כתובות 79a — תלמוד אויף ייִדיש

אתאי לקמיה

[באה אותה אשה לפני]

דרב נחמן

לתבוע את הנכסים מיד בתה, והבת הוציאה את שטר המתנה שקיבלה מאמה, ו

קרעיה

רב נחמן לשטרא.

כיון שלא נתנה מתנה גמורה אלא רק כדי להבריח מבעלה.

אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא

[ראה רב ענן מעשה זה, ובא לפני מר עוקבא, שהיה אב בית דין] ו

אמר לו, חזי מר, נחמן חקלאה היכי מקרע שטרי דאינשי!

[יראה כבודו, כיצד נחמן, שאינו בקיא בדינים כחקלאי - קורע שטרותיהם של אנשים שלא כדין].

אמר ליה

מר עוקבא לרב ענן:

אימא לי איזי, גופא דעובדא

-

היכי הוה

[אמור לי ידידי, מה היה המעשה שם]?

אמר ליה

רב ענן:

הכי והכי הוה.

אמר לו

מר עוקבא:

שטר מברחת קא אמרת

[האם הנדון שם היה באשה שרצתה להבריח נכסיה מבעלה]

?!

הרי

הכי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: מורה הוראה אני

[קיבלתי היתר מריש גלותא להורות בדבר],

אם יבא שטר מברחת לידי

-

אקרענו!

כיון שלא התכוונה לתת מתנה גמורה אלא רק להבריח נכסיה מבעלה.

וחוזרת הגמרא לתאר מה אירע בבית דינו של רב נחמן:

אמר ליה רבא לרב נחמן

: מדוע קרעת את השטר? האם סמכת על דברי שמואל שאמר - "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו"?

הלא

טעמא מאי

אמר שמואל - "אקרענו", משום

דלא שביק איניש נפשיה, ויהיב לאחריני

[סברא היא שלא התכונה לתת מתנה גמורה, כיון שאין אדם נותן סתם את נכסיו לאחרים, אלא ודאי מטרת נתינתה היתה רק להבריח נכסיה מבעלה].

ואם כן,

הני מילי

כשנתנה נכסיה

לאחריני, אבל

בנידון דידן, כשנתנתם

לברתה

[לבתה] -

יהיבא

[ודאי כונתה לנתינה גמורה]!

אמר לו רב נחמן:

אפילו הכי,

עדיין שייכת סברת שמואל, כיון שגם

במקום ברתה, נפשה עדיפא לה

[גם כשכתבה שטר לבתה, עדיין טובת עצמה חשובה לה יותר, ובודאי כונתה היתה להבריח]

ומקשה הגמרא לדברי רב נחמן:

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא בתוספתא

הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה, כיצד היא עושה?

כותבת שטר פסים

[שטר פיוסים, כלומר שטר שאינו אמת אלא מפייסת אדם אחר לקבל מתנה זו שלא באמת אלא כדי לעזור לה להבריח מבעלה]

לאחרים.

כלומר, שאין כונתה למתנה אמיתית אלא רק להבריח נכסיה ,

דברי רבי שמעון בן גמליאל.

וחכמים אומרים

-

רצה

מקבל השטר,

מצחק בה.

כלומר - יכול הוא לתבוע את נכסיה לעצמו.

עד שתכתוב לו

"נכסי קנויים לך

מהיום, ולכשארצה

[כלומר אם ארצה]

",

ואז יש כאן הברחה מבעלה, שאם יבא לזכות בהם - תאמר, הריני רוצה שתחול מתנתי, ואם יבא הלוקח, תאמר איני רוצה .

ומדייקת הגמרא:

טעמא

שיכולה להבריח את נכסיה מבעלה, לדעת רבנן, הוא רק משום

דכתבה ליה הכי

"לכשארצה".

הא לא כתבה ליה הכי

-

קננהי לוקח!

ולא כדברי שמואל שאמר "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו", ומשמע אפילו אם לא כתבה לו "לכשארצה"?

אמר רבי זירא: לא קשיא!

הא

דאמר שמואל "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו" - איירי,

ב

מקרה שכתבה לו את

כולה

[כל נכסיה], ובהא ודאי אמדינן דעתא שלא התכונה למתנה גמורה, אלא רק להבריח.

ו

הא

דאמרי רבנן "רצה מצחק בה" איירי כשכתבה לו

במקצת

נכסי

ה.

ואז אם לא כתבה לו "מהיום ולכשארצה", יכול הלוקח לצחק בה.

ו

מקשינן: לדעת שמואל, ששטר מברחת אינו מקנה את הנכסים ללוקח,

אי לא קננהי לוקח

-

ניקנינהו בעל,

כדין שאר נכסיה, ומה הועילה הברחתה ?

אמר אביי: עשאום

לנכסים אלו

כנכסים שאין ידועין לבעל, ואליבא דרבי שמעון

הנזכר במשנתינו, שאם יש לאשה נכסים במדינת הים, ולא ידע הבעל עליהם - לא זכה בהם. והכא נמי, כיון שנראה לבעל כאילו מכרתם לאחר קודם הנישואין, חשיב כנכסים שאינם ידועים .

מתניתין:

משנתנו מבארת את זכויות הבעל בנכסי אשתו:

נפלו לה

[קיבלה בירושה או במתנה]

כספים

אחר הנישואין,

ילקח בהן קרקע

כדי שישמר ערך הקרן ,

והוא

[הבעל]

אוכל פירות

מאותה קרקע. אך הקרן שייכת לאשה, כיון שלא תקנו לבעל אלא פירות תחת פירקונה. [כדי שיפדה אותה אם תיפול בשבי].

וכן אם נפלו לה

פירות התלושין מן הקרקע, ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

ו

אם נפלו לה פירות

המחוברים בקרקע

-

אמר רבי מאיר: שמין אותה

קרקע

כמה היא יפה בפירות, וכמה היא יפה בלא פירות, ו

ה

מותר

[בסכום ההפרש]

ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

וסבר רבי מאיר - מה שגדל ברשות הבעל, הוא פירות, ומה שלא גדל ברשותו, נחשב כקרן, לפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל הפירות שעליהן, נחשב כקרן, ולכן ימכרו וילקח בדמיהן קרקע, ויאכל הוא פירותיה.

וחכמים אומרים

-

המחוברים לקרקע,

אף מה שלא גדל ברשות הבעל -

שלו!

ואף הן נחשבים כפירות, כיון שגוף הקרקע עדיין שייך לאשה

. והתלושין מן הקרקע

,

שלה, ו

נחשבים כקרן בפני עצמה, ולכן

ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

רבי שמעון אומר

-

מקום שיפה כחו בכניסתה, הורע כחו ביציאתה. מקום שהורע כחו בכניסתה, יפה כחו ביציאתה.

ומבארת המשנה -

כיצד?

פירות המחוברים לקרקע

-

בכניסתה

-

שלו.

כרבנן.

וביציאתה

כלומר אם גרשה, והיו בנכסיה פירות המחוברים לקרקע,

שלה.

ונוטלת קרקעותיה עם פירות שבהן, היות ולרבי שמעון אין זוכה בפירות אלא בשעת תלישתן [רש"י בהמשך].

והתלושין מן הקרקע

-

בכניסתה

-

שלה.

וילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירות כמו בהכניסה לו כספים.

וביציאתה

אם גרשה, והיו בנכסיה פירות התלושין מן הקרקע,

שלו.

כבר זכה בהן בשעת תלישתן, ואינה נוטלתם.

ובגמרא יבואר מה התחדש בדברי רבי שמעון.

גמרא:

הגמרא דנה, אם נפלו לה כספים, ובאו לקנות מהן נכסים, והתעורר ויכוח בין הבעל לאשה מה יקנו.

ואמרינן:

פשיטא,

אם אחד מהם רוצה לקנות

ארעא

[קרקע],

ו

השני -

בתי,

קונים

ארעא.

כיון ששכרה מרובה ואינה מרקבת. ולכן שניהם יכולים לעכב , אם הוא בא לקנות בתים - יכולה לומר, איני חפצה בדבר המרקיב, שיתמעט שווי הקרן. וכן אם היא באה לקנות בתים - יכול לומר - רצוני בקרקע שפירותיה מרובים.

וכן אם התוכחו אם לקנות

בתי

א

ו דיקלי,

קונים

בתי

ם, כיון ששכרן מרובה יותר מדקלים, כיון שהדקלים עשויים ליבש.

וכן -

דיקלי ואילני,

קונים

דיקלי

כיון שהדקל מתקיים יותר משאר האילנות.

וכן

אילני וגופני

[גפנים], קונים

אילני.

כיון שהאילנות מתקיימים יותר מהגפנים .

ודנה הגמרא - אם נפלו לאשה

אבא זרדתא

[יער עצי סרק, המשמש לחטיבת עצים], א

ו פירא דכוורי

[בריכת דגים], האם העצים הגדלים ביער, או הדגים הגדלים בבריכה נחשבים כפירות או כקרן -

אמרי לה

[יש אומרים]:

פירא.

ואמרי לה

-

קרנא.

כיון שאם יקח את העצים או את הדגים, לא תצמיח הקרקע תחתיהן מחדש עצים ודגים, לכן נחשב הדבר כקרן, וימכרו, וילקח בדמיהן קרקע והבעל אוכל פירות.

כללא דמילתא

:

דבר ש

גזעו מחליף

[שצומח מחדש תמיד] נחשב כ

פירא,

אך אם

אין גזעו מחליף

נחשב כ

קרנא

.

אמר רבי זירא אמר רבי אושעיא אמר רבי ינאי, ואמרי לה

-

אמר רבי אבא אמר רבי אושעיא אמר רבי ינאי

-