טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
קידושין 42b — תלמוד אויף ייִדיש
קידושין 42b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — קידושין 42b
הא
דסבירא ליה לרב נחמן כחכמים שאין אומרים "אם כן מה כח בית דין יפה"
\- היינו דוקא
דטעו
בית הדין, וכמחלוקת חכמים ורשב"ג העוסקת בטעות של בית הדין בהערכת הנכסים.
הא
דאמר רב נחמן: הגדילו היתומים אין הם יכולים למחות בחלוקת האפוטרופסים, ומשום ש"אם כן מה כח בית דין יפה" - היינו דוקא בכגון
דלא טעו
האפוטרופסים שנתמנו על ידי בית הדין.
ומקשינן:
אי דלא טעו
האפוטרופסים,
מאי
הוא זה שאמר שמואל: "הגדילו
יכולים למחות
", והרי במה יש להם למחות!?
ומשנינן:
יכולים למחות ברוחות
, שאם לא נוח ליתום הקרקע שניתנה לו ברוח פלונית, וכגון שעדיפה לו קרקע אחרת שהיא סמוכה לשאר שדותיו, כי אז יכול הוא - לדעת שמואל - לבטל את החלוקה, ולדרוש חלוקה מחדש; ועל מחאה זו נחלק רבי נחמן, וסובר: "אם כן מה כח בית דין יפה" היות ואין כאן טעות.
אמר רב נחמן
:
האחים שחלקו
את ירושת אביהם וטעו בהערכת הנכסים ונתאנה האחד,
הרי הן
בדין אונאה
כלקוחות
שהונו או נתאנו, וכך הוא דינם:
אונאת
פחות משתות, נקנה מקח
החלוקה קיימת, משום שעד שתות מוחלים האנשים.
אונאת
יתר על שתות, בטל מקח
, בטלה החלוקה, וישובו ויחלקו מחדש.
אונאת
שתות, קנה
, החלוקה קיימת,
ומחזיר
לאחיו את ה
אונאה
.
אמר רבא
:
הא דאמרת
בחלוקת יורשין:
פחות משתות נקנה מקח, לא אמרן אלא דלא שויה שליח
, כלומר: שלא עשה האחד את החלוקה בשליחותו של אחיו, אלא חלקו שניהם כאחד.
אבל שויה שליח
, כלומר שחלק האחד בשליחות אחיו, כי אז בטלה החלוקה, כי מצי
אמר
המשלח לשלוחו: "
לתקוני שדרתיך ולא לעוותי
" [לתקן שלחתיך ולא לעותני].
והא דאמרת
בחלוקת יורשין:
יתר משתות בטל מקח, לא אמרן אלא, דלא אמר: ניפליגן בשומא דבי דינא
, כלומר שלא הסכימו ביניהם שתהא החלוקה והערכת הנכסים תקיפה כאילו היתה על ידי בית דין,
אבל אמר: ניפלוג בשומא דבי דינא
, כלומר: אבל הסכימו ביניהם לעשות את החלוקה שתהיה כאילו נעשתה בשלשה שהן בית דין, כי אז
מכרן קיים
, כדין בית דין, שאף אם טעו מעשיהם קיימים, שאם לא כן מה כח בית דין יפה, וכ
דתנן
:
שום הדיינים שפחתו שתות, או הותירו
שתות, מכרן בטל;
ואילו
רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים
, וסובר רבא שהלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל.
ו
עוד אמר רבא:
הא דאמרת
בחלוקת יורשין:
שתות קנה, ומחזיר אונאה, לא אמרן אלא במטלטלי
ומשום שבהם נאמרה פרשת אונאה, וכמו שנאמר [ויקרא כה יד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו", ומלשון "מיד עמיתך" יש ללמוד, שהכתוב מדבר במטלטלין שהם דבר הנקנה מיד ליד.
אבל במקרקעי
: "
אין אונאה לקרקעות
", וממתקיימת החלוקה ואין מחזירים את האונאה.
ו
מיהו,
במקרקעי לא אמרן
שאין להן אונאה,
אלא דפלוג בעילויא
[חלקו לפי שומא וערך של הקרקעות], ונטל זה חלק גדול ברעה כנגד מה שנטל חבירו חלק קטן ברעה -
אבל פלוג במשחתא
[חלקו לפי מידה] ונטל כל אחד בין ברעה ובין ביפה -
לא
, אלא אפילו פחות משתות בטלה החלוקה!
ו
כדרבה! דאמר רבה
:
כל דבר שבמדה ושבמשקל, אפילו פחות מכדי אונאה, נמי חוזר
, ומשום שבטעות של הערכה, אין אדם יכול לצמצם הדמים, ולכן הוא מוחל; אבל כשטועה הוא במידה או במשקל, טעות גמורה היא ועל דעת כן לא עשה.
כאן שבה הגמרא לענין שליחות שהוא עיקר הסוגיא, ומקשה:
והא דתנן: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן
, והבעירו והזיקו, הרי המשלח
פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים
.
ואם
שילח
את הבעירה
ביד פיקח
, הרי ה
פיקח חייב
והמשלח פטור.
ואמאי
כששילח ביד פיקח חייב השליח ולא משלחו,
נימא
: "
שלוחו של אדם כמותו
", ויתחייב המשלח ולא השליח!?
ומשנינן:
שאני התם
גבי בעירה -
דאין
שליח
חשוב להיות שליח
לדבר עבירה
אלא כמי שעושה מאליו ללא שליחות, ומשום
דאמרינן
: הרי
דברי הרב
[הקב"ה]
ודברי התלמיד
המשלח
דברי מי שומעים!?
ומקשינן: אם כן שאין שליח לדבר עבירה,
והדתנן
במשנה במסכת מעילה:
שליח
של בעל הבית שנתן לו מעות הקדש, שהיה סבור עליהם בעל הבית שהם שלו -
שלא עשה שליחותו
של בעל הבית, וכגון שאמר לו בעל הבית לקנות לו חלוק, והלך השליח וקנה טלית - הרי ה
שליח מעל
, כי אינו שלוחו של בעל הבית למעילה זו.
אבל אם
עשה
השליח את
שליחותו
, כי אז
בעל הבית מעל
.
הרי למדנו, ד
כי עשה שליחותו דבעל הבית, בעל הבית מיהא מעל
, ו
אמאי!?
נימא: "אין שליח לדבר עבירה
"!?
ומשנינן:
שאני מעילה, דילפא
בגזירה שוה "
חטא חטא
"
מתרומה
,
מה תרומה משוי שליח, אף מעילה משוי שליח
.
ומקשינן:
ונילף מינה
[ממעילה], שבכל התורה יש שליח אף לדבר עבירה!?
ומשנינן:
משום דהוי מעילה ושליחות יד
[שומר שעשה שליח לשלוח יד בפקדון שהפקד בידו, וכדמפרש ואזיל] - שגילתה בהם התורה, שיש שליח לדבר עבירה -
שני כתובים הבאים כאחד
[מלמדים דין אחד],
וכל שני כתובים הבאים כאחד, אין
מלמדים
למקום אחר, כי אילו היתה כוונת התורה שנלמד לכל מקום, לא היתה התורה כותבת בשני המקומות את אותו הדין, כי היינו לומדים מן האחד לחבירו, כשם שאנו לומדים לכל התורה.
ומפרשינן: הכתוב ב
מעילה
שיש שליח לדבר עבירה, היינו
הא דאמרן
"חטא חטא" מתרומה.
אך הכתוב ב
שליחות יד
שיש בה שליח לדבר עבירה,
מאי היא?
דתניא
: נאמר בתורה: "ונקרב בעל הבית אל האלהים [לשבועה] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
על כל דבר פשע
", הרי שייתרה התורה תיבת "דבר", שהיה לה לומר: "על כל פשע" ; ונחלקו בדרשת תיבה זו בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים
: לכך אמר הכתוב "דבר": כדי
לחייב על המחשבה
, כלומר: מחשבה או דיבור לשלוח יד בפקדון,
כמעשה
, וזה הוא שאמר הכתוב "דבר פשע", כלומר: דיבור [או מחשבה] של פשע.
ובית הלל אומרים: אינו חייב
בדיבור ומחשבה לבד,
עד שישלח בו יד
, ומשום
שנאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו
", הרי משמע ששלח את ידו בפקדון, ולא שדיבר בפיו או חשב בלבו לעשות כן.
אמרו בית שמאי לבית הלל: והלא נאמר
"
על כל דבר פשע
", ומשמע לרבות את הדובר לשלוח יד.
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ו
אדרבה
הלא נאמר
: "
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו
", ומשמע שליחות יד ממש.
אמרו בית שמאי לבית הלל: אם כן
כדבריכם שאין המדבר לשלוח יד, חייב - "
על כל דבר פשע
"
למה לי
, מה בא "דבר" לרבות!?
אמרו להם בית הלל לבית שמאי:
שיכול
אם לא שאמר הכתוב: "על כל דבר פשע"
\-
אין לי אלא הוא
השומר עצמו ששלח יד בפקדונו, אבל אם
אמר לעבדו ולשלוחו
לשלוח יד בפקדון,
מנין
שהוא חייב -
לפיכך
תלמוד לומר
: "
על כל דבר פשע
", לרבות את האומר לשלוחו לשלוח יד ושלח, שהשומר חייב.
הרי למדנו כתוב שני: "על כל דבר פשע", המלמד שיש בענינו שליח לדבר עבירה, ואין למדין לכל התורה, משום ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
ומקשינן:
הניחא לבית הלל
, יפה אמרנו שאין ללמוד ממעילה לכל התורה שיש שליח לדבר עבירה, כי מצטרף לו הכתוב "על כל דבר פשע" שבשליחות יד, ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
אלא לבית שמאי, דמוקמי ליה להאי קרא
ד"על כל דבר פשע"
במחשבה כמעשה
, לרבות את הדובר או חושב לשלוח יד שהוא חייב, ולשיטתם אין לנו כתוב בשליחות יד המלמד שיש בה שליח לדבר עבירה, ואין אלא כתוב אחד במעילה שיש בה שליח לדבר עבירה, ואם כן תיקשי לשיטתם: