כתובות 85a — תלמוד אויף ייִדיש

לא קנה

! ואם כן אין בכחך לתפוס את הספינה עבור יימר.

באו רב פפא ורב הונא ו

תפסוה אינהו,

מיד השליח, לפרעון חוב שהיה להם על הלוה.

הוציאו רב פפא ורב הונא את הספינה מידו של השליח.

רב פפא

-

מימלח מלוחי,

[הנהיגה בעוגן שלה, בתוך הנהר], ו

רב הונא בריה דרב יהושע

-

ממתח לה באשלא

[משכה בחבליה משפת הנהר שהייתה ברשות הרבים].

מר

[רב פפא]

אמר

-

אנא קנינא לה לכולה!

כיון שהנהגת העוגן עדיפה ממשיכת החבל.

ומר

[רב הונא]

אמר

-

אנא קנינא לה לכולה!

כיון שמשיכת החבל עדיפה.

פגע בהו רב פנחס בר אמי,

וראה אותם תופסים בספינה,

אמר להו

כיצד תפסתם את הספינה והלא

רב ושמואל דאמרי תרוייהו "והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים",

ואתם הלא תפסתם אותה בנהר, שאינו רשות הרבים?

(אמר להו)

[אמרו ליה] :

אנן נמי, מחריפותא דנהרא

[היינו ממרכז הנהר, מקום שעוברות בו ספינות רבות, ונחשב כרשות הרבים]

תפיסנא.

ומועילה תפיסתינו .

אתו לקמיה דרבא,

באו לדין לפני רבא,

אמר

להו: "קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי",

[אוזים לבנים (על שם זקנם הלבן), המפשיטים בגדי האנשים.], כלומר - תפיסתכם אינה כדין. משום ש

הכי אמר רב נחמן

-

"והוא שתפסה מחיים",

ואילו אתם תפסתם לאחר מיתה.

מקרה נוסף מובא בגמרא - מעשה ב

אבימי בריה דרבי אבהו,

ש

הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי.

[בני העיר חוזאי, הלוו לו כסף].

שדרינהו,

שלח אבימי את המעות,

ביד חמא בריה דרבה בר אבהו.

אזל

הלך - חמא, ו

פרעינהו.

אמר להו

חמא לבי חוזאי -

הבו לי שטרא!

החזירו לי את שטר החוב!

אמרו ליה

-

סיטראי

נינהו!

כלומר, חוב נוסף היה לנו על אבימי, אלא שהיה מלוה על פה, ותפסנו את המעות הללו עבור אותו חוב.

אתא

חמא,

לקמיה דרבי אבהו

לתובעם.

אמר לו

רבי אבהו - האם

אית לך סהדי דפ רעתי נהו?

אמר ליה

חמא -

לא.

אמר ליה

רבי אבהו -

מיגו דיכולין לומר "לא היו דברים מעולם", יכולין נמי למימר "סיטראי נינהו".

ונאמנים .

דנה הגמרא:

לענין שלומי שליח, מאי?

האם על השליח לשלם את הכסף למשלח, כיון שפשע בשליחותו, שלא דרש מהם את השטר בתחילה?

אמר רב אשי, חזינן,

נראה -

אי אמר ליה

המשלח -

"שקול שטרא, ו

אחר כך

הב זוזי", משלם.

כיון שלא מילא את שליחותו כראוי, שנתן להם את הכסף בתחילה ואחר כך דרש את השטר.

אבל אם אמר המשלח -

"הב זוזי, ושקול שטרא", לא משלם.

כיון שעשה השליח כדבריו. .

ומסיקה הגמרא -

ולא היא!

אלא

בין כך ובין כך משלם

. כיון

דאמר ליה

המשלח -

"לתקוני שדרתיך ולא לעוותי",

והיה עליך לדקדק בתקנתי. :

מעשה ב

ההיא איתתא, דהוו מיפקדי גבה מלוגא דשטרי.

[הפקידו ברשותה חבילת שטרות].

ומת המפקיד, ו

אתו יורשים, קא תבעי ליה מינה.

אמרה להו

-

מחיים תפיסנא להו!

בעבור חוב אחר שהיה חייב לי.

אתאי

האשה

לקמיה דרב נחמן, אמר לה

: האם

אית ליך סהדי, דתבעוה

מיניך מחיים

,

ולא יהבית ניהליה

?

אמרה לו

האשה:

לא!

אמר לה רב נחמן:

אם כן,

מה שהחזקת בפקדון מחיים לא חשיב כתפיסה, כיון שהחזקת בו עבור היתומים , ורק לאחר מיתה כשתבעוהו ממך ולא נתתו להם, אזי חשיב כתפיסה, אלא ש

הוי תפיסה דלאחר מיתה. ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום היא

.

מעשה ב

ההיא איתתא, דאיחייבא שבועה

בי דינא דרבא.

[התחייבה שבועה בבית דינו של רבא].

אמרה ליה בת רב חסדא,

שהיתה אשתו של רבא, לרבא -

ידענא בה,

מכירה אני אותה

דחשודה אשבועה

.

ומכח דברים אלו -

אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.

כדין מי שחשוד על השבועה, שאינו נשבע בעצמו, אלא שכנגדו נשבע במקומו .

זימנין,

פעם אחרת,

הוו יתבי קמיה

דרבא,

רב פפא ורב אדא בר מתנא.

אייתו ההוא שטרא גביה,

הביאו לפניהם תביעת ממון על ידי שטר.

אמר לו רב פפא

לרבא:

"ידענא ביה, דשטרא פריעא הוא".

ועליך לחייב את התובע שבועה קודם שיגבה, כדין שטר שיש בו ריעותא.

אמר לו רבא

: האם

איכא איניש אחרינא בהדיה דמר?

ובלא עד נוסף אינך נאמן להרע את השטר .

אמר לו

רב פפא:

לא.

אמר לו

רבא:

אף על גב דאיכא מר,

בכל זאת

עד אחד לאו כלום הוא

, אפילו להרע את השטר.

אמר לו רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא?!

ומדוע אינו נאמן לפחות כמותה, לענין שבועה? אמר לו רבא:

בת רב חסדא, קים לי בגווה

שאינה משקרת. אך

מר, לא קים לי בגוויה.

אמר רב פפא: השתא דאמר מר

[רבא] -

"קים לי בגוויה" מילתא היא,

כלומר - אפשר לפסוק הלכה מכח "קים לי בגויה" , אם כן

כגון אבא מר ברי,

[בני, אבא]

דקים לי בגוויה

שאינו משקר,

קרענא שטרא אפומיה.

ומקשינן:

קרענא סלקא דעתך?!

הלא בודאי שאין לקרוע את השטר אלא על ידי שני עדים?

אלא, מרענא שטרא אפומיה.

ואחייב את שכנגדו שבועה .

מעשה ב

ההיא איתתא, דאיחייבא שבועה בבי

ת

דינא דרב ביבי בר אביי.

אמר להו ההוא בעל דינא: תיתי ותישתבע במתא

,

אפשר דמיכספא ומודיא.

תבא להשבע בעירי, כדי שאולי תתבייש ולא תישבע לשקר.

אמרה להו: כתבו לי זכוותא, דכי משתבענא יהבי לי.

כתבו לי פסק דין כאילו כבר נשבעתי, והניחוהו ביד שליש, ואחר כך אלך להשבע בעירו של התובע .

אמר להו רב ביבי בר אביי: כתבו לה

.

אמר רב פפי

לרב ביבי: וכי

משום דאתיתו

ממולאי,

[היינו מבית עלי שימיהם קצרים, "מולא" - לשון בעל מום.]

אמריתו מילי מוליתא

[היינו דברים פגומים]?!

ו

הא אמר רבא, האי "אשרתא דדייני",

קיום שטר

דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו,

שנכתב קודם שקיימו בית הדין את החתימות, על סמך העתיד -

פסולה. אלמא מיחזי כשיקרא,

ו

הכא נמי מיחזי כשיקרא,

והיאך כתבו לה פסק דין כאילו נשבעה כאשר עדיין לא נשבעה?

ודחינן:

וליתא,

הא דאמרן שיש לחוש לשקר, אינו נכון.

וראיה:

מד

ברי

רב נחמן.

דאמר רב נחמן: אומר היה רבי מאיר,

הרוצה לגרש את אשתו,

אפילו מצאו

את הגט,

באשפה,

והיה כתוב בו שמו ושמה כראוי,

וחתמו ונתנו לה, כשר.

ואין צריך כתיבה לשמה.

ואפילו רבנן

שחלקו על רבי מאיר, ואמרו שצריך לכתוב את הגט לשמה,

לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא בגיטי נשים, דבעינן כתיבה לשמה. אבל בשאר שטרות, מודו ליה

שאין צריך כתיבה לשמה, ולא חיישינן ל"מיחזי כשיקרא".

והראיה -

דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן

-

שטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר ולוה בו.

אפילו בו ביום, כיון

שכבר נמחל שיעבודו,

שהרי המלוה השניה היתה בעל פה, ואינה גובה ממשועבדים . ועל ידי השטר נמצא גובה מהם שלא כדין.