קידושין 33a — תלמוד אויף ייִדיש

נכתוב רחמנא

"מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן".

שהרי בשני אנשים הכתוב מדבר, ובכל אחד מהם צריך לומר קימה והידור!

ומדלא כתב הכי,

וממה שהכתוב לא אמר כך,

שמע מינה חד הוא

. שהכתוב מדבר באדם אחד, שיבה שהוא זקן [חכם].

והגמרא מבארת את המשך הברייתא:

אמר מר

בברייתא:

יכול יהדרנו בממון, תלמוד לומר: "תקום והדרת", מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס.

ותמהינן:

ו

כי

קימה לית

אין

בה חסרון כיס?!

מי לא עסקינן דקא נקיב מרגניתא,

וכי הכתוב אינו מדבר גם באדם שמנקב מרגליות, ששכרו רב, ו

אדהכי והכי קאים מקמיה,

ובאותה שעה עובר זקן וצריך לקום מפניו,

ובטיל ממלאכתו

ומפסיד ממון רב?! נמצא שגם בקימה יש חסרון כיס!

ומתרצינן:

אלא,

כך נלמד שהידור אין בו חסרון כיס:

תחילה

אקיש קימה להידור,

אלמד את "קימה" מ"הידור":

מה הידור

, היינו כיבוד בדברים או בממון, הוא דבר

שאין בו ביטול

מלאכה, אם כן,

אף

ב

קימה

הכתוב מדבר דוקא כ

שאין בה ביטול

מלאכה.

ו

אחר כך,

אקיש נמי הידור לקימה,

אלמד את הידור מקימה:

מה קימה

מדובר בשאינו בטל ממלאכתו כדלעיל, ונמצא ש

אין בה חסרון כיס,

אם כן,

אף

ב

הידור

מדובר כ

שאין בו חסרון כיס.

מכאן אמרו

חכמים:

אין בעלי אומניות

העוסקים במלאכת אחרים

רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם

. ותמהינן:

ולא?!

וכי בעלי אומניות אינם רשאים בכך?!

וה

לא יש להוכיח מהמשנה דלהלן [ביכורים ג ג] שרשאים לעמוד! וכדלהלן:

תנן

[שם]: כשהיו מביאי הביכורים עוברים בירושלים,

כל בעלי אומניות עומדים מפניהם, ושואלים בשלומם, ואומרים להם: "אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום".

הרי שמבואר במשנה שבעלי האומניות היו קמים מפני מביאי הביכורים למרות שהם בטלים ממלאכתם, וכיצד אמרנו לעיל שאין בעלי אומניות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים? ,

ומתרצינן:

אמר רבי יוחנן

: דוקא

מפניהם

של מביאי ביכורים, בעלי אומניות היו

עומדים

לכבדם, כדי שיהיו רגילים לבוא, אבל

מפני תלמידי חכמים, אין עומדים.

ומדברי הגמרא שלפנינו נלמד האם מדובר כאן דוקא במביאי ביכורים, או בכל עושי מצוה בשעה שמקיימים אותה.

אמר רבי יוסי בר אבין: בוא וראה כמה חביבה,

כמה אנו צריכים לחבב

מצוה בשעתה

,

שהרי מפניהם

של מביאי הביכורים

עומדים,

ואילו

מפני תלמידי חכמים, אין עומדים.

הרי, שרבי יוסי בר אבין הבין שצריך לקום מפני כל עושי מצוה בשעתה, ולאו דוקא במביאי הביכורים.

ודחינן: אי אפשר להוכיח ממביאי הביכורים לעושי מצוה אחרת. שהרי,

ודלמא,

שמא לעולם אין בעלי אומניות קמים מפני שאר עושי מצות, ו

שאני התם,

מביאי ביכורים שונים משאר עושי מצוות, משום

ד

אם תאמר שלא לקום בפניהם,

אם כן אתה מכשילן לעתיד לבוא,

שלא יביאו מכאן ואילך ביכורים, מפני שיאמרו אנו בזויים בעיני בני ירושלים. אבל שאר עושי מצוות, שמקיימים את המצוה בעירם, בני המקום מכירים בחשיבותם. ואין חשש שמא ימנעו מלקיים את המצוה מכאן ואילך. ,

והגמרא מבארת את המשך הברייתא:

אמר מר

בברייתא:

יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ,

תלמוד לומר: "תקום והדרת", לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור.

ותמהינן:

ולא?!

וכי לא צריך לקום מפני החכם בבית המרחץ?!

והא

יש להוכיח שצריך לקום בפני חכם אפילו בבית המרחץ וכדלהלן:

רבי חייא, הוה יתיב בי מסחותא,

היה יושב בבית המרחץ,

וחליף ואזיל,

והלך ועבר

רבי שמעון בר רבי

לפניו,

ולא קם

רבי חייא

מקמיה

[מפניו],

ואיקפד

והקפיד על הדבר.

ואתא,

ובא רבי שמעון לרבי אביו, ו

אמר ליה לאבוה

[לרבי]:

שני חומשים שניתי לו בספר תהילים,

שניתי לו בשתי חמשיות מספר תהילים, את מדרש אגדותיו

ולא עמד מפני!

ותו

ועוד כיוצא בזה,

בר קפרא, ואמרי לה,

ויש אומרים שהיה זה

רבי שמואל בר רבי יוסי, הוה יתיב בי מסחותא,

היה יושב בבית המרחץ,

על ואזיל

נכנס והלך

רבי שמעון בר רבי

לשם,

ולא קם מקמיה

מפניו,

ואיקפד,

רבי שמעון בר רבי הקפיד על הדבר.

ואתא אמר ליה לאבוה,

ובא ואמר לרבי אביו:

שני שלישי שליש

[שני חלקים של שליש הספר]

שניתי לו בתורת כהנים

ולא עמד מפני.

ואמר לו

רבי:

שמא בהן

, באותן ברייתות ששנית לו, היה

יושב ומהרהר

, ומתוך שהעמיק בהן לא שם לב שאתה עובר לפניו.

ובודאי רבי שמעון בר רבי סבר שצריך לקום מפני החכם אפילו בבית המרחץ, שהרי מטעם זה הקפיד על מי שלא קמו בפניו. וכדלעיל.

ויש להוכיח שגם רבי אביו סבר כמותו:

שהרי

טעמא,

כל טעמו של רבי שלימד זכות עליהם, לא היה אלא משום

ד

"שמא

בהן יושב ומהרהר",

ומשמע

הא לאו הכי לא,

אי לא היה יושב ומהרהר בהן לא היה רבי מלמד זכות בדבר.

ואם כן קשה: כיצד שנינו בברייתא דלעיל שאין צריך לקום מפני החכם בבית המרחץ?

ומתרצינן:

לא קשיא. הא,

הברייתא דלעיל האומרת שאין צריך לקום לחכם במרחץ, מדברת

בבתי גואי,

בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, שבני אדם עומדים שם ערומים. ואין הידור כשקמים שם.

ואילו

הא

המעשים ברבי שמעון ברבי היו

בבתי בראי,

בחדרים החיצוניים שבבית המרחץ, שבני אדם עומדים שם לבושים, וכשקמים שם יש הידור בדבר.

והגמרא מוכיחה שהמעשה ברבי שמעון בר רבי אכן היה בחדרים החיצוניים של בית המרחץ.

הכי נמי מסתברא,

אכן מסתבר שכך היה,

ד

הרי

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: "בכל מקום מותר להרהר

בדברי תורה,

חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא".

ואם תאמר שהמעשה היה בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, כיצד אמר לו רבי "שמא בהן יושב ומהרהר"? והלא אסור להרהר שם.

אלא, בעל כרחך המעשה היה בחדרים החיצוניים של בית המרחץ, ומאחר שהאנשים העומדים שם אינם ערומים, אין איסור להרהר בדברי תורה שם.

ודחינן את הראיה: לעולם יתכן שהמעשה היה בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, ואף על פי כן רבי אמר "שמא בהן יושב ומהרהר" ולא עבר עבירה, משום ד

דילמא לאונסיה שאני,

שמא עיין בדבר לפני שנכנס לבית המרחץ, ומתוך שהיה טרוד בדבר בעל כרחו עיין בו בבית המרחץ, ואנוס הוא, ולא עבר איסור בדבר.

שנינו בהמשך הברייתא:

יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו,

תלמוד לומר: "תקום ויראת". וכו'.

ותמהינן:

אטו ברשיעי עסקינן,

וכי ברשעים אנו עוסקים? מדוע צריך הכתוב ללמדנו שלא יעצים עיניו? פשיטא שהעושה כן רשע הוא! ומתרצינן: אי אפשר לפרש את הברייתא כפשוטה,

אלא

כך יש ליישבה:

יכול יעצים עיניו מקמיה דלמטיה זמן חיובא,

שמא נאמר שמותר לאדם לעצום את עיניו כל זמן שהחכם עדיין לא הגיע לארבע אמותיו, מפני שעדיין לא התחייב לקום בפניו כמבואר להלן, ובכך הוא גורם

דכי מטא זמן חיובא, הא לא חזי ליה,

שכאשר החכם יכנס לתוך ארבע אמותיו שזהו זמן החיוב, לא יראהו ולא יחול עליו חיוב לכבדו.

תלמוד לומר: "תקום ויראת".

ראוי לך לירא מיוצר האדם, היודע מחשבותיך, שאתה מחפש תחבולות להפטר ממצותו.

שנינו בברייתא: יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, תלמוד לומר: "תקום והדרת". לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור.

וביחס לזה

תנא

בברייתא אחרת:

איזוהי קימה שיש בה הידור?

הוי אומר זה

בתוך

ד' אמות

לחכם.

אמר אביי: לא אמרן

[לא אמרנו] שחיוב קימה הוא רק בתוך ארבע אמות,

אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק

צריך לעמוד מפניו

מלא עיניו

משעה שרואהו. ,

והגמרא מביאה שני מעשים בענין קימה מפני רב מובהק:

א.

אביי, מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי, הוה קאים

. כאשר היה אביי רואה את אוזן חמורו של רב יוסף, והבין שרב יוסף בא, מיד באותה שעה היה קם [מפני שרב יוסף היה רבו המובהק].

ב.

אביי הוה רכיב חמרא, וקא מסגי אגודא דנהר סגיא,

אביי רכב על חמור, והלך על שפת נהר סגיא.

יתיב רב משרשיא ורבנן באידך גיסא,

ישבו רב משרשיא ושאר תלמידי אביי מעברו השני של נהר סגיא, והיה הנהר מפסיק ביניהם.

ולא קמו מקמיה

מפניו.

אמר להו

[להם]:

ו

כי

לאו רב מובהק אנא?!

והלא אפילו כשאתם רחוקים ממני יותר מארבע אמות היה ראוי לכם לקום!

אמרו ליה: לאו אדעתין,

היינו טרודים בדבר אחר ולא נזכרנו לעמוד. שנינו בברייתא:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח?

תלמוד לומר: "זקן ויראת".

אמר אביי: נקטינן

קבלה יש בידינו,

דאי מקיף, חיי

. שאם החכם מאריך על עצמו את הדרך, ומקיף את הציבור כדי שלא להטריחם לעמוד, בזכות זאת הוא מאריך ימים.

אביי

היה

מקיף

את הצבור. וכן

רבי זירא

היה

מקיף

.

רבינא הוה יתיב קמיה

היה יושב לפניו

דרבי ירמיה מדיפתי

רבו.

חלף ההוא גברא קמיה ולא מיכסי רישא,

עבר אדם אחד לפניהם ולא היה מכסה את ראשו לכבודם.

אמר

רבינא:

כמה חציף הא גברא,

כמה חצוף אדם זה!

אמר ליה

רבי ירמיה מדפתי:

דלמא ממתא מחסיא ניהו, דגיסי בה רבנן,

שמא ממתא מחסיא הוא, שבני אותו מקום רגילים לראות תלמידי חכמים. ולפיכך דעתם גסה בהם ואינם מכבדים אותם.

שנינו בברייתא:

איסי בן יהודה אומר: "מפני שיבה תקום" ואפילו כל שיבה במשמע.

כלומר: אפילו זקן אשמאי.

אמר רבי יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה

.

ואפילו איסי בן יהודה לא הצריך לקום מפני זקן אשמאי אלא כשהוא מישראל, אבל זקן גוי אינו נכלל במצות "מפני שיבה תקום".

ובכל זאת,

רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי,

היה עומד מפני זקני הגויים, מפני ש

אמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני

. כמה מאורעות עברו עליהם, וראו הרבה ניסים ומופתים.

רבא מיקם לא קאי,

רבא לא עמד מלא קומתו מפני זקני הגויים, אבל

הידור עבד להו,

היה מקיים בהם הידור, כלומר: היה נע מעט לקראתם ומראה כאילו רוצה לעמוד מפניהם.

אביי יהיב ידא לסבי,

אביי היה מושיט ידו לזקני הגויים כשעברו לפניו, כדי שישענו עליו.

רבא משדר שלוחיה,

היה שולח שלוחים לפשוט להם יד, אבל הוא בעצמו לא עשה כך.

וכן,

רב נחמן משדר גוזאי,

היה שולח את משרתיו להושיט להם יד, אבל לא עשה כך בעצמו, מפני ש

אמר: אי לאו תורה

שלמדתי,

כמה נחמן בר אבא איכא

[יש]

בשוקא

. כלומר: חשיבותי אינה מפני שאני נחמן בר אבא, אלא משום התורה שלמדתי, ולפיכך לא ראוי לי לזלזל בכבודי.

ומביאה הגמרא מאמר בענין כבוד הרב. שהקשו עליו מהברייתא דלעיל: