כתובות 49a — תלמוד אויף ייִדיש

ו

כיון שדין זה שיצאה מרשות האב כשנמסרה לשלוחי הבעל, נלמד מהמקרא "לזנות בית אביה",

אימא

ש

היכא דהדרא לבי נשא

[כשחזרה לבית אביה],

הדרא למילתא קמייתא,

ואם זינתה - יהא דינה בסקילה!

אמר רבא: ההוא,

אותו מקרה, שחזרה לבית אביה -

כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל,

שאינה חוזרת להיות כמי שלא נמסרה לשלוחין.

דתנא דבי רבי ישמעאל

: כתוב:

"ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה".

ועתה, במה מדבר הכתוב?

אם מדובר באלמנה וגרושה מן הנישואין,

מה תלמוד לומר?

מה החידוש במקרא זה?

והלא מוצאת

היא

מכלל אב,

שהרי כבר נשאת,

ומוצאת

היא גם

מכלל בעל,

שהרי היא אלמנה או גרושה, ואם כן, ודאי שכל אשר אסרה על נפשה - יקום עליה!

אלא,

על כרחך שאין מדובר באלמנה וגרושה מן הנישואין, אלא מן האירוסין. וכך היא כוונת הכתוב:

הרי שמסר האב

את בתו

לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב

את הבת

לשלוחי הבעל,

ונתארמלה בדרך, או

ש

נתגרשה

בדרך.

היאך אני קורא בה,

האם היא נחשבת

בית אביה של זו, או בית בעלה של זו?

אלא לומר לך,

ש

כיון שיצאה

הבת

שעה אחת מרשות האב, שוב אינו יכול להפר

לה, ואין אומרים שנתרוקנה רשות לאב במיתת הבעל או בגירושין, והיא חוזרת לרשות אביה.

אבל בנתאלמנה מן האירוסין קודם שנמסרה לשלוחין, שנינו במס' נדרים [דף ע א], שנתרוקנה רשות לאב, והרי הוא מפר לה. ולמדים דין זה מן המקראות.

אמר רב פפא: אף אנן נמי תנינא

להך מילתא:

שכך שנינו במשנה:

הבא על נערה המאורסה, אינו חייב

-

עד שתהא נערה, בתולה, מאורסה, והיא בבית אביה.

ועתה,

בשלמא

מה ששנינו שצריך שתהא נערה, היינו לומר שחיוב סקילה הוא דווקא ב

נערה

-

ולא

ב

בוגרת.

ומה ששנינו שצריך שתהא בתולה - היינו לומר לך, שחיובה דווקא כשהיא

בתולה

-

ולא

כשהיא

בעולה.

ומה ששנינו

מאורסה

-

ולא נשואה,

למעט מי שנכנסה לחופה ולא נבעלה. [שאם נבעלה כבר, הרי מיעטנו בעולה מ"בתולה"].

אלא מה ששנינו

"בבית אביה"

-

למעוטי מאי? לאו

[האם לא]

למעוטי מסר האב לשלוחי הבעל,

שאף אם חזרה לבית אביה, דינה בחנק כנשואה - ולא בסקילה כארוסה?!

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא

להך מילתא במשנתינו:

הבא על אשת איש, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין, אף על פי שלא נבעלה, הבא עליה הרי זה בחנק.

ומזה ששנינו "נכנסה לרשות הבעל", ולא שנינו שנכנסה לחופה,

שמע מינה

שאף בכהאי גוונא שחזרה לבית אביה - הבא עליה בחנק.

מתניתין:

האב אינו חייב במזונות בתו בחייו.

זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה

ביום שמינוהו לנשיא

לפני חכמים בכרם ביבנה

[קראו כך למקום, על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם]: שתי תקנות שתקנו חכמים יש בתנאי כתובה:

א.

ש

הבנים יירשו

כתובת בנין דכרין [ולהלן יתבאר מהי]. שכך כותבין בתנאי כתובה: "בנין דכרין דיהויין ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתך יתר על חולקהון דעם אחוהון" [בנים זכרים שיהיו לי ממך, הם ירשו כסף כתובתך יתר על חלקם שעם אחיהם].

ב.

ו

ש

הבנות יזונו.

שכך כותבים בתנאי כתובה: "בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי, אינון יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתיבגרון, או עד דתלקחון לגוברין" [בנות נקבות שיהיו לי ממך, הם ישבו בביתי ויזונו מנכסי עד שיתבגרו, או עד שינשאו].

מה הבנים אינן יורשין

כתובת בנין דכרין

אלא לאחר מיתת האב,

שהרי כך כתוב בכתובתם: "אנון ירתון", לשון ירושה, שהיא לאחר מיתה,

אף הבנות אין ניזונות

-

אלא לאחר מיתת אביהן.

אבל בחייו, אין הוא חייב במזונותיהן.

גמרא:

משמע ממשנתינו, ש

במזונות בתו

-

הוא דאינו חייב. הא במזונות בנו

-

חייב.

ועוד משמע ממשנתינו, שב

בתו נמי, חובה הוא דליכא

לזונה.

הא מצוה

-

איכא!

מני מתניתין?

לא רבי מאיר, לא רבי יהודה, ולא רבי יוחנן בן ברוקא!

דתניא: מצוה לזון את הבנות,

ו

קל וחומר לבנים,

שמצוה לזונם,

ד

הא

עסקי בתורה

.

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום

ש

זילותא

היא להן לחזור על הפתחים.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר: חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן

מתנאי כתובה.

אבל בחיי אביהן

-

אלו ואלו אינן ניזונין,

ואף מצוה אין בזה.

ועתה,

מני מתניתין?

לפי איזו שיטה נשנתה משנתינו?

אי רבי מאיר, הא אמר

שאת ה

בנים

רק

מצוה

לזון, ולא חובה. ואילו במשנתינו משמע שחובה לזונם!

אי רבי יהודה, הא אמר

שמצוה לזון את הבנות, ואת ה

בנים נמי

רק

מצוה

לזון, ולא חובה!

אי רבי יוחנן בן ברוקא,

הרי לשיטתו

אפילו מצוה נמי ליכא

לזון, בין את הבנים ובין את הבנות!

ומתרצינן:

איבעית אימא

: משנתינו כשיטת

רבי מאיר

היא,

איבעית אימא: רבי יהודה

היא, ו

איבעית אימא: רבי יוחנן בן ברוקא.

ועתה מבארת הגמרא כיצד אפשר להעמיד את דברי משנתינו ככל אחד מהתנאים שנמנו לעיל:

איבעית אימא רבי מאיר

היא,

והכי קאמר

התנא במשנתינו:

האב אינו חייב במזונות בתו, והוא הדין לבנו,

שאינו חייב במזונותיו.

הא מצוה

-

בבתו איכא,

ו

קל וחומר לבנים

שיש מצוה לזונם, שהרי הם עוסקים בתורה.

והאי דקתני

במשנה שאין חייב במזונות

בתו,

לא כדי שנדייק מזה שאת בנו חייב לזון, אלא שאילו היה התנא נוקט שאין חייב במזונות בנו, שמשמע מזה שמכל מקום מצוה לזונו, היינו מדייקים שאת בתו אין אפילו מצוה לזון, שהרי אינה עוסקת בתורה.