כתובות 66b — תלמוד אויף ייִדיש

מה שחתן

[גרסת הראשונים "וכשחתן"]

פוסק

-

הוא פוסק פחות חומש.

אם שמו הם בתחילה, ובא החתן לכתוב כמה שמו לו, פוחת חומש.

ובגמרא יבואר מדוע כפלה המשנה את דבריה.

גמרא:

שנינו במשנה: "הפוסק מעות לחתנו, ומת, יכול הוא שיאמר לו: לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך אי אפשי ליתן".

תנו רבנן: אין צריך לומר

שיכול לומר כך כשהיה האח ה

ראשון תלמיד חכם, ו

אילו האח ה

שני

היה

עם הארץ.

אלא אפילו

היה האח ה

ראשון עם הארץ, ו

ה

שני תלמיד חכם, יכול

אבי האשה

לומר: לאחיך הייתי רוצה ליתן, לך אי אפשי ליתן.

שנינו במשנה:

פסקה להכניס לו אלף דינר,

הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה.

ואם פסקה להכניס שום במנה - היא נותנת לו שלשים ואחת סלע ודינר.

ומקשה הגמרא: הרי דין זה

היינו רישא

דמתניתין, שכך אמרה המשנה ברישא: "וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש". ומדוע כפלה המשנה את דבריה?

ומשנינן:

תנא

ברישא "וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש", על "הכניסה לו אלף דינר", שהוא

שומא רבה,

ולהשמיענו שאף בשומא גדולה שאינה בושה בה - הדרך להגזים.

וקתני

בסיפא "שום במנה, היא נותנת שלשים ואחת סלע ודינר. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות", שהיא

שומא זוטא,

להשמיענו, שאף בשומא זוטא הדרך להגזים. כדי שלא נאמר כי רק בשומה גדולה מגזימים האנשים ולא בקטנה.

תנא שומא דידיה,

כלומר, אמרה המשנה - "וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש", ו"מה שחתן פוסק, הוא פוסק פחות חומש", להשמיענו שגם במקרה שכבר הכניסה לו את השום ועכשיו החתן שם אותו כדי לכותבו בכתובה, אף הוא דרכו להגזים, ולכן פוחת בכתובה חומש. וכפלה המשנה את דבריה - להשמיענו שומא רבה וזוטא.

וקתני שומא דידה

"פסקה להכניס לו אלף דינר:; וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש", ו"שום במנה היא נותנת שלשים ואחת סלע ודינר", היות וכאשר קרוביה של האשה שמים את נכסיה, דרכם להוסיף עליהם חומש, כדי לחבבה על בעלה.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה לדון בדינים שנשנו במשנה הקודמת:

פסקה להכניס לו כספים,

שיכול הבעל להשתכר מהם מיד,

סלעה

-

נעשה ששה דינרין.

כלומר, חייב הבעל לכתוב לה בכתובתה שליש יותר ממה שהכניסה לו [סלע שווה ארבעה דינרים, ואילו הבעל כותב לה שישה דינרים]. כמבואר לעיל. ובגמרא יבואר, מדוע כפלה המשנה דין זה.

ודין נוסף יש לחתן שמכניסה לו אשתו כספים -

החתן מקבל עליו

לתת לאשתו

עשרה דינרים ל"קופה", לכל מנה ומנה

[עשירית ממה שהכניסה לו, דהיינו, עשרה דינרים על כל מאה דינרים, צריך הוא ליתן לה לצורך קניית בשמים ותכשיטים].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.

גמרא:

שנינו במשנה - "סלעה נעשה שישה דינרים ".

ומקשינן: מדוע חזרה המשנה וכתבה שנית דין זה? והלא דין זה

היינו "פוסק כנגדם חמשה עשר מנה",

שנשנה לעיל?

ומשנינן:

תנא עסקא רבה, ותנא עסקא זוטא.

השמיענו התנא דין זה פעמיים, כדי להשמיענו שדין זה שייך בין בסכום גדול, ובין בסכום קטן.

וצריכא,

הוכרח התנא לשנות זאת פעמיים.

דאי תנא

רק

עסקא רבה,

הייתי אומר, שדוקא בסכום גדול צריך להוסיף לה שליש, משום

דנפיש רווחא

[שיכול הוא להרוויח ממנו הרבה],

אבל עסקא זוטא, דזוטר רווחא, אימא לא

חשיב כל כך כדי להוסיף עליו שליש, לכן

צריכא

לכתוב עסקא זוטא.

ואי אשמעינן

רק

עסקא זוטא,

הייתי אומר, דוקא בסכום קטן

דזוטר זיונא

[שהסיכון עליו קטן] צריך להוסיף לה,

אבל עסקא רבה, דנפיש זיונא, אימא לא. צריכא.

שנינו במשנה:

החתן מקבל עליו עשרה דינר לקופה.

ומבארת הגמרא:

מאי "קופה"?

אמר רב אשי: קופה של בשמים.

ואמר רב אשי: לא נאמרו דברים הללו אלא

בירושלים,

שהיו הנשים נוהגות להתקשט בבשמים .

ומביאה הגמרא שהסתפק רב אשי בכמה הלכות הנוגעות למהות החיוב של "קופה של בשמים".

א.

בעי רב אשי

[הסתפק רב אשי]: האם צריך לתת לה עשרה אחוז ממה שהכניסה לו

במנה ה"נישום"

[לפי מה שהוסיף לה חומש],

או במנה ה"מתקבל"

[לפי שויו האמיתי]?

ועוד הסתפק רב אשי:

ב.

אם תמצי לומר

ששם לה ב

מנה המתקבל,

האם צריך לתת לה את כל הסכום ב

יום ראשון, או

שמחלק לה את הסכום ל

כל יום ויום?

ג.

אם תמצי לומר

שמחלק לה ל

כל יום ויום,

האם מחלק לה רק ל

שבת

[שבוע]

ראשונה,

ומכאן ואילך מפרנסה לפי כבודה,

או כל שבת ושבת?

ד.

אם תמצי לומר,

שמחלק לה את הסכום ל

כל שבת ושבת,

האם מחלק לה רק ל

חדש

ה

ראשון, או

ל

כל חדש וחדש?

ה.

אם תמצי לומר

ל

כל חדש וחדש,

האם נותן לה רק ב

שנה ראשונה או כל שנה ושנה?

ומסקינן:

תיקו.

אמר רב יהודה אמר רב, מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים

לקופה של בשמים, לבו ביום [לצורך יום אחד].

אמרה להם

-

כך תפסקו לבנותיכם! וענו אחריה: אמן

.

תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה

רוכב על החמור, והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו.

ראה ריבה [אשה חשובה]

אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים.

כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה, ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני!

אמר לה: בתי, מי את?

אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני.

אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך?

אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים

[וכי לא כך היו מושלים משל בירושלים],

מלח ממון

-

חסר

[כלומר, הרוצה לשמור על ממונו, כשם שמלח שומר על המאכל, יחסר מממונו לצדקה].

ואמרי לה,

ויש אומרים,

"חסד"

[שיעשה עמו גמילות חסדים ]?!

והם לא עשו חסד, ולכן אבד ממונם.

אמר לה:

ושל בית חמיך, היכן הוא?

אמרה לו: בא זה ואיבד את זה

לפי שנתערב בו.

אמרה לו, רבי,

האם

זכור אתה כשחתמת על כת ובתי?

אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים

[מליון]

דינרי זהב מבית אביה, חוץ משל חמיה.

בכה רבן יוחנן בן זכאי, ואמר, אשריכם ישראל!

בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה. ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה

.

ומקשינן:

ו

כי

נקדימון בן גוריון לא עבד צדקה?!