כתובות 68b — תלמוד אויף ייִדיש

ומקשינן: מדוע הן חוזרות וחולקות בשוה? ולמה לא נאמר ד

כל חדא וחדא, דנפשה שקלה,

וכל הקודמת בנשואיה זוכה בחלקה ?

ומשנינן:

הכי קאמר

רבי:

אם באו כולם להנשא כאחת

-

חולקות בשוה.

אך במקרה שלא נישאו כאחת, אכן כל חדא וחדא, חלק דנפשא שקלה.

ודין זה

מסייע ליה ל

דברי

רב מתנה,

דאמר רב מתנה: אם באו להנשא כולם כאחת, נוטלות עישור אחד.

והוינן בה: וכי

עישור אחד

בלבד נוטלות כולן יחד,

סלקא דעתך?!

אלא

ודאי כונתו לומר -

נוטלות עישור כאחד.

הקדמה:

תקנו חכמים, שאדם הנושא אשה, מתחייב לה בכתובה, שאחרי מותו יזונו בנותיה [שיוולדו ממנו] מנכסיו, עד שיתבגרו או עד שינשאו.

וכך הוא כותב לה - "בנן נוקבן דיהוי ליכי מינאי, יהוין יתבן בביתי, ומתזנן מנכסי עד דתבגרן, או עד שתלקחן לגוברין".

וכן תקנו, שחייבים היתומים לתת לאחיותיהן לנדונייתן כפי אומד דעת האב, ואם לא אמדוהו יתנו עישור נכסים.

תנו רבנן

: מי שמת, והניח בנים ובנות -

הבנות

-

בין בגרו עד שלא נישאו, ובין נישאו

עד שלא בגרו, איבדו מזונותיהן [אם נישאו או בגרו, אין הבנים חייבים לזונם], כיון שהתחייבות האב היתה לזונן רק עד שתבגרנה, או עד שתנשאנה.

ולא איבדו פרנסתן

[אך עדיין חייבים לתת להן נדונייה כפי הראוי להן],

דברי רבי.

רבי שמעון בן אלעזר אומר

: בכל מקרה שמאבדות מזונותיהן,

אף איבדו פרנסתן.

כיון שלא תקנו לבנות פרנסה אלא בעודן בבית האב, אך כשיצאו מבית האב לא תקנו להן פרנסה .

ו

כיצד הן עושות

כדי שלא יאבדו את פרנסתן בבגרותן?

"שוכרות" להן בעלים,

שישאו אותן קודם שיבגרו,

ומוציאין להן פרנסתן

מן האחים.

אמר רב נחמן, אמר לי הונא: הלכתא כרבי,

שלא איבדו פרנסתן.

איתיביה רבא לרב נחמן

ממה ששנינו במשנה:

יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמשים זוז, יכולה היא משתגדיל, להוציא מידם מה שראוי להנתן לה.

ומדייקת הגמרא:

טעמא

שיכולה להוציא מה שמגיע לה בעישור נכסים,

דקטנה,

שנישאת כשהיא

קטנה.

הא

אם נישאת כשהיא

גדולה

[דהיינו, נערה] -

ויתרה.

ומדוייק כדברי רבי שמעון בן אלעזר, שאמר ב"נישאו עד שלא בגרו" [שנישאו בזמן הנערות], אבדו אף פרנסתן.

והיינו, אם לא נישאת בקטנותה, אינה יכולה לתבוע יותר מהמפורש בכתובתה כנדונייתה, כי אמרינן שמחלה על מלוא עישור נכסים המגיעים לה.

וקשה, הרי ההלכה כסתם משנה, וכאן סתמא דמתניתין כרבי שמעון, ומדוע אמר רב נחמן שהלכה כרבי?

ומשנינן:

לא קשיא!

הא

דאמרינן "הלכה כרבי" היינו

דמחאי

[שמיחתה ואמרה "רצוני ליטול את מלוא הנדונייה"], אז יש לה נדונייה של עישור נכסים.

ו

הא

[משנתינו שאמרה "ויתרה"], מדברת ב

דלא מחאי.

ואז אמרינן - ודאי מחלה על המגיע במלוא נדונייתה.

הכי נמי מסתברא,

כתירוצינו זה.

דאם

לא

כן, קשיא דרבי אדרבי.

דתניא, רבי אומר: בת הניזונת מן האחין, נוטלת עישור נכסים.

ויש לנו לדייק: דוקא בת שהיא

ניזונת

מהאחים [דהיינו, קודם בגרות],

אין,

היא זאת הנוטלת עישור נכסים.

אבל בת בוגרת,

שאינה ניזונת

מהאחים -

לא

נוטלת עישור נכסים!

ומאידך, סבר רבי בסוגיין שלא איבדה את נדונייתה אפילו אחר הבגרות.

אלא לאו,

בהכרח,

שמע מינה

מכאן, כאשר חילקנו -

הא דמחאי, הא דלא מחאי.

ומסקינן: אכן,

שמע מינה.

אמר ליה רבינא לרבא: אמר לן רב אדא בר אהבה משמך,

כי לדעת רבי, אם

בגרה, אינה צריכה למחות.

ויש לה פרנסה הראויה לה אפילו אם לא מיחתה.

וכן אם

נישאת, אינה צריכה למחות.

ורק אם

בגרה ונישאת

-

צריכה למחות

.

ומקשינן: ו

מי אמר רבא הכי?!

והא איתיביה רבא לרב נחמן

מדין משנתנו ב

יתומה

[קושיית הגמרא לעיל],

ושני ליה

-

"הא דמחי הא דלא מחי".

ומשמע, שאפילו אם רק נישאת ולא בגרה - צריכה למחות ? ומשנינן:

לא קשיא!

הא

דאמרינן שאינה צריכה למחות עד שתתבגר ותינשא, מדובר במקרה

דקא מיתזנא מינייהו

[שעדיין היא ניזונית מן האחים], שאז לא איבדה פרנסתה אפילו אם לא מיחתה, כיון שמתביישת למחות בהם כל זמן שניזונית מהם.

הא

דאמרינן נערה שנישאת ולא מיחתה - ויתרה, מדובר במקרה

דלא קא מיתזנא מינייהו.

שאז היה עליה למחות. וכיון שלא מיחתה, ויתרה .

אמר רב הונא אמר רבי: פרנסה

[נדוניה]

אינה כ"תנאי כתובה"

[לעיל, נב ב, "בנן נוקבן דיהוי ליכי מינאי, אינון מיתזנן מנכסי עד דתיבגרן או עד דתילקחן לגוברין"].

ומבארת הגמרא:

מאי "אינה כתנאי כת ובה"?

אי נימא,

אם נאמר שפרנסה אינה כתנאי כתובה בכך

דאילו

לא נתנו לה האחים

פרנסה

-

טרפא ממשעבדי

[שנוטלת נדונייתה אפילו מנכסים משועבדים, דהיינו, מקרקעות שמכרו האחים לאחר מות אביהם],

ו

אילו תנאי

כתובה לא טרפא ממשעבדי

[אך למזונותיה אינה מוציאה מנכסים שמכרו האחים].

והטעם שאינה גובה למזונותיה מנכסים משועבדים - כיון שמזונות אינו חוב קצוב, תקנו חכמים שלא יוציאו מהלקוחות מפני תיקון העולם. כמבואר בגיטין. (מח ב).

אך נדוניה היא חוב קצוב, וגובה מנכסים משועבדים.

אין לומר כך -

שאם כן,

מאי קא משמע לן? הא מעשים בכל יום

ש

מוציאין

מנכסים משועבדים

לפרנסה, ואין מוציאין למזונות,

וכמו שנתבאר.

ואלא, שמא תאמר, שכונת רבי לחלק -

דאילו פרנסה גביא נמי ממטלטלי, ותנאי כתובה

רק

ממקרקעי גביא, ממטלטלי

ן

לא גביא.

כדין הכתובה עצמה שאינה נגבית אלא ממקרקעי.

אין לומר כן.

שהרי

ל

דעת

רבי אידי ואידי

[פרנסה ומזונות],

מיגבא גביא

ממטלטלין.

דתניא: אחד נכסים שיש להן אחריות

[דהיינו קרקעות, שאפשר להוציאן מן הלקוחות],

ואחד נכסים שאין להן אחריות

[מטלטלין]

מוציאין למזון האשה ולבנות, דברי רבי.

אלא מאי כוונת רבי כשאמר -

"פרנסה אינה כתנאי כתובה"?

לכדתניא: האומר,

המצווה בשעת מיתתו ש

אל יזונו בנותיו מנכסיו

-

אין שומעין לו.

כיון שהשתעבד להן בתנאי כתובה.

אך האומר -

אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו, שומעין לו.

ואין היתומים חייבים לפרנס את בנותיו. היות

שהפרנסה אינה כתנאי כתובה,

היות שעל זה לא השתעבד הוא עצמו, אלא חוב הוא על היתומים בלבד, כל עוד הוא עצמו לא צוה אחרת.

ולדין זה התכוין רבי כשאמר "פרנסה אינה כתנאי כתובה".