כתובות 7a — תלמוד אויף ייִדיש

פטור!

וקיימא לן שאין זה פטור גרידא, אלא היתר לכתחילה [שבת ג א].

והניח רבי אמי, שהוצאת הליחה שבמורסא דומה היא להוצאת דם בתולים, שגם הוא מפקד פקיד, וכשם שמותרת הוצאת ליחת המורסה, כך גם מותרת הוצאת הדם שבבעילת בתולה, ותיקשי לדעת הסובר שאסור לבעול בתחילה בשבת.

ומשנינן:

התם

, הליחה שבמורסא -

פקיד

, כנוסה היא הליחה כולה,

ועקיר

, מנותקת היא כולה מן הבשר ואינה מחוברת אליו, אלא מוכנה היא לצאת בעת שיהיה פתח בקרום העור שמעל למורסא.

אבל

הכא

, דם בתולים - אמנם

פקיד

הוא

ו

אולם,

לא עקיר

הוא, ולכן יש לאסור את הוצאתו משום שהוא "חובל" בהוצאת הדם.

רבי אמי שרא

התיר

למיבעל בתחלה בשבת

.

אמרי ליה רבנן: והא לא כתיבא כתובתה!

והיינו, לפי שהיו רגילים לכתוב את הכתובה בשעת הנישואין, הניח רבי אמי שגם לאשה זו כתב הבעל כתובה כשנכנסה לחופה ביום רביעי, ולכן התיר לבעול אותה בתחילה בשבת. ואמרו לו חכמים שלאשה זו אירע שלא כתב לה בעלה כתובה [ר"ן, בסוף העמוד הראשון מדפי הרי"ף].

וכיון שלא נכתבה הכתובה אין לו לבעול אותה, ובשבת אי אפשר לכתוב את הכתובה.

אמר להו

רבי אמי: גם אם לא נכתבה הכתובה יש פתרון לדבר -

אתפסוה מטלטלין

. תנו לה משכון של מטלטלים, שתהיה תפוסה בו עבור שיעבוד כתובתה, עד שיכתבו לה שטר כתובה ובו שיעבוד קרקעות, ודי בתפיסה זו של משכון כדי להתירה לבעלה.

ומביאה הגמרא, שעוד אמוראים התירו לבעול בתחילה בשבת:

רב זביד שרא

, התיר

למיבעל בתחלה בשבת

.

ו

איכא דאמרי: רב זביד גופיה

עצמו

בעל בתחלה בשבת

.

רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביום טוב

.

אמר רב פפי משמיה דרבא: לא תימא

שרק

ביום טוב

הוא

דשרי

רב יהודה,

הא בשבת אסור

.

דהוא הדין דאפילו בשבת נמי שרי, ומעשה שהיה, כך היה

, ביום טוב.

ואילו

רב פפא משמיה דרבא אמר

: רק

ביום טוב שרי

, התיר רב יהודה.

אבל

בשבת

-

אסור

לדעתו של רב יהודה לבעול בתחילה.

אמר ליה רב פפי לרב פפא: מאי דעתיך

, מדוע סבור עתה שחילק רב יהודה בין יום טוב לשבת?

והרי רק מלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, אבל הוצאת הדם בבעילת מצוה, אין לה את ההיתר של מלאכה לצורך אוכל נפש.

וכל מלאכה שאין בה היתר של אוכל נפש, שוה בהם יום טוב לשבת?

אלא, כנראה, סבור אתה לומר שיש היתר ביום טוב אפילו למלאכות מסויימות שאינן צורך אוכל נפש, כי

מתוך שהותרה

עשיית

חבורה

ביום טוב

לצורך

אוכל נפש [שחיטה] -

הותרה נמי

עשיית חבורה

שלא לצורך

אוכל נפש.

ויש לי להקשות על סברא זו -

אלא מעתה,

יהיה גם

מותר

להבעיר אש לצורך דבר שאינו אוכל נפש, כגון,

לעשות "מוגמר

", לשרוף בשמים על האש, כדי שיתנו ריח טוב בכלים ובבגדים,

ביום טוב

-

דמתוך שהותרה הבערה לצורך

אוכל נפש -

הותרה נמי

הבערה

שלא לצורך

אוכל נפש!

אמר ליה

רב פפא לרב פפי:

עליך

, כלפי טענתך,

אמר קרא

: [שמות יב]

"אך אשר יאכל לכל נפש

" -

דבר השוה לכל נפש

.

ולכן אסור ל"גמר" את הכלים והבגדים ביום טוב על ידי הבערת בשמים על האש, כיון שמלאכת הגימור אינה שוה לכל נפש, כי רק אנשים מפונקים צריכים ריח טוב בכליהם ובבגדיהם, אך בעילת מצוה שוה היא בכל נפש.

וכיון שהביאה הגמרא את דברי רב פפא, שאסור לגמר ביום טוב משום שהוא דבר השוה לכל נפש, מביאה הגמרא את שאלתו של רב אחא בר רבא לרב אשי, הסובר [במסכת ביצה כב א] שמותר להבעיר את הלבונה על גבי האש ביום טוב לצורך ריח טוב בבית כי הוא דבר השוה לכל נפש.

אמר ליה רב אחא, בריה דרבא, לרב אשי

: אם צודק רב פפא בטענתו, שהבערת בשמים לצורך גימור כלים ובגדים נקראת דבר שאינו שוה לכל נפש, ולכן אי אפשר להתירה משום "מתוך" -

אלא מעתה

, אם

נזדמן לו

לאדם

צבי

לשוחטו כדי לאוכלו

ביום טוב

, האם גם כאן נאמר

הואיל ו

אכילת בשר צבי

אינו

דבר ה

שוה לכל נפש, הכי נמי דאסור למשחטיה

לצבי ביום טוב!?

אמר ליה

רב אשי:

אנא, "דבר הצורך לכל נפש" קאמינא

שמותר, ואכילת

צבי

דבר ה

צריך לכל נפש הוא

. אלא, שלא לכולם יש אפשרות לאכול בשר צבי מחמת יוקר בשרו.

ולכן, הבערת בשמים לצורך עשיית ריח טוב בבית, מותרת היא ביום טוב, וכן בעילת מצוה מותרת, לפי שהן צורך לכל. אבל גימור הבגדים והכלים בריח הבשמים אינו אלא עבור אנשים מפונקים, ואינו דבר שהוא לצורך כל נפש.

אמר רבי יעקב בר אידי, הורה רבי יוחנן בציידן: אסור לבעול בתחלה בשבת

.

והוינן בה:

ומי איכא "הוראה" לאיסור?

והיינו, שלשון "הוראה" מתאים לאומרו במקום שמורה ההוראה אומר את דברו בודאות, מתוך שהוא מסתמך על שמועה שבידו, או על הכרע הדעת של חכמתו. וכשהוא אומר זאת להתיר, חייבת הוראתו להיות ודאית, כי אם יש לו ספק - עליו להחמיר.

אך כשהוא אומר דבר איסור, יכול האיסור להיות גם מספק, וגם כל אדם שאינו בקי בהלכה יכול להחמיר ולאסור על עצמו מספק, ולכן אין אמירת ההלכה לאיסור נקראת "הוראה".

ומשנינן:

אין

, אכן מצינו שלשון "הוראה", קיימת גם לענין איסור.

והתנן

כך: מעשה בהליני המלכה שיצא בנה למלחמה, ונדרה לנהוג שבע שנים בנזירות, ונהגה את נזירותה בחוצה לארץ, שהיא מקום הטמא בטומאת ארץ העמים [מדרבנן].

וכשעלתה לארץ ישראל,

הורוה בית הלל, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות

, כדי לקיים את נדר נזירותה בטהרה גמורה.

ומוכח, שנוקט התנא לשון הוראה לענין איסור.

ואי נמי

, דוגמא נוספת, ששנינו בה לשון הוראה לאיסור,

כי הא דתניא: חוט השדרה

של בהמה

שנפסק ברובו

, הרי היא טריפה,

דברי רבי

.

רבי יעקב אומר: אפילו

אם רק

ניקב

חוט השדרה ולא נפסק רובו, הרי היא טריפה.

ו

הורה רבי

הלכה למעשה, להחמיר ולאסור אפילו בניקב כל שהוא,

כ

דברי

רבי יעקב

החולק עליו.

אמר רב הונא: אין הלכה כרבי יעקב

.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי

, היה שונה שמועה זו, בצורה דלהלן:

אמר רבי אבהו: שאל רבי ישמעאל בן יעקב דמן צור את רבי יוחנן בציידן

.

ואנא שמעי

, ואני עצמי שמעתי כיצד שאל זאת ממנו:

מהו לבעול בתחלה בשבת?

ואמר ליה

רבי יוחנן:

אסור

.

ומסקנת הגמרא להלכה היא:

והלכתא: מותר לבעול בתחלה בשבת

.

ומכאן מתחילה הגמרא בביאור ברכות הנישואין:

אמר רבי חלבו, אמר רב הונא, אמר רבי

אבא בר זבדא, אמר רב: אחת בתולה

הנישאת,

ואחת אלמנה

הנישאת -

טעונה ברכה

.

והיינו "ברכת חתנים" המבוארת לקמן.

ותמהה הגמרא:

ומי אמר רב הונא הכי

, שאף האלמנה טעונה ברכה!?

והאמר רב הונא

בעצמו:

אלמנה

-

אינה טעונה ברכה

.

לא קשיא

:

כאן

, רב הונא בשם רבי אבא בר זבדא, שאמר בשם רב, שמברכים ברכת חתנים אפילו בנישואי אלמנה - מדובר

בבחור

[רווק]

שנשא אלמנה

.

כי היות והוא רווק, שלא נשא עדיין אשה מימיו, יש לו שמחה יתירה. ולכן אף על פי שהיא אלמנה, הרי נשואיה טעונים ברכה.

כאן

, רב הונא עצמו, שלא הצריך ברכה לאלמנה - מדובר

באלמון שנשא אלמנה

.

שהיות והוא נשא כבר אשה בעבר, ואף עכשיו הוא אינו נושא בתולה אלא אלמנה, אין היא טעונה ברכה.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

אלמון שנשא אלמנה

-

לא

מברכים ברכת חתנים!?

והאמר רב נחמן, אמר לי הונא בר נתן

ד

תנא

בברייתא:

מנין לברכת חתנים

שהיא

בעשרה

אנשים?

שנאמר

בסוף ספר רות:

"ויקח

[בועז]

עשרה אנשים מזקני העיר, ויאמר שבו פה וישבו

ויאמר לגואל: אם תגאל גאל. ויאמר אנכי אגאל. ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה - אשת המת [את רות] קנית, להקים שם המת על נחלתו.

ויאמר הגואל לא אוכל לגאל לי, פן אשחית את נחלתי".

לפי שיהיו לי ממנה בנים "מואביים", שאינם ראויים לבוא בקהל!

וטעה הגואל ולא ידע את הדרשה "מואבי ולא מואבית".

והמשיך ואמא הגואל לבועז: "גאל לך אתה. ויאמר הגואל לבועז קנה לך. ויאמר בועז לזקנים, כי קניתי, וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי".

ולכך לקח בועז מתחילה עשרה אנשים, כדי שיוכלו לברך ברכת חתנים.

ו

השתא תיקשי: הרי

בועז אלמון שנשא אלמנה הוי

, שכבר נולדו לבועז [שהוא אבצן] קודם אותו מעשה של רות - ששים בנים ובנות.

ורות, אף היא, כבר היתה נשואה למחלון.

ובכל זאת, הוצרך בועז להביא עשרה אנשים כדי לברך ברכת חתנים. הרי שאף אלמנה הנישאת לאלמן טעונה ברכה. ותיקשי לרב הונא!?

ומשנינן:

מאי

"אלמנה

אינה טעונה ברכה

",

דאמר רב הונא

, והעמדנו דבריו באלמן שנשא אלמנה -

הכי קאמר:

אינה טעונה ברכה כל שבעה

ימים כבתולה.

אבל יום אחד

, אף אלמנה הנישאת לאלמן

טעונה ברכה

. ואכן לא מצאנו לבועז שיברך יותר מיום אחד.

ועדיין תמהה הגמרא:

אלא הא דתניא

: מפני מה אמרו "אלמנה" נשאת בחמישי ונבעלת בששי, שאם אתה אומר תיבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו, והולך לו -

לכן,

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים

.

ותיקשי:

במאי

, באיזה אדם הנושא אלמנה מדברת הברייתא?

אי בבחור

שנשא את האלמנה - תיקשי:

האמרת

שהיא טעונה ברכה

שבעה

ימים, אף שהיא אלמנה. ואילו בברייתא מבואר שמספיק שלשה ימים.

אי באלמון

שנשא את האלמנה - נמי תיקשי:

האמרת: יום אחד

בלבד טעונה ברכה. ואילו בברייתא מבואר שצריכה היא ברכה במשך שלשה ימים!?

ומתרצת הגמרא שיש חילוק בין "שמחה" עליה דיברה הברייתא, לבין "ברכה" שהוא הנידון של רב הונא. הילכך, יש לפרש את הברייתא בשני אופנים:

איבעית אימא

: הברייתא עוסקת

באלמון

שנשא אלמנה.

וב

יום אחד

בלבד די

לברכה

וכפי שאמר רב הונא.

ו

מה ששנינו שקדו חכמים שיהא שמח עמה

שלשה ימים

, הוא

לשמחה

בלבד, בלי ברכה.

ואיבעית אימא

: יש לפרש את דברי הברייתא

בבחור

שנשא אלמנה.

ו

שבעה

ימים

לברכה

, וכפי שאמר רב הונא.

ו

ב

שלשה

ימים בלבד די

לשמחה

.