לא מסרוהו למלוה ו

מיפלג פלגי

[חושבים הם לחלוק במעות].

לפיכך

צריכי

, להשמיענו דין זה בכל אלו.

גירסת הגמרא בקושייתה הבאה, נכתבה על פי גירסת הב"ח מספרים אחרים.

ומקשה הגמרא על מה שאמר רבא את דינו בדיני ממונות:

מאי קסבר

רבא!?

אי קסבר

רבא:

המלוה

או המפקיד

את חבירו בעדים, צריך לפורעו בעדים

, כלומר: צריך הוא להביא עדים על הפרעון, ואינו נאמן לומר "פרעתי", ונמצא, שאם הלוהו המלוה ללוה בעדים, וגם מסר הלוה לשלוחיו את הכסף בעדים, הרי שזקוק הלוה לעדותם של השלוחים שיעידוהו על הפרעון, ונמצא גם, שאם יטענו השלוחים: "לא מצאנו את המלוה, והחזרנו לך את הכסף", לא יהיו נאמנים - אם כן: הרי באופן שמסר להם את המעות בעדים, לא היה לנו להאמינם שפרעו את המעות למלוה, ומשום ד

הני

"

נוגעים בעדות

"

נינהו

, יש להם נגיעה וענין בדבר להעיד על הפרעון לפטור את הלוה מחיובו, וכל ה"נוגע בעדות" אינו נאמן -

ד

הרי

אי אמרי

"

לא פרעניה

" [את המלוה], כלומר: אם לא יעידו שפרעו את המעות למלוה כדי לפוטרו מן המלוה, כי אז

אמר

[יאמר]

להו

הלוה: "

פרעוני

" [החזירו את המעות שמסרתי לכם], והם לא יהיו נאמנים לומר "החזרנו לך" שהרי אין להם עדים, ונוגעים הם לומר שפרעו את המעות למלוה.

ואי קסבר

רבא:

המלוה את חבירו בעדים, אין צריך לפורעו בעדים

, אם כן

הני עדים למה לי

כלל, והרי אף בלי שיעידו העדים על הפרעון, יהא נאמן הלוה לומר "פרעתי" שלא בעדים!?

ומשנינן:

אלא לעולם קסבר

רבא:

המלוה את

חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים

, ולכן אין הם נוגעין בעדותם, ודקשיא לך: אם כן מה צורך יש ללוה בעדותם!? לא תיקשי, משום:

ד

ואי אמר

הלוה: "

אנא פרעתיך

"

הכי נמי

, אילו היה הנידון באופן שהלוה טוען למלוה: "אני עצמי פרעתיך", אכן היה נאמן; אבל

הכא

הרי

במאי עסקינן

באופן

דאמר ליה

הלוה למלוה: "

פרעתיך על ידי שליח

" שהרי ביד שליח שלחם,

ואמטו להכי

[ומשום כך]

צריך

הוא

לעדים

שאכן מסר השליח את המעות למלוה.

ו

היות וסובר רבא: המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, הרי נמצא ש

עדים נמי

אינם "נוגעים בעדותן", משום ד

מגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה

[מתוך שיכולים הם לומר: "החזרנו את המעות ללוה"], משום כך

יכולין

הם

לומר

[להעיד]: "

פרעניה למלוה

".

ומוסיפה הגמרא, ד

השתא דתקון רבנן שבועת היסת

, לכל מי שכופר בטענתו של חבירו, ונמצא, שאם לא יעידו שפרעו למלוה, כשיתבעם הלוה ויאמרו "החזרנו את המעות", ישביעם הלוה שבועת היסת על כך, אם כן נוגעים בעדותם הם, כי אפשר שבאמת לא פרעו למלוה, ומעידים הם שפרעו ללוה אף שלא פרעוהו, כי לא נוח להם לטעון החזרנו את הכסף למלוה, כי אינם רוצים לישבע לשקר, ונוח להם יותר להפסיד בשקר את המלוה, מאשר לישבע לשקר ללוה.

והיות שאין עדותם עדות, הרי דינם כדין המפורש במשנה בשבועות [מה א], גבי "חנוני על פנקסו" ; דהיינו, שאם שלח אדם את פועליו לקבל את שכרם מחנוני, וטען החנוני ששילם להם ותובע את המעביד, ואילו הפועלים אומרים: "לא קבלנו", הרי שניהם נשבעים שבועה ונוטלים מהמעביד; ואף כאן:

משתבעי הני עדים

ללוה

ד

"

יהיבנא ליה

" [נשבעים העדים ללוה שפרעו את המעות למלוה] ; וזקוקים הם לשבועה, כי הרי אין אנו מאמינים אותם בעדותם, והלוה עדיין חייב למלוה, ולכן זכותו של הלוה להשביעם שפרעו למלוה -

ו

מאידך:

משתבע מלוה

ללוה

דלא שקיל ליה

[שלא נפרע את המעות],

ופרע ליה לוה

למלוה

את ההלואה, שהרי אין לו עדות שפרע, ובטענה לבד אינו נאמן, כיון שאף הוא אינו אומר שפרע, אלא ששלח שליח לפורעו, ואין לו עדות על כך אלא מעדים ה"נוגעים בעדותן".

שנינו במשנה:

האיש מקדש את בתו

כשהיא נערה בו ובשלוחו:

תנן התם

שנינו במשנה בגיטין סד ב:

נערה

המאורסה

,

היא ואביה

[או היא או אביה]

מקבלין

עבורה

את גיטה

מיד בעלה.

והטעם שאביה מקבל את גיטה, הוא משום שהקישה התורה גירושין לקדושין במאמר הכתוב: "ויצאה [מביתו והלכה] והיתה [לאיש אחר] ", והרי את בתו מקדש האב כמבואר במשנתנו.

אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחד

בגוף אחד,

אלא אביה

הוא ש

מקבל את גיטה

, ולא היא.

וכל

נערה

שאינה יכולה לשמור את גיטה

, כלומר שמגרשים אותה והיא חוזרת לבית בעלה,

אין יכולה להתגרש

בין על ידי עצמה ובין על ידי אביה, שהרי כשוטה היא, והתורה אמרה בפרשת גירושין: "ושלחה מביתו", ללמד שאינה מתגרשת אלא מי שמשלחה ואינה חוזרת.

אמר ריש לקיש

:

כמחלוקת

שנחלקו תנא קמא ורבי יהודה -

לגירושין, כך מחלוקת לקידושין;

ולדעת תנא קמא: הן האב מקדש את בתו הנערה, והן היא מקדשת את עצמה ואפילו שלא מדעת אביה ; ואילו לרבי יהודה: האב מקדש את בתו נערה, ואין היא מקדשת את עצמה.

ורבי יוחנן אמר

:

מחלוקת

שנחלקו תנא קמא וחכמים - ולדעת תנא קמא אף היא מקבלת גיטה לעצמה - אינו אלא

לגירושין, אבל לקדושין, דברי הכל

ואפילו לתנא קמא -

אביה

מקדשה

ולא היא

.

ואמר

פירש

רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן

, שאם כי בגירושין סוברים הם שאף היא מקבלת את גיטה, מודים הם שאין היא מקדשת את עצמה? כי:

גירושין

[מן האירוסין]

דמכנסת עצמה לרשות אביה

על ידי הגירושין, לפיכך

בין היא ובין אביה

מקבלים את גיטה, כי אביה ניחא לו שתקבל את גיטה.

אבל

קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה

מודים בזה חכמים, ש

אביהולאהיא

.

ותמהה הגמרא על כך:

והרי מאמר

[קדושי יבם ביבמתו בכסף ושטר] בנערה שמת בעלה מן האירוסין

דמפקעת עצמה מרשות אביה

[שהרי חזרה לרשות האב משמת בעלה],

ו

מכל מקום

תנן

: